פסוק ב:ותצא אש, רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן. רבים מתמיהים מה לנו לפשפש אחר עבירה שלהם והוא מפורש בפסוק בשביל אש זרה ורבים מבקשים למצוא פתח לתרץ זה ולא נייח לי בכל מה שראיתי. והנלע"ד שכל התנאים שמדברים בזה היה קשה להם יתור בפסוק שאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם א"כ בודאי מתו ול"ל אח"כ וימותו לפני ה' וכן בפ' אחרי מות אמר אחרי מות שני בני אהרן אמר שנית וימותו לפני ה', אלא ע"כ צ"ל שמלבד העבירה המפורשת בפסוק היתה בהם עבירה אחרת שלא היתה ידועה לבני אדם שנתחייבו עליה רק לה' לבדו ית'. ע"כ אמר מיתה פעם שנית שהיתה לפני ה' ולא לבני אדם, ובזה פליגי תנאי מה היתה העבירה ההיא שהיתה לפני ה', ואמר כל תנא דעתו בזה, ורש"י הביא שנים מהם שהם פשוטים יותר בעיניו וכן הכוונה בפרשת פנחס שנאמר בהקריבם אש זרה לפני ה', כלומר מלבד העבירה אשר לפני ה' לבדו:
פסוק ג:וידם אהרן, קיבל שכר על שתיקתו. הוכחה לזה, דקשה למה לא נכתב תחילה שבכה אהרן, אלא הטעם שלא נכתב בתורה מעשה שהיה אם אין נפקותא מזה דלא קיבל שכר על מה שבכה על מיתת בניו אבל על השתיקה קיבל שכר. וע"ז אמר אח"כ ומה שכר כו':
פסוק ג:בקרובי אקדש. הא דהיפך רש"י לפרש וידום אהרן קודם לזה משום שזה שאמר בקרובי אקדש, הוא ראיה על קיבול שכר על השתיקה, שהיא שלא בדרך הטבע, דמצד הטבע דהמנחם אינו משבח את המת בפני קרוביו אדרבה אומרים דברים שלא יצטער, כמו שמצינו בפ"ד דב"ק (ל"ח) בעובדא דרב שמואל בר יהודה דשכיבא ברתיה ואמרו לו אילו היתה ראויה לצאת ממנה דבר טוב לא היתה מתה, וכאן ששבח משה להמתים בפני אהרן. שהם קרובים להקב"ה יותר מהם והיה לו להוסיף בכייה ואפ"ה שתק, ע"כ ראוי לשכר טוב:
פסוק ו:ולא תמותו, הא אם תעשו תמותו. דבכ"מ קי"ל מכלל לאו אתה שומע הן והקשה הרמב"ן דהא דרשינן בגמרא בפרק מגלחין (דף כ"ד) הא אחר שלא פרע חייב מיתה כיון דאמר כאן ולא תמותו משמע הא אחר שלא פרע ימות, וא"כ נימא גם כאן גבי אהרן דאין בהם חיוב מיתה אם לא יפרע ולא צריך ולא תמותו, אלא לומר שהם אין בהם עונש אם לא יפרע הא אחר יש לו עונש וג"א הקשה איפכא מנלן שאחר ימות דילמא לא ימות וקרא לא אתא אלא לומר שאם הם לא יפרעו ימותו ותירץ ע"ז דאם אין איסור באחר אם לא יפרע ממילא אין הפריעה שייכא לאבילות כלל וא"כ למה כאן בבני אהרן ימותו אם לא יפרעו דהא אין זה מן האבילות כלל וכאן אין איסור אלא מה ששייך לאבילות ולא, תירץ כלום, דודאי עכ"פ יש זה באבילות שלא יפרע ואסור לו לעשות כן אלא דשמא העובר ועושה זה אינו חייב מיתה, ומש"ה אם בני אהרן עשו זה שפרעו ראשם חייבים מיתה כי אסור להם לעשות מידי דאבילות: ונ"ל דבכ"מ ודאי הוה לדיוקא דגופיה דמכלל לאו אתה שומע הן, דאל"כ אין צורך לכתוב הלאו או ההן במקום שהוא פשוט, אבל כאן אפשר ג"כ לומר דאתא לאורויי דיוק אחר דהיינו באבל אחר דהוא במיתה אם לא יתאבל במה שחייב להתאבל, ואין לנו הכרעה איזה דיוק הוא אמת אמרינן שניהם אמת וכיוצא בזה אמרינן ריש ב"ק מכדי שקולים הם יבואו שניהם:
פסוק ו:ואחיכם כל בית ישראל, מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל כו' הקשה מהרא"י מנלן זה דמשום אלו האבלים יצטערו הכל, שמא משום צער המתים שהיו ת"ח יצטערו, ותירץ דא"כ היה לו לומר ואחיהם לייחס האחוה אל המתים, מדאמר ואחיכם יחס האחוה אל המתאבלים:
פסוק ט:יין ושכר יין דרך שכרותו, זה דעת ר"א בכריתות פ' אמרו לו (דף י"ג) והיינו שאם לא שתה רביעית בפעם אחת או שנתן לתוכה מים כל שהו פטור, ויליף בג"ש דדוקא יין אבל שאר משקין אין איסור:
פסוק י:ולהבדיל כדי שתבדילו נראה כוונת רש"י בפסוקים אלו דלא נפרש דהך ולהבדיל בין קודש לחול הוא ענין בפני עצמו דקא מזהיר על שלא יהא שכור בשעה שמורה להבדיל בין קודש לחול בכל זמן שיצטרך להורות בזה, ולא קאי על ענין ביאת אהל מועד והוה כמו פסוק שאחר זה ולהורות כו', ונמצא דאין לנו אזהרה על העבודה עצמה אלא חובת גברא קא מזהיר שלא יהא שכור בשעת העבודה ממילא אם עבר ועבד כשהוא שכור יש לו עונש אבל בעבודה אין שום פסול. ועל פירוש זה קשה דא"כ היינו סיפא דאמר להורות כו' דהא גם ולהבדיל מיירי בהוראה, לפ"ז ע"כ פירוש דהך ולהבדיל קאי על לעיל מיניה בענין עבודת אהל מועד וההבדלה היא לענין עבודה אם היא מחוללת והוה נתינת טעם למה לא יכנס שכור בשעת העבודה כדי שיוכל להבדיל בין עבודה מחוללת או לא ונמצאת למד שאפילו בדיעבד עבודת שכור פסולה ואע"פ שלא נודע אח"כ פסול, מ"מ הציווי היה שצריך שיהיה בשעת העבודה ראוי להבדיל וזה עבר על הצווי ע"כ אין לו תקנה. וע"כ אמר רש"י הא למדת היינו לפי פירוש זה דוקא, אבל לפירוש שזה צווי בפני עצמו אין לך לימוד על עובד בשכרות ולא נודע אח"כ פיסול מזה לא נתפרש לפסול, ולפי הפירוש האמתי שזכרנו הוה ובין טמא לטהור ג"כ שייך לעבודה דצריך שיוכל להבדיל בשעת עבודה אם יש פסול טומאה או לא, ולא כמ"ש הרא"ם דהך ובין טמא לטהור שייך למ"ש אחר זה ולהורות כאילו אמר ולהורות בין טמא לטהור, דא"כ היה לו לכתוב בין טמא לטהור אחר ולהורות:
פסוק יא:ולהורות, למדנו ששכור אסור בהוראה כתב ג"א דקמ"ל שלא תאמר דהאזהרה היא שיהא ראוי להורות ממילא אם עבר והורה ואין כאן מכשול שהורה להחמיר אין כאן איסור, ע"כ פירש דאסור אפי' בזה. ותמוהין דבריו דאין שייך לשון הוראה להחמיר, כדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ז') ומי איכא הוראה לאיסור. ודברי רש"י כאן הם שפיר דקמ"ל דודאי מן הסברא אין ראוי להורות כשהוא שכור מכח חשש, ממילא אם עבר והורה אין עליו עונש רק מחמת שהכניס עצמו בספק אבל אין עליו עונש מחמת שעבר על ציווי השי"ת, קמ"ל דיש עליו עונש גם מחמת זה. וע"ז אמר שפיר אחר זה יכול יהא חייב מיתה כו'. דקשה לרש"י כיון שקמ"ל שיש כאן עונש על עברו על ציווי ה' שצוה שיהא ראוי להורות והוה כענין אזהרת שכור לעבודה שפירושו שיהא ראוי לעבודה, למה חילקם הכתוב וכתב אתה ובניך אתך, ולא תמותו בינתיים, ע"ז תירץ דאין האזהרה שוה דבכהנים בעבודתן במיתה וכאן באזהרת איסור לחוד, ע"כ חילקם הכתוב בפסוק אתה ובניך כו' (כנ"ל נכון בס"ד):
פסוק טז:דרש דרש, שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו. כתב הרא"ם לא ידעתי פירושו שהרי, ב' אלו אינם אלא אחת שהדרישה למה נשרף אינה אלא למה זה נשרף ולא נאכל וזה נאכל ולא הושוו באכילה או בשריפה, אבל בת"כ שלפנינו כתוב מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו, וכן בפרק טבול יום (דף קא') איתא מפני מה חטאת נשרפת ואלו מונחות. פירש"י למה מונחות להמתין לערב הא זריזים לאוכלן בו ביום. לכן נ"ל שטעות נפל בספרים וצ"ל ומפני מה לא נאכלו אלו, שפירושו למה לא נאכלו היום, ומ"ש לעיל אבל בקדשי שעה סמכו על מ"ש משה במנחה ואכלוה מצות דמשמע ששני השעירים האחרים שהיו קדשי שעה נאכלו לא אכילה ממש אלא שהונחו לאוכלן בערב ע"כ. וג"א כתב גירסא זו נכונה היא כמ"ש ברש"י שלפנינו מפני מה נאכלו כו', והם ב' קושיות למה נשרף זה אי משום אנינות הלא אנינות מותר לכם ולפי דבריכם שאין אתם אוכלים באנינות למה אכלתם את אלו וזה נקרא ב' שאלות האחת לפי האמת והשנית לפי דבריהם ואע"ג דבגמרא לא אמרו כן רש"י פירש לפי פשוטו עכ"ל:
פסוק טז:ואני אציע לפניך תחילה בקיצור סוגית הגמרא פרק טבול יום (דף ק"א) ואח"כ אפרש בס"ד דברי רש"י. איתא שם מפני אנינות נשרפה לכך נאמר כאלה דברי ר' נחמיה ר"י ור"ש אומרים מפני טומאה נשרפה שנגעה בשל ר"ח שאם אתה אומר משום אנינות היה ראוי לאוכלו לערב ופירש"י דר' נחמיה לית ליה הך דרשה דבאנינות יאכלוה אלא ה"ק ליה כי כן צויתי, שאף מנחת צבור זו שלא מצינו מנחת צבור כיוצא בה נאכלת, ועל האנינות לא הוזכר למשה לדרוש לאיסור מק"ו ממעשר, וכשהזכירו אהרן הודה לו. ופרכינן בגמרא שפיר קשה על ר' נחמיה דהיה לו לאוכלו בערב ואפילו לר' יהודה דדרש הן היום הקריבו כו' דאנינות לילה דאורייתא מודה הוא דלאותו יום הותרה לו אנינות לילה דה"ק אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות אפילו בלילה אסור וכ"ש לר"ש דאמר אף לדורות מותר באנינות לילה מדאורייתא. ומתרצינן דר' נחמיה סבר אנינות לילה אסור מדאורייתא, ואמרינן תו שם דר"נ דאמר דשעיר ר"ח נשרף משום אנינות מפרש קראי הכי הייטב בעיני ה' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דהיינו מנחת צבור דאי בקדשי דורות ק"ו ממעשר דכתיב ביה לא אכלתי, באוני ממנו קדשי דורות דהיינו שעיר ר"ח לא כ"ש. ור' יהודה ור"ש דאמרי מפני טומאה נשרף שעיר ר"ח מפרשים הכי דאמר משה דילמא אגב מרירות צער שלכם פשעתם בו ונטמא א"ל אהרן כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ואפי' אם תקראנה אותי כאלה וכאלה איני מבזה קדשי שמים וא"ל משה וא"כ היה לך לאכול אותו כאשר צויתי במנחה דאפילו באנינות יאכלוה. א"ל אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה אבל ביום אסור ק"ו ממעשר. נמצא דבין לר"נ ובין לר' יהודה ור"ש מותר בלילה אלא דלר"נ דאמר משום אנינות נשרפה צריך לעשות חילוק לענין אכילה ביום בין קדשי שעה דהיינו מנחת צבור שמותר אפילו ביום ובין דורות דהיינו ר"ח דאסור בו אנינות, אפילו בלילה, אבל לר"י ור"ש דס"ל משום טומאה נשרף אין חילוק בין שעה לדורות ומותר בלילה אלא שזה נשרף משום טומאה שנגעה בו ובשאר לא נגעה ואמרינן עוד שם דלר"י ור"ש מותר בלילה ורצו להשהות שעיר ר"ח עד הלילה ולאוכלו דהיינו לר' יהודה דבשאר אנינות אסור בלילה דאנינות לילה דאורייתא מ"מ כאן דוקא הותר בלילה ולר"ש אפילו לכל העולם מותר בלילה דאנינות לילה מדרבנן אלא שאירע כאן בשעיר ר"ח אונס שנטמא ומש"ה נשרף ולא היתה שם פשיעה כסברת, משה. וא"כ, קשה על רש"י דכאן שכתב אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה א"כ אנינות לילה דרבנן הדרא קושיא לדוכתה למה שרפו של ר"ח מכח אנינות היה להם להשהות עד הלילה ולאוכלו כמו שהקשה ר"ש לר' נחמיה שזכרנו אלא ע"כ דרש"י ס"ל משום טומאה וא"כ אין חילוק בין קדשי שעה לדורות ורש"י נקט כאן החילוק שבין שעה לדורות:
פסוק טז:ונראה כוונת רש"י בדרך זה שמביא התורת כהנים לענין שתי דרישות והוא בגמרא שלנו בפרק טבול יום (שם) רק שהוזכר שם דרישה שנית ומפני מה אלו מונחות, פירוש למה מונחות עד לערב ולא אכלום ביום ובת"כ שמביא רש"י אומר ומפני מה נאכלין אלו והיא עיקר הגירסא ולא כמו שמגיה הרא"ם לא נאכלין ורש"י מביא הת"כ להורות החילוק שיש בין ת"כ לגמרא שלנו. והביאור בזה דנקדים תחילה טעם פלוגתא שבין מ"ד משום טומאה ובין מ"ד משום אנינות דלד"ה ודאי אסור משום אנינות בשעיר ר"ח אלא דלענין שריפה בו ביום פליגי דאיתא בפרק כ"ל (דף כ"ב) לענין פסול טומאה בגוף הפסח דישרף מיד אלא דאם יש טומאה בפסול דבר אחר דהיינו שהבעלים נטמאו בזה כ"ע ס"ל דתעובר צורתו, פירוש שלא ישרף מיד ביו"ט כיון דאתחזי לאכילה דהיינו שנטמאו הבעלים אחר, זריקת הדם דתעובר צורתו ור' יוחנן אמר דאפי' נטמאו אחר זריקה דישרף מיד דלא אזלינן בתר איתחזי לאכילה אלא הו"ל פסול הבעלים כפסול הגוף. ואמרינן שם דגם ר' נחמיה ס"ל דלא אזלינן בתר אתחזאי לאכילה דהא בענין חטאת דאהרן שהיה שם פסול אנינות וזה הו"ל כלאחר זריקה בפסח דכאן בחטאת שייך לחלק לת"ק בין ראוי לאכילה או לא כיון דעיקר מצות פסח לאכילה משא"כ בחטאת דאהרן דעיקרו לכפרה ואכל ישראל שיהיו ראויין, ואמרינן דאם הבעל אונן כמו באהרן דאפ"ה ישרף מיד ולא בעי עיבור צורה, אלא ודאי דפסול בעלים באנינות הוה כפסול גוף החטאת ולא בעי עיבור צורה וה"ה בפסח אפי' לאחר זריקה. וא"כ כאן אליבא דר' יהודה ור"ש דמשום טומאה נשרף החטאת ולא משום אנינות הטעם הוא משום דהאנינות היא פסול הבעלים ולא פסול גוף החטאת ולא ישרף מיד אלא אחר עיבור צורה וחטאת ר"ח דאהרן נשרף מיד כדאיתא שם בכ"צ, ע"כ צ"ל שהיה שם פסול גוף דהיינו שנטמא החטאת ובזה ניחא תרתי מילי דהוקשה להרא"ם כאן, האחת שהקשה על מ"ש משה שמא זרקתם דמם אוננים, והוקשה להרא"ם דהא הותר להם אכילה באנינות כ"ש העבודה כו' שהרי העבודה קלה מאכילה שכ"ג מקריב אונן ואינו אוכל אונן, ודחק עצמו מחמת קושיא זו ולק"מ דהעבודה שכהן עובד באנינות הו"ל פסול גוף שהרי עבודה זו מחוללת כמו דנקט רש"י בזה משא"כ באכילת אונן גם ברש"י בפרק כ"צ מבואר שם אש בין אוכלאונן למקריב אונן:
פסוק טז:עוד הוקשה להרא"ם במ"ש רש"י שמא זרקתם אוננין היאך עולה על הדעת שיזרקו אחר מיתת נדב ואביהוא והרי הכתוב מורה שזריקת כל הקרבנות היו קודם ירידת האש משמים גם הרמב"ן דחק בשביל קושיא זו ולק"מ ששם בפרק כ"צ כתב רש"י כלשון זה שאפילו מתו נדב ואביהוא לפני הזריקה אין הזריקה נפסלת בכך עכ"ל., הרי דהדבר ספק אימתי נעשית הזריקה, ואם כן גם משה היה מסתפק מזה ושאל אחר זה והשיב לו אהרן מה לך בזה שהרי אני כ"ג כו'. והשתא נבאר דברי רש"י בזה דתרי דרישות משה היה שואל דהוא ס"ל דאנינות, לילה מדרבנן כמו שמביא רש"י שאין אונן אלא יום קבורה וא"כ קשה תחילה למה נשרף שעיר ר"ח היה להמתין עד ערב ולאוכלו וע"כ צריך אתה לומר משום טומאה, ע"ז מקשה היאך פשעתם להביא אותו לידי טומאה כדאיתא בגמרא, ואם נפשך לומר שהניחו אותו זמן ארוך דהוא כל היום עד ערב ולכך נטמא באונס כמשמעות הגמרא שזכרתי, ע"ז קשה למה אלו נאכלין תיכף ביום והלא הם אוננים אלא ע"כ דהתורה התירה האנינות כאן א"כ קשה שנית על השעיר של ר"ח למה נשרף מאי שנא משעירים האחרים שאין אסורים משום אנינות א"כ גם בשל ר"ח היה לאוכלו תיכף ולא להמתין עד ערב ובזמן קצר יש להזהר מליטמא באונס, וא"כ קשיא שנית למה פשעתם בשמירת קדשים, וע"ז אמר דאין למדין דורות משעה וא"כ היה הכרח להמתין בשל ר"ח, וע"י זה באה הטומאה באונס. הכי ס"ל לתנא דת"כ בזה והוא נכון, וע"כ מביאו רש"י שהשריפה היתה משום הטומאה שהיתה באונס דהיינו ההמתנה עד ערב, והיה מוכרח לזה משום דאין למדין דורות משעה לאכול תיכף ואין כאן שריפה משום אנינות, אלא דהאנינות גרמה להשהות עד ערב ומכח זה נמשכה אונס הטומאה, וע"י זה נשרף. וא"כ דברי רש"י על נכון ואין כאן סתירה ברש"י מכח הגמרא שלנו בפרק טבול יום דכל, מה שכתב כאן הוא על פי שיטת הת"כ ולא כגמרא שלנו דאמר ומפני מה אלו לא נאכלין תיכף אלא מונחות. זהו הנראה נאות בפירש"י, והוא פירוש כפתור ופרח ועולה על שלחן מלכים בס"ד:
פסוק יח:כאשר צויתי לכם במנחה. אמר במנחה שאמר לכם למעלה ואכלתם אותם וכו' אע"ג שגם בשעירים נאמר למעלה בחזה ושוק שלהם תאכלו אותם מ"מ אין ללמוד אכילת גוף השעירים שהם קדשי קדשים מן החזה ושוק שאינם אלא קדשים קלים, ע"כ למד ממנחה שהיא ג"כ קדשי קדשים:
פסוק יט:וידבר אהרן, אין דבור אלא לשון עז. הרא"ם פירש כשיבא הדבור בלשון אמירה כמו וידבר העם באלהים שהיה צ"ל ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי, אף כאן היה צריך לומר ויאמר אהרן מאחר שהוא דבור פרטי ולכן כל וידבר שנאמר אחריו לאמר או ואמרת שהוא על הפרט ונשאר וידבר בעבור הכללי ודומה לכלל ופרט לא אמרו בו שהוא לשון עז כמו שאמרו כאן:
פסוק כ:וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. בפרק טבול יום (שם) סיים על זה אלא שמעתי ושכחתי ופירושו שיותר כבוד היה לו למשה לומר לא שמעתי כלל ממה שיאמר שמעתי ושכחתי. שמאמר לא שמעתי הוא מעלה בת"ח כדאיתא באבות (פ"ד) ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. וקשה היכן מרומז בפסוק שהודה בלשון שמעתי ושכחתי דילמא הודה בלשון לא שמעתי. וי"ל דוישמע משה הוא יתור לשון דפשיטא ששמע דהא דברו עמו, אלא דה"ק דמשום וישמע משה כבר הוטב אח"כ בעיניו דברי אהרן אלא ששכח מה ששמע:
פסוק כ:ויש מקשין דכאן משמע דהוי טפי בושה אם יאמר שכחתי ממה שיאמר לא שמעתי, ובשבת (דף קי"ט:) איתא א"ר קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם אנשי אמנה דכתיב ובביתי אין לחם ושמלה דהיינו תורה ולא אמר גמירנא ושכחנא, וקשה דילמא אינו רוצה לומר גמירנא ושכחנא דהוא בושת גדול. ולק"מ דשם על כלל התורה שאינו יודע כלל ממנה בזה הוה גנאי גדול באומר שמעולם לא גמיר שום תורה, והיה לו טפי לומר עשיתי את שלי ולמדתי אלא שנשכח ממני מאיזו סיבה, משא"כ כאן דקאי על דבר אחד טפי ניחא ליה לומר הרבה תורה למדתי אלא דבר אחד לא למדתי עדיין ועוד יש לפרש כאן ולתרץ עוד דהיאך היה אפשר לו לומר לא שמעתי דא"כ אהרן מנא ליה דאם משה לא שנה אהרן מנא ליה, אלא דשבח הודאה של משה היה בזה דכל מי שהוא נכשל בדבר שתלוי בסברא דהיינו שיש פנים להיתר ולאיסור וכל צד יש לו סברא, ודרך בני אדם לומר תחילה סברא זו ואחר זמן נראה לו שהסברא שכנגדה היא מסתבר טפי, אין זה בושת, כי זה מצוי מאד בלומדים שנשתנה דעתם וסברתם ממה שהיה כבר, ממילא עכשיו אין בירור גמור לחזק הסברא האחרונה, ואפשר עדיין לומר כסברא הראשונה אע"פ שאינו מסתבר כל כך וע"כ אין בושת בחזרה זו, וע"כ אם היה אומר לא שמעתי אלא שסברתי היתה להיתר אלא שאהרן הקשה לו כיון שיש סברא להיפך מנא לך להקל א"כ לא היה בושה גדולה כ"כ, אלא עכשיו ששמע לאיסור ושכח והורה להיתר מכח סברא עכשיו שנזכר ששמע בפירוש לאיסור יש בירור עכשיו שסברתוהיתה שקר, ובזה יש בושה גדולה, וא"כ לק"מ מההיא דשבת, ששם אין שייך לומר ולחזק סברא הראשונה כלל, ויש בושת מזה, אלא שמשה הודה ע"ז ולא איכפת ליה בבושת: