עגלו של אהרן ושעיר היום השמיני
עגלו של אהרן נשרף מחוץ למחנה. אין בתורה פר או עגל של חטאת שנאכל. גם העגל הזה נשרף.
מדוע הביא אהרן עגל? בפשטות, כי כהן גדול מתכפר בד"כ בפר, אלא שכאן התכפר בעגל. לדעת חז"ל משום שבא לכפר על מעשה העגל. גם ישראל, תחת קרבן ע"ז שהוא בד"כ פר עולה ושעיר חטאת, הקריבו ביום השמיני עגל עולה ושעיר חטאת. והוסיפו עליהם קרבנות שונים כי ה' נראה אליהם.
הדמיון בין פרשת שמיני לפרשת אחרי מות הוא בולט. בשתי הפרשיות חוזר שוב ושוב הצרוף "לפני ה'". בפרשתנו בא אהרן אל אהל מועד בעגל בן בקר ואיל לעולה, ובפרשת אחרי מות בפר בן בקר ואיל לעולה. בשני המקומות הביאו בני ישראל חטאת ועולה. בשתי הפרשיות החטאות נשרפות מחוץ למחנה. חטאתו של אהרן כדין, ואילו החטאת של בני ישראל, ביוה"כ דינה להשרף ואילו בפרשת שמיני נשרפה שלא כדין. בשתי הפרשיות שיא היום הוא בכניסה אל ה' עם קטורת.
הפרשיה באחרי מות היא המשך עלילתי של הפרשיה בשמיני, כי היא פותחת ב"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" ומסתימת במלים "ויעש כאשר צוה ה' את משה".
אבל ישנם גם הבדלים בין הפרשות. בפרשת שמיני היתה הבטחה מפורשת "כי היום ה' נראה אליכם". אין הבטחה כזאת בפרשת אחרי מות. אמנם, חז"ל אומרים שבזמנם של כהנים גדולים הגונים, רואה כל ישראל את התגלות ה' בגורל העולה בימין ובשני ההופך לבן, אבל אין לכך רמז בפרשה.
מאידך, בפרשת שמיני אין צווי מפורש להכנס לקדש הקדשים.
פרשת שמיני מכילה כמה שנויים מסדרי ההקרבה הרגילים. בד"כ כה"ג מתכפר בפר, וכן בפרשת אחרי מות. בפרשת שמיני הוא מתכפר בעגל. בד"כ במועדים ישראל מתכפרים בשעיר. ואם עבדו ע"ז - בפר לעולה ושעיר לחטאת. גם בפרשת אחרי מות הם מתכפרים בשעיר. בפרשת שמיני - בעגל וכבש לעולה ושעיר לחטאת.
מסתבר שבפרשת שמיני היה צרך לכפר על מעשה העגל. לכן הוחלפו הפרים בעגלים. פרשת אחרי מות איננה באה ללמד אלא על כפרה על עברות רגילות, שגרתיות, ולכן אהרן מצווה לחזור עליה מדי שנה.
אחרי מעשה העגל, זקוק עם ישראל, ובעקר אהרן, לגלוי שכינה מיוחד במינו, המלמד שנמחל מעשה העגל, ויכולים אהרן ובניו להכנס לעבודה. הגלוי המיוחד במינו תבע את שני בניו של אהרן. אחרי שהתכפר אהרן, וראו כל ישראל את גלוי השכינה, הן להשראת השכינה על המזבח והן לענישת בני אהרן, יכול אהרן להכנס לכפר על עצמו ועל ישראל בשגרה ובדרך הטבע, בכפרה שגם בה יש צד לה' וצד לעזאזל, וה' מתגלה בה ע"י הגורל, שבו הוא מודיע את אשר לו ואת אשר לעזאזל.
מעתה, יעבדו אהרן ובניו כסדר, וגם ביוה"כ יקריבו חטאות כדין שאר השנה. ה' יתגלה אלינו כשנתקרב לפניו ונבא לפני ה', אבל זאת תהיה התגלות בדרך הטבע, ע"י גורל שאנו מפילים וה' קובע את תוצאותיו.
בינתים, ביום השמיני מביא אהרן עגל בן בקר לחטאת. עגל, ולא פר כמו קרבנו של אהרן בדרך כלל.
למה נשרף העגל? אפשר שהוכנס דמו לכפר בקדש, אע"פ שלא נזכר הדבר. אבל אפשר שביום השמיני כל המשכן כלפני ולפנים כי השכינה שורה בכולו. פר המלואים נשרף אף הוא אף שגם הוא חיצון, אולי משום שאין לו אוכלים שהרי עדין אינם כהנים. אבל נראה שהיום השמיני הוא מעין יום כפורים, ולכן נאמרה הפרשה אחרי מות בני אהרן, וכדברי חז"ל והוא פשט הפסוקים שאהרן יכול לעשות כן בכל עת אם יעשה כסדר הזה. והדם נכנס פנימה ולכן הם נכנסו להקטיר לפני ולפנים כמו שבארנו לעיל.
אחת הסבות שאמרו חכמים שהיום השמיני הוא א ניסן היא כדי להסביר מדוע הוקרב שעיר החטאת. אך אין בכך תשובה, משום שעדין יש לשאול על כל חטאות הנשיאים מנין הן, וכן יש לשאול מנין עגל החטאת (ואולי כפר כה"ג). ואולי בגלל חנוכת המזבח הקריבו הנשיאים שעירים ואהרן בן בקר לכפר על כל חטאתם כדינם. או לכפר על העגל והביאו עגל ושעיר כמו הקרבנות בפרשת שלח, אלא שאהרן הביא עגל תחת פרו והם הביאו עגל תחת פרם, ואע"פ שחטאו לפני שנתמנו. נמנו כאן גם קרבנות נוספים. נראה שקרבנות אלה אינם קרבנות רגילים והם מיוחדים להשראת השכינה, ולכן אין צרך בכל התרוצים הנ"ל. הם חטאות שלא באות על חטא אלא הובאו כל הקרבנות כדי שיתקבלו לרצון ותרד אש מן השמים וירנו העם. ועקר ההתגלות היה אמור להיות כשתרד אש ותאכל את הקטרת, אלא שגרם החטא.
ולפי זה, מובן למה אמרו חז"ל שהיום השמיני הוא א בניסן. ירידת השכינה בסוף פרשת פקודי היא גלוי לכך שנמחל מעשה העגל, כפי שבארנו בהרחבה במאמר ויכס הענן. ואמנם, גם אלמלא נעשה העגל היה ראוי ומתוכנן שכשיעשו ישראל את המשכן ישכון בו ה'. אבל אחר מעשה העגל חששו משה וישראל שמא לא ישכון ה', ומשכסה הענן את המשכן נודע כי סלח ה' ושב לשכון בתוכנו. ובמיוחד חששו ישראל שמא לא יבחר ה' באהרן ובבניו כי אהרן הוא שעשה את העגל, והשראת השכינה גילתה שה' בחר באהרן ובניו. גם בפרשתנו נראה ה' ויצאה אש מאתו ושכנה על המזבח. לכן פרשו חז"ל שגלוי השכינה שם הוא הוא גלוי השכינה שכאן. כאן התגלתה האש על המזבח ולא על הענן, כי המזבח הוא חלק מהכהנה, כפי שאנו מוצאים בפרשת תצוה, שקדוש הכהנים מסתים בקדוש המזבח ושניהם אמורים בפרשה אחת. המשכן הוא צד ה' שבשכינה, והמזבח והכהנה הם צד ישראל שבשכינה.
***
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם..."
חז"ל אמרו שהשעיר שנשרף אינו שעיר היום השמיני שנזכר בראש הפרשה. וזה תמוה. שהרי אין שעירים אחרים בפרשה, והשעיר הזה אמור בה' הידיעה. וכן מפני שכל צוויי משה את הכהנים בפסוקים אלה עוסקים בקרבנות היום. משה מונה שם את כל קרבנות היום שהוזכרו בראש הפרשה: קחו את המנחה, ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו, ואת שעיר החטאת. כל אלה הם קרבנות היום שנזכרו בראש פרשתנו. כל קרבנות היום נזכרו כאן, ואף לא קרבן אחד ממקום אחר. אם השעיר הזה אינו שעיר היום השמיני, יש לשאול מנין הוא הגיע, ומדוע התורה לא כותבת מה עלה בגורלו של שעיר היום השמיני, כמו שהיא מתארת מה עלה בגורלם של יתר קרבנות היום.
נראה שהדיון בין משה לאלעזר ואיתמר היה על עצם השעיר הזה. השעיר הזה הוא המשך לפר חטאת המלואים ועגל חטאת אהרן, והוא מקדים את שעיר יוה"כ. כשאנו קוראים את תחלת הפרשה אנו מיד שואלים מה יהיה דינו של השעיר, האם הוא ישרף כחטאת המלואים וכעגל אהרן, או יֵאכל? (שאלה דומה אנו שואלים על שעיר פרשת שלח). כששמע משה שהוא נשרף, חשב משה שהם טעו וסברו שקרבן ישראל נשרף כקרבן אהרן. קרבן אהרן נשרף כי אהרן נכנס אל הקדש פנימה. קרבן ישראל אינו נשרף כי אינם נכנסים אל הקדש פנימה. כששמע משה שנשרף לא מפני שחשבו שזה דינו אלא כי זה דינם ביום שקרה אותם כאלה, וייטב בעיניו.