תנ"ך על הפרק - ויקרא י - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

מעשי בני אהרן, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו' עד זאת החיה אשר תאכלו. הנכון בעיני הוא שבהיות משה ואהרן מתעסקים בברכת העם בהודאת השם על ירידת האש על המזבח לקחו בני אהרן איש מחתתו ועשו מה שעשו. והנראה בעיני בחטאת בני אהרן אשר בעבורו נתחייבו מיתה הוא דעת אחד כולל חמשה עונות שחטאו ושפשעו בזה שעליהם נענשו. האחד הוא שעבודת הקטורת כפי מה שנזכר (דף כ"ו) במסכת יומא עם היות שלא היתה מיוחדת אל כהן גדול כי גם שאר הכהנים היו עושים אותו כהן גדול היה מקטיר בכל עת שירצה ושאר הכהנים היו מקטירים על פי הגורל ולא היה כהן אחד מקטיר שתי פעמים בימיו. הנה עכ"ז ביום השמיני המקודש ההוא לא צוה משה רבינו בעבודת המקדש בכלל אלא לאהרן שתהיה יום עבודת חנוך המזבח נעשית על ידי הכהן גדול כעבודת יום הכפורים ולכך אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם אלו העולות והחטאות והשלמים שהיה כל כהן רשאי לעשותם מפני כבוד היום וחנוכת המזבח צוה שיעשה אהרן הכל לא אחד מבניו וכל שכן הקטורת שהיתה עבודה יותר רוחנית שהיה ראוי שתהיה על ידו ביום ההוא. ולכן בהיות נדב ואביהוא ביום ההוא מקטירין מבלי מצות משה ולא מצות אביהם נחשב להם לעון גדול ונתחייבו בעבור זה כליה ואולי שחשבו שניהם שהיו כהנים גדולים בעבור שנמשחו בשמן המשחה כמו אהרן וטעו כי בחיי אביהם לא היו אלא כהנים הדיוטים. ולזה כיון הכתוב באמרו ויקחו נדב ואביהו בני אהרן רוצה לומר שלהיותם בניו ועושים מה שהיה מוטל על אביהם לעשותו ביום ההוא חטאו. וזהו החטא הראשון. והחטא השני שהיו שניהם נדב ואביהוא מקטירין יחד והוא עון פלילי כי הקטורת עבודתו באחד בלבד לא בשנים יחד ולזה כיון באמרו בפסוק הזה איש מחתתו כי זה היה העון השני. והחטא השלישי הוא שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות כי היתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשנה כמו שנאמר בואתה תצוה אצל מזבח הקטורת וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וגומר. כי מי אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וכבר יורה היות זה חטא גדול אליהם מה שנא' אחר זה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגומר ולא ימות. כי עם היות שלא באה האזהרה על הדברים האלה דברים הם שהיו מוזהרים מפאת עצמם. וכבר נזכר בכתוב גם העון הג' הזה באמרו ויקריבו לפני ה' רוצה לומר לפני לפנים. ומפני זה אחז"ל ששם מתו ושגררום אחיהם מבחוץ. והחטא הד' הוא שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים וגו' והם לא עשו כן אבל הביאו האש מחוץ למקדש ועל זה נאמר בפסוק הזה אש זרה כי עם היות שבאמרו שבמזבח העולה היו נותנים אש מן ההדיוט. הנה אמרו זה לענין הקרבנות. אבל לא אמרו כן בקטורת. והחטא הה' הוא שהנה ביום השמיני שמש משה רבינו במקום כהן גדול והוא היה המקטיר לבד וכן נאמר בפרשת פקודי וישם את מזבח הזהב וגומר ויקטר עליו קטורת סמים. וארז"ל שכל שמונת ימים הקטיר משה. וכן כתב רש"י שעבודת יום השמיני למשה היתה ואהרן לא הורשה לעשות אלא הדברים שמשה צוה אותם לעשותם שנאמ' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ולא צוהו שיקטיר ונדב ואביהוא חטאו במה שעשו מה שלא צוה בו אביהם כל שכן המה ואל זה כיון הכתוב באמרו אשר לא צוה אותם רוצה לומר שההקטרה לא צוה אהרן ובניו בה באותו יום כי למשה נתיחדה. ואולי שלזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם שהורו הוראה בפני רבם שהוא משה או אהרן כי להם היתה ההקטרה ביום ההוא לא לנדב ואביהוא. הנה רשמתי בדעת הזה שחטאו נדב ואביהוא בזה וכלם נכללים בזה הפסוק שמספר מיתתם. והנה הרב רבי משה בר נחמן לא העיר על אחת מאלה אבל העיר על עון אחר זולתם. ואמר שהם חטאו במה שנתנו הקטורת על המחתה ועל המחתה שמו האש אשר לא כדת וזהו אמרו וישימו עליה קטורת ששמו הקטורת על המחתה והוא אמרו גם כן ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם שהקריבו האש לפני לפנים ולא הקטורת והוא גם כן חטא ששי וכלם נזכרו בפסוק אחד כי באמרו ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא רמז אל החטא האחד שמשה צוה עבודת היום ההוא כלה לאביהם ולא היה להם רשות להקטיר ובאמרו איש מחתתו רמז אל העון השני שהיו שנים מקטירים בבת אחת כמו עדת קרח. ובאמרו ויתנו בהם אש וישימו עליו קטורת רמז אל החטא השלישי שזכר הרב רבי משה בר נחמן שנתנו האש במחתו' אחרי שכבר שמו על המחתה קטורת. ובאמרו ויקריבו לפני ה' רמז אל העון הד' שנכנסו לפני לפנים. ובאמרו אש זרה רמז אל החטא הה' שלא לקחו האש מעל המזבח אבל הביאו אותו מבחוץ. ואמרו אשר לא צוה אותם רומז אל החטא הו' שלא צוה השם אותם ולא לאביהם שיקטירו ביום ההוא כי היא היתה עבודה מיוחדת למשה ביום השמיני ומפני זה ותצא אש מלפני ה' ר"ל מהאש היורד מן השמים על המזבח יצא משם אש ותאכל אותם וימותו לפני ה' כי שם בקדש הקדשים מתו. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין נ"ב) שהאש לא שרף גופם ולא את בגדיהם אבל נכנס האש בפנימיותם מדרך האף והפה ונשרף רוחם ואין ספק שהיה אהרן משתומם ומתבהל ומפני זה ספר שמשה אמר אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד רוצה לומר אחי אל תתמה על החפץ כי בידוע הוא שהיותר עובדים לאל הם יותר מסתכנים בעבודתו. הלא תראה שהיותר קרובים במלחמה המה ימותו בה כן היותר קרובי' בעבודת המקדש הם יותר מוכנים לשגגות ושגגת למוד עולה זדון. היתהלך איש אל אדוניו בבלי דעת והוא לא שונא לו. ולכן אמרו ישראל כל הקרב הקרב אל מקדש ה' ימות. וכן דרשו ז"ל על וסביביו נשערה מאד שהקב"ה הוא מדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה. ובהיות שנדב ואביהוא התקרבו יותר מדאי לעשות מה שלא צוה אותם. ובהכנסם לקדש הקדשים הם הסתכנו בעצמם. וזהו אשר דבר ה' בקרובי אקדש רוצה לומר באותם שהם יותר מתקרבים לעבודתי אקדש. ועל פני כל העם אכבד כי ראוי היה זה להיות בפני כל העם כדי שייראו מגשת אל המקדש וינהגו בו מורא וכבוד. והנה הוקשה על המפרשים אמרו הוא אשר דבר ה' היכן דברו וכל דבריהם אינם נכונים בזה. ונראה לי שאמר זה על מה שנאמר לו בהר סיני וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' כי זו היא היתה האזהרה לענין נדב ואביהוא והדומים להם. ואפשר שגם הזהיר על זה באמרו בימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו כי בו הזהירם שאם יצאו משם ללכת לקחת אש זרה מבחוץ ימותו. וכן היה ענין נדב ואביהוא וכמו שפרשתי בסוף פרשת צו. ואמרו וידום אהרן כתב הרב רבי משה בר נחמן שהיה אהרן בוכה וצועק במר רוחו וכאשר דבר משה שתק ולא בכה עוד ואינו נכון שירים קולו ויצעק לפני האלהים ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אבל פירוש וידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק. והותרה בזה השאלה הח'. והנה משה רבינו דבר ראשונה על לב אהרן הדברים הנזכרים ואח"כ פנה אל קבורת המתים וצוה אל מישאל ואל אלצפן שישאו אותם אל מחוץ למחנה לקברם כי עם היות שהם מתו לפני לפנים מקום שאסור לבא שמה שום אדם לא היתה איסור הביאה אלא בהיותה ריקנית אבל בהיותה להוציא משם טומאה או לבדק הבית רשאי להכנס שם. וצוה משה שיוציאו משם אל מחוץ למחנה להגיד שבמקום שהיו נשרפים חטאות הצבור והכהן גדול שם יקברו אותם. והנה צוה למישאל ואלצפן שיכנסו להיכל לשאת את המתים לפי שאהרן ובניו היו בכלל על נפשות מת לא יבא ומשה כהן הכהנים היה ביום ההוא ולזה צוה לאלו שהיו בני דוד אהרן ובאהבה היו עם המתים כמו אחים שיוציאום מחוץ למחנה כחטאת הכפורים. אחר זה צוה אל האבלים אהרן ובניו שלא יפרעו ראשיהם רוצה לומר שלא יגדלו שער כאבלים שהם אסורים בתספורת או שלא יגלחו את ראשם מלשון ופרע את ראש האשה כמנהג האבלים על מתיהם וכן לא יקרעו בגדיהם כדי שלא ימותו בעונם כאחיהם וגם על כל העדה יקצוף השם. ואם תאמרו שני שרי צבאות ישראל נדב ואביהוא הכמות נבל ימותו ואין איש שם על לב אל יבכו למתים כאלה ואל ינודו להם על זה אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' רוצה לומר אל נדב ואביהוא. אבל אתם מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו בהיותכם מערבבים שמחתו של מקום וחנוכת המזבח כי שמן משחת ה' עליכם וראוי לנהוג בו כבוד וקדושה. והנה צוה אחר זה יין ושכר אל תשת לפי שהיה לב אהרן ובניו כלב אשה מצרה על שרפת בניו ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד כראוי ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכח צרתם כמו שאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו הנה מפני זה בא הדבור האלה לאהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך ובאו לו בזה שתי סבות מונעות אליהם שתייתו. האחת באמרו בבואכם אל אהל מועד ואין בי"ת בבואכם מורה על הזמן אבל היא מקום בעבור כמו ויעבוד ישראל באשה. והוא נחש ינחש בו. התשחי' בחמשה ורבים כן. יאמר אין ראוי שתשתו יין ושכר בעבור שאתם צריכים לבא אל אהל מועד רוצה לומר להדליק את הנרות ולערוך את השלחן ולקטרו לעשות שאר העבודות אשר בהיכל שבהיותכם שכורים תחטאו בעבודתכם שמה ותמותו והדבר הזה יהיה חקת עולם לכם ולדורותיכ' ר"ל שבזמן הביאה אל אהל מועד או לגשת אל המזבח אל תשתו יין ושכר. והסבה השנית שבעבורה אין ראוי שתשתו יין ושכר מפני שאתה מורה התורה לעם ועל פיך יעשו הבדל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וגם בשאר הדינים אתה עתיד להורות את בני ישראל את כל החקים וכמו שאמר (מלאכי ג' ד') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואיך יהיה אדם שכור מור' הלכה על פי אמתתה ולשתי הסבות האלו מהביא' למקדש ומהוראת התורה והחקים צוהו במקום הזה יין ושכר אל תשת משום יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (רש"י ויקרא י"ט) שלא נאסר לאהרן ולבניו היין והשכר אלא יין כדי שכרות והוא היין החי מבלי מים. הנה התבאר מזה למה בא הדבור הזה בזה המקום. והיותר נכון אצלי הוא שהזהיר שלא ישתו יין ושכר לא בזמן בואם אל אהל מועד לעבוד שם ולא בזמן שיורו הוראה לעם להבדיל בין הטמא ובין הטהור כי בזמן ההוא אסור לכהן העובד והמור' לשתות יין והותרה בזה שתי השאלות האחרונות שהם הט' והי'. ואחרי שהזהיר את אהרן ואת בניו בענין המתים הזהירם בענין עבודת היום שלא תבטל אע"פ שהיו אוננין והקדשים אסורים לאונן. לכך אמר שיקחו את המנחה ויאכלוהו אצל המזבח ונתן הסבה למה תהיה אכילתה שמה לפי שקדש קדשים היא ולכך ראוי שתאכלו אותה במקום קדוש. ואל תאמרו שמפני היגון לא תוכלו לאכול כי חקך וחק בניך היא מאשי ה' ומי העבד שלא יאכל מה שיתן לו אדוניו מעל שלחן אדוניו כי חרפה היא לאדוניו. והמנחה היא הסולת הנותרת מאשי ה' אחר הקמיצה וההקטר' וכן חזה התנופה ושוק התרומ' של שלמי צבור עם היות שלא תאכלו אותה במקום קדוש אצל המזבח כמנחה לפי שאינה צריכה תוך הקלעים עכ"ז תאכלו אותה חוץ מן העזרה במקום טהור שהוא תוך מחנה ישראל שאין זב ומצורע נכנס שמה והשלמים ההם תוכל לאכול מהם אתה ובניך ובנותיך. ואחרי שנתן דין אכילתם במנחה ובשלמים שאל משה בעד שעיר החטאת של צבור ודרש בעדו להאכילו גם כן לכהנים והגידו לו שהנה שורף מחוץ למחנה כדין הפרים הנשרפים. ואמר והנה שורף. להגיד ששורף על ידי אחרים כי הם לא הורשו אותו יום לצאת מפתח אהל מועד. ומשה חלק כבוד לאהרן ולא הוכיחו אבל קצף על אלעזר ועל איתמר ואמר הנותרים הלא פחדתם מלעשות דבר מבלי צווי התרצו למות כאחיכם וזהו הנותרים. והוכיחם ואמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקד' ואחז"ל (שם י' ט"ז) ששלשה שעירי חטאות נקרבו באותו יום. שעיר של צבור. ושעיר נחשון. ושעיר ראש חדש. ומכלם לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל כי מהם אמרו שמפני טומאה שנגעה בו נשרף. ומהם אמרו שמפני אנינות נשרף לפי שהוא קדשי דורות אבל בקדשי שעה סמכו על מה שאמר משה במנחה ואכלוה מצות. והיותר נכון לפרש הוא שאלעזר ואיתמר בהיותם בצערם לא הרגישו בדבר כראוי ולהיות שעיר החטאת של צבור שלחו אותו לבית השריפה כפר חטאת של צבור וכאיל של עולתם כי טעו בחשבם שהיה הדין בכל חטאות הצבור שוה. והנה משה דרוש דרש שתי דרישות מפני מה נשרף השעיר ההוא ומפני מה אכלו שאר השעירים רוצה לומר של נחשון ושל ראש חדש וזהו מדוע לא אכלתם את החטאת רוצה לומר מאותו שעיר במקום הקדש שהוא בחצר שהוא העזרה כשאר קדשי הקדשים כי הנה אותה נתן לכם השם לאכלה לשאת את עון העדה. שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים כי הנה לא הובא את דמה רוצה לומר של זאת החטאת מהשעיר אל הקודש פנימה לשתאמרו שאמר הכתוב וכל חטאת אשר יובא את דמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף וכיון שלא הובא מדם חטאת השעיר הזה אל הקדש פנימה היה ראוי כי אכול תאכלו אותו חטאת במקום הקדש ולמה אם כן לא עשיתם כן. והנה אהרן השיב על דברי משה בעד בניו ואמר הן היום הקריבו רוצה לומר אל תתמה אדוני אם בני טעו בדבר הזה כי הן היום הקריבו ישראל את חטאתם ואת עולתם ובני הם מפני זה מתחילי' בעבודת הקרבנות ולכך אינו מן התימה אם היו שוגגין בדין החטאת הזה. ויש עוד בהתנצלותם סבה שנית והיא שמקרה רע שקרה לנו היום הזה במות אחיהם ומי הוא זה ואי זה הוא שיקרה לו מקרה כזה ולא יתר לבו ממקומו ולא יחטא במעשיו והוא אמרו ותקראנה אותי כאלה ואיך אם כן אוכל חטאת היום כי אין אדם נתפש על צערו לשתשכח ממנו הלכה כל שכן למתחילין בעבודה והיותר נכון בעיני שאהרן נתן כאן שתי סבות לשלא היה ראוי לאכול את שעיר החטאת ביום ההוא. הא' הוא אמרו הן היום הקריבו רוצה לומר ישראל את חטאתם ואת עולתם כלומר והיה דעתם להקריבם לגבוה ולכך לא זכר השלמים כי בידוע היה שיאכלו מהם הכהנים ואף הבעלים אבל חטאתם ועולתם הן היום הוא היום הראשון שהתחילו ישראל להקריבם ועם היות דין החטאת שיהיה חלקו נאכל לכהן הנה להיות זה היום הראשון בחנוכת המזבח לא היה ראוי שיבואו מיד הכהנים לאכול מהחטאת אבל שיהיה כלה כליל לגבוה כמו העולה להוראת השעה ההיא. והסבה השנית היא אמרו ותקראנה אותי כאלה רוצה לומר ממיתת שני בניו הגדולים ובהתחבר שתי הסבות האלה האוכל בשר אבירים ואכלתי חטאת היום הראשון הזה בחנוכת המזבח הייטב בעיני ה' באמת לא ייטב בעיניו כי יותר טוב הוא מפני כבוד היום והמקרה שקרה שהחטאת והעולה שניהם יהיו כליל ושאר הימים נעשה ונשמע כאשר צוית. וישמע משה הטענה הזאת וייטב בעיניו שלהוראת שעה היה כן ראוי לעשות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך