תנ"ך על הפרק - ויקרא י - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

מעשי בני אהרן, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בני אהרן נדב ואביהוא. ולא כתיב נו״א בני אהרן. מכאן דרשו בת״כ במכילתא דמלואים הל״ב שלא חלקו כבוד לאהרן. שנהגו כמו שלא היו בניו. והכי נדרש בפ׳ וישלח ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי : ויתנו בהן אש. לא כתיב עליהן אש כמו בפ׳ קרח ט״ז י״ח היינו שלא מלאו המחתה אש אלא בתוכן: וישימו עליה קטרת. עליהן מיבעי וכמו שכתוב בעדת קרח ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת. וע׳ רמב״ן. ונראה דבאמת לא נכנסו שניהם בישוב הדעת זה עם זה. וכדתניא בת״כ איש מחתתו. איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה. ומש״ה כשבאו לפנים ומצאו זה את זה הוחלט בדעתם שלא יקטירו שניהם כאחת אלא אחד מהם יקטיר והשני היה מסייע לו מש״ה כתיב עליה. וע׳ במדבר ג׳ ד׳ רמז עוד לזה: אש זרה אשר לא צוה אותם. אין הלשון מדויק שהרי אסור היה להביא אש זרה ואיך שייך לומר אשר לא צוה דמשמע שלא נזהרו ע״ז ג״כ. וע׳ מש״כ בעה״ט. ובדרך דרש הנזכר בהר״ד. שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה׳ ואמרה תורה דאע״ג דאהבת ה׳ יקרה היא בעיני ה׳ אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה וכמש״כ לעיל בשם הת״כ עה״פ ויאמר משה זה הדבר וגו׳: וימותו לפני ה׳. פגע בהם מדת הדין תומ״י בשביל שהיו לפני ה׳ בפלטין של מלך מה״מ הקב״ה. ואי היו עושים איזה עבירה שחייבים עליה מיתה ב״ש בחוץ לא היה נוגע בהם מדה״ד באותה שעה אבל בפלטין ש״מ חמת מלך מלאכי מות. וכן פי׳ הכתוב ר״פ אחרי בקרבתם לפני ה׳ וימותו. לא שהחטא היה שהקריבו עצמם לפני ה׳ אלא משום הכי נענשו מיד על ההקרבה שלא כדין בשביל שנתקרבו עצמם באותה שעה לפני ה׳: הוא אשר דבר ה׳. זה הענין של מיתתם הוא דבר ה׳. וכיב״ז ביארנו בס׳ בראשית כ״ד נ״א ובס׳ שמות ט״ז כ״ג בלשון משה רבינו הוא אשר דבר ה׳ וכ״כ הרמב״ן: בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. הודיע לו סיבת העונש שבא לשני תכליתים נעלים. חדא כדי להראות חומר מקדש וקדשיו. וכדי לאיים בזה על הכהנים לדורות שיהיו נזהרים הרבה בקדשי ה׳. וזה מאמר משה בקרובי אקדש. בבני אדם הקרובים אליו יתקדש בעיני ישראל שיכירו בזה עוצם קדושתו ורוב ההכרח להזהר בחילול קדושתו ח״ו : ועל פני כל העם אכבד. עוד תכלית שידעו כל העם בזה דהמשכן הוא פלטין ש״מ והשכינה שורה בקרבם. שהרי משום זה נגע בהם מדה״ד בזעף: וידום אהרן. שלא בכה. דבכיה על המת הוא באמת מצוה כדאיתא במ״ק שלשה לבכי. ומי שאינו בוכה על קרוביו ה״ז מגונה וכמו שהאריך הרמב״ן בהקדמה לס׳ תה״א. אבל הטעם לזה הוא אם במיתת בנים קטנים ר״ל ובא לעונש. הרי התכלית שירגיש בענשו והחי יתן אל לבו אבל אם לא יבכה דומה להבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק ומוסיף בזה צער לאביו. ואם בקרובים גדולים ואין בא לעונש החי מכ״מ הרי כבוד המת הוא והרי כבוד המת הוא ענין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים כידוע. אבל בזה הענין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה׳ וישראל א״כ אין לאהרן לבכות. והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו משא״כ אם מראה פנים צהובות ה״ז עושה בזה נ״ר לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו. מיהו ראוי היה לכתוב וישמע אהרן היה במשמע שפיר ששמע והבין אשר לפניו. אבל וידם משמעו אע״ג שלא בכה מכ״מ לא קבל ג״כ בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה׳. אבל לא משום מיעוט חסידות ח״ו אלא משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. וכאשר יבואר בתשובת אהרן על השעיר אשר שורף: אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן. כבר נדרש בת״כ למאי כתיב דד אהרן. ולפי הפשט משמעות דד כמו ידידות מלשון כי טובים דדיך. ובא לפרש למה קרא לבני עוזיאל יותר מבני יצהר וכדומה. אלא משום שידע משה שיש מהם מקנאים לאהרן. וכבודו והיו נראים בזה כשמחים לאידו. ע״כ קרא לבני עוזיאל שידע שהוא אוהב וריע ומצטער בצערו. וכן היו בניו ענוים ותיקים. ומדתו של מישאל יש להבין ממה שהיה אחיו הקטן נשיא לקהת והוא לא ערער ע״ז. וגם אלצפן שמו אליצפן וכתיב חסר יו״ד לראות שהיה שפל בעיני עצמו כידוע דרכי השמות: קרבו שאו וגו׳. לפי הפשט מתו בהיכל ומשום שלא היו כהנים להוציא הטומאה נכנסו לוים. כדתניא שלהי מס׳ עירובין אם אין שם כהני׳ נכנסין לוים : כאשר דבר משה. מיותר והיה ראוי לכתוב ויעשו כן. אלא משום דעיקר הצווי להם היה להוציא הטומאה מאת פני הקודש שמצוה בלוים אבל אחר שהוציאו משם היו יכולים למוסרם לכתפים אחרים לישא חוץ למחנה ולא שייך כאן משום המתחיל במצוה א״ל גמור שתחלת העשיה היה לשם קודש. וה״ז כדכתיב בד״ה ב׳ כ״ט ט״ז שהכהנים מסרו ללוים. אבל המה נשאו בעצמם אל מחוץ למחנה וע״ז כתיב כאשר דבר משה מעצמו משום שזה היה כבוד המתים בגדולי ישראל הללו. וע׳ בס׳ במדבר ה׳ ד׳ דביארנו משמעות כאשר דבר וגו׳ לא לפי הכונה אלא כאשר דבר: ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו׳. ידוע המדרש על הא דאי׳ באהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל דמשמע אפילו נשים. ובמשה כתיב ויבכו בני ישראל. משום שמדתו של אהרן היה אוהב שלום ומעולם לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת. ולא נתבאר א״כ אמאי כתיב בנדב ואביהוא כל בית ישראל יבכו והלא לא מצינו שהיה להם מדה זו. ולק״מ דהתם כתיב שלשים יום זהו רבותא גדולה. משא״כ כאן היה רק בשעת הוצאה וקבורה ואין רבותא שיבכו אפילו נשים על גדולי ישראל. ועדיין יש להבין לשון יבכו באזהרה היאך אפשר להזהיר שיבכו הא בכיה תלוי׳ אך בהתעוררות הלב ומה יעשה האדם שאינו מתעורר לבכי. ונראה שבא הכתוב לבאר האיך יבכו במה שכתב יבכו את השרפה. דהכי מיבעי על השרפה. אלא משמעות את כמו עם השרפה. וה״פ מי שיש לו איזה צער ודבר להתפלל ולבכות לפני ה׳ יבכה באותה שעה שהמת הנעלה מוטל לפניו כי אותה שעה רצויה להעלות בכיותיו ומבוקשו מפני כבוד שעושה בזה להמת. וכבר נתבאר בספר בראשית ל״ה ח׳ דברי חז״ל ע״ז: אשר שרף ה׳. שתי פעמים שריפה. היינו שריפת נפש בהיכל ושריפת הגוף חוץ למחנה היינו שופרא דבלי בעפרא. וה״ז כמו חטאת הקהל דאימורים נשרפים עה״מ וגופו חוץ למחנה : כי שמן משחת ה׳ עליכם. אע״ג שאין אתם כה״ג מכ״מ יש לכם דין משוח שעבר שאסור ג״כ בפריעה ופרימה. אע״ג שלכ״ד לא היה להם דין משוח שעבר מ״מ בזה שנוגע לכבוד ה׳ יש לכם דין משוח. ופי׳ משחת ה׳. משום דשמן המשחה הניתן על המלך הוא בא לגדל כבוד ועוז המלך משא״כ שמן המשחה הניתן על הכה״ג בא לגדל כבוד ה׳ על ידו: ויעשו כדבר משה. באשר שיבואר להלן מקרא י״ט בהר״ד שהיה באמת ויכוח בין משה לאהרן אי היה להבנים דין כה״ג באותה שעה והוטבו דברי אהרן שלא היו ככה״ג ומכ״מ כאן עשו כדברי משה אע״ג שלא היה בדעתם כי כן הוא: יין ושכר וגו׳. באשר דאונן פסול לעבודה משום דשרוי בצער אינו יכול להיות באהבת ה׳ ודביקות הבאה אך מתוך שמחה של מצוה. ומש״ה אכילת קדשים לבעלים ג״כ אסור לאונן. ע׳ פרש״י יומא די״ד א׳ ד״ה מי לא מטריד. ואך כה״ג רשאי להקריב אונן משום שלפי ערך גדולתו אפשר להתגבר על צערו ולעמוד לפני ה׳ בשמחה וכך היתה מדתו של אהרן. אמנם היא עבודה קשה שבמקדש ונצרך דבר לסייע לזה. והייתי אומר לשתות יין ושכר וכמו שכתוב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. מש״ה הזהיר הקב״ה לאהרן ובניו באותה שעה. שהמה לא ישתמשו בעצה זו בבואם אל אוהל מועד להשיג אהבה: ולהבדיל בין הקדש וגו׳. הוסיף הקב״ה לתת עצה אחרת לשמח הלב ולהסיח דעתו מצער. היינו ע״י יינה ש״ת המשמחת לב כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. וביומא דע״ב אי׳ זכה משמחתו. ומשמעות בין הקודש ובין החול ולא כתיב בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור כמו להלן כ׳ כ״ה. כבר נתבאר להלן י״א מ״ז דפי׳ בין ובין היינו הספיקות הנופלים בין קודש ודאי בין חול ודאי ויש שנוטה ספיקו יותר לקודש ויש להיפך. וברור הספיקות והלכותיהם משמח הלב מאד כידוע מאמר החכם שאין שמחה כהיתר הספיקות: ולהורת את בני ישראל וגו׳. עוד הוסיף עצה המשמחת הלב הוא להורות לתלמידים מקשיבים. וכבר נתבאר בס׳ דברים ועוד בכ״מ. דחקים משמעו כ״פ המדות שהתורה נדרשת בהן ע״י פלפול התלמוד וכמו שפירשנו בס׳ בראשית מ״א י׳ עה״פ ומחקק מבין רגליו. שהוא פלפול התלמוד. ונצטוה אהרן לעסוק בזה ויהי גורם שמחת הנפש המשכחת כל צער ויגון. ופי׳ את כל החקים כאן הוא כמו שפירשו חז״ל בכריתות די״ג את כל החקים אלו מדרשות. ולפרש״י הוא שדורשין בפירקא. ולפירוש הרמב״ם הוא דרשות ת״כ וספרי ומכילתא והכל בא ביד משה זהו התלמוד. ואע״ג שביארנו לעיל בס׳ שמות ר״פ תצוה ובס׳ דברים י׳ ו׳ שכח אהרן היה נעלה בסברא ולא דרך חידוש ופלפול מכ״מ זה אינו אלא כשהוא לעצמו לא נצרך לפלפול אלא מורה ומכוין האמת. משא״כ כשהוא מלמד לתלמידים היה מוכרח להודיעם דרך ההכרח להפסק. ולפי דברינו נכלל כל הוראות איסור והיתר בכלל בין הטמא ובין הטהור דמאכל אסור מיקרי טמא כמבואר בפ׳ זו. ומתחלה הזהירן על הוראה ואח״כ להגדיל תורה באמצעות החקים אשר צוה ה׳ ביד משה. היינו י״ג מדות. כ״ז לפי הפשט והדרש ידוע: קחו את המנחה. פרש״י שאתם אוננין כו׳ וא״כ היה כמו כן להזהיר על שירי חטאת קדשי שעה שהוא שעיר העם ואפי׳ על קדשי דורות לפי שהיה סבור משה ששעיר ר״ח עדיין קיים והוא נאכל. אכן עוד יש לדקדק כפילות המקראות ואכלתם אותה במקום קדוש. והרי כבר אמר ואכלוה מצות אצל המזבח. ונראה דבא משה רבינו ללמדנו הלכות דשייך לאכילת קדשים מה שלא נתבאר עד כה. והנה ידוע דקדשים מצוה שיהא נאכל לתיאבון כמו פסח וכן מצוה שיהא נאכל על השובע וכמש״כ לעיל ו׳ ט׳. והדבר מובן דכמו כן אם יש קדק״ד וקדשי קלים מצוה לאכול קדק״ד מתחלה לתיאבון ולבסוף על השובע. והנה אם יש קדק״ד מנחה וחטאת מצד הסברא יש להקדים מנחה מחמת שלחם קודם לבשר. ועוד דמנחה נתקרבה יותר למזבח מבשר החטאת שהרי מתחלה היה הגשת המנחה כולה אצל המזבח והיינו שאמר משה שתי אכילות של המנחה תחלה אכילה ראשונה אצל המזבח והוא בפנים בחצר שהוא מקום קדוש יותר. והטעם הוא משום שזה כלל גדול אין מעבירין על המצות. מש״ה כשעמדו הכהנים אצל המזבח וגמרו ההקטרה הביאו לשם המנחה תחלה האפויה מצות. אצל המזבח. וביאר אח״כ מצות אכילה אחרונה. ואמר ואכלתם אותה דוקא במקום קדוש. משמעו שיהא רק במקום קדוש קרוב לפתח החצר והיינו משום שבינתים צוה לאכול חזה התנופה ושוק התרומה במקום טהור ויצאו לחוץ ואכלו. ואח״כ נכנסו בחזרה ואכלו על השובע ואין מעבירין עה״מ. ע״כ מצוה לאכול סמוך לפתח רק שיהיה במקום קדוש. אבל באכילת החטאת לא היה למשה להזהיר נוסף על הפ׳ האמורה מכבר. ומסתמא יאכלו אהרן ובניו אחר המנחה את החטאת. ולא הוצרך לפרש אלא חלוק אכילת המנחה תחלה וסוף. בשביל שהשלמים בינתים במקום טהור. ואמר על אכילה ראשונה כי קדש קדשים היא. הוא טעם על ההיתר סמוך למזבח ואין בזה בזיון המזבח: כי חקך וגו׳. הוא טעם על היתר אכילה סמוך לפתח החצר אע״ג דקודש קדשים היא מכ״מ הרי חקך וחק בניך היא מאשי ה׳. ופי׳ חקך. פרנסה וכדאי׳ ביצה דט״ז וממאי דהאי חק לישנא דמזוני הוא כו׳ וע׳ מש״כ בס׳ בראשית כ״א ג׳ בשם המדרש ע״ש יצחק בהר״ד ותבין: כי כן צויתי. אע״ג שלא נתפרש בפ׳ המנחה כ״ז מכ״מ בע״פ היה הצווי לעשות כן וע׳ ס׳ במדבר י״ח י׳: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה. כבר נתבאר בס׳ שמות כ״ט כ״ז. טעם שנוי השם שנקרא חזה התנופה ושוק התרומה. ועוד נתבאר בזה הספר ל״ה כ״ד יע״ש. ועוד לאלוה מלין. דבאמת אע״ג שמצות תנופה היה בשניהם מכ״מ היה שנוי ביניהם גם בטעם גם במעשה. דשוק הימין ניתן לכהנים מחלק בעלים תרומה לכהן כמו תרומה מתבואה. וכמו שביארנו לעיל ז׳ ל״ב. משא״כ החזה להיפך היה ראוי ליקרב עה״מ בכלל חלב אע״ג שהוא כשר לאכילה וכמו חלב האליה שבכבש. אלא שהמקום נתן לכהנים שכר ההקרבה. וכדתניא בת״כ במכילתא דמלואים הלכה ל״א טעם ע״ז משום שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה וכה״א מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. ומש״ה באיל המלואים שהיה משה המקריב לא נתן שוק הימין משום שלא נהג בו מצות תרומה מישראל אלא לכהנים שהוא אהרן וזרעו. אבל חזה שהוא שכר הטורח ניתן למשה. ומהבדל הטעמים נשתנה גם מעשה התנופה. דהחזה היה ניטל מבית המטבחים עם החלבים כדאי׳ במנחות דס״ב והוא בפרש״י לעיל ז׳ ל׳. משום שהוא בכלל החלבים. שא״כ שוק הימין ניטל בפ״ע. ורק בשעת התנופה היו מונחים גם השוק על החלב ואח״כ היה ניטל השוק והחזה עדיין היה עם האימורים מניחים על יד כהן שלישי באופן שיהא החזה למטה והחלבים למעלה עד הקטרה כמבואר בסוגיא שם מרומיה דקראי. מש״ה נקרא חזה התנופה שעיקרו היה כמו אימרי התנופה. ושוק לא היה עיקרו אלא תרומה והתנופה לא היה בו אלא כרגע: כאשר צוה ה׳. באשר עד כה לא נזכר שהיה השוק בכלל תנופה ג״כ ורק באיל המלואים לעיל ט׳ כ״א. ומש״ה כתיב שם כאשר צוה משה בע״פ. ועתה שנצטוה ע״ז לדורות אמר משה כאשר צוה ה׳ בע״פ. ונעשה עתה בזה מ״ע מפורש בכתב. ונראה דהא דאי׳ ביומא ד״ה ב׳ ע״ז המקרא ולא מאלי אני אומר. קאי אתנופת השוק. ולא כפרש״י שם: ואת שעיר החטאת וגו׳. לפי הפשט מיירי בשעיר שבאותו ענין. היינו שעיר העדה. והכי מבואר בת״י : על אלעזר וגו׳. שאהרן היה נחשב לחבר למשה כדתניא באדר״נ פכ״ז ע״כ קצף על תלמידיו: הנותרם. כתיב חסר ללמדנו דע״כ קצף בשביל שהיה חושש שלא יענשו גם המה ח״ו בשביל שאינם נזהרים בקדשי המקדש. וזה היה קשה על משה רבינו יותר מאלו עברו על מ״ע בעלמא שאינו ראוי לקצוף טרם חקור דבר. אבל נרתע מפחד העונש: כי קדש קדשים היא. וא״כ בזיון גדול הוא שתשרף בחנם ולא נעשה בה מצותה עוד: ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. הוא שכתוב לעיל ט׳ ז׳ ועשה את קרבן העם וכפר בעדם. וכפי הידוע הוא לכפר על עון העגל. ומשום דבל״ז הטעם שהוא בא לכפר אין ללמוד היתר אכילה בחטאת באנינות מן המנחה אחרי שאינו אלא חידוש ואין למדין אפילו קדשי שעה זה מזה. כידוע שאין למדין מן החידוש. ע״כ אמר משה דהיתר אכילת החטאת לא מטעם דילפינן מן המנחה אלא מצד הסברה שהוא בא לכפר על העדה ואלים עשה דידה לדחות איסור אנינות וכדאי׳ במו״ק די״ד דאתי עשה דרבים ודחי עשה דאנינות: הן לא הובא את דמה וגו׳. שלא תחשבו אחר שהוא חטאת הבאה על עון עבודת כוכבים של צבור שהיא נשרפת. ע״ז אמר דאע״ג שבא על עבודת כוכבים מכ״מ אחר שלא הובא דמה בפנים כמש״כ לעיל ט׳ ט״ו א״כ אכול תאכלו וגו׳: וידבר אהרן. בלשון עז. ולא משום שהשיב בקפידא ח״ו אלא משום שאמר הלכה. וד״ת נאמרים באימה וביראה כדבר הקב״ה למשה בלשון עז. וכדאיתא במכות די״א א׳ שד״ת נדבר בלשון עז: הן היום הקריבו. העדה. במה שהביאו לאוהל מועד כלשון המקרא לעיל א׳ אל פתח א״מ יקריב אותו. וכן הרבה: ותקראנה אותי כאלה. והענין דברור היה לאהרן שנו״א מתו על עון העגל כדכתיב בספר דברים ויתאנף ה׳ באהרן להשמידו. ורק תפלת משה הועיל שיהיו אלעזר ואיתמר בחיים והראה הקב״ה במיתת נו״א שלא נתכפר מעשה העגל לגמרי ומש״ה המיתם לפני אכילת החטאת שהוא גמר הכפרה כידוע דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וה״ז דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו לומר שאיני חפץ כעת בשימושך. דפשיטא שאין ד״א לאותו עבד למזוג באותה שעה כוס אחר לרבו. כך הראה הקב״ה בזה שאינו חפץ בעבודה זו דאכילת חטאת משום שלא יהי נשלם הכפרה. ואם מכ״מ אכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳. והנה הייטב היו״ד מודגש והיא זרה ללמדנו רגשות המדבר שדבר מעומק הלב הייטב זאת. וכמש״כ כ״פ על דגש זרה. [וכן משמעות הדגש בתיבת הראיתם בש״א י׳ כ״ד. ושם י״ז כ״ה.] והיינו שכתבנו לעיל הפי׳ וידום אהרן. שבלבו היה יודע מרת נפשו: וייטב בעיניו. הבין משה שכן האמת שהוא בעונש על העגל. והצדק עם אהרן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך