א וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ה וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃ ז וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ח וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ י וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ יא וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ יב וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃ יג וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ יד וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טו שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ טז וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃ יז מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יח הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃ יט וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ כ וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
אש זרה תיב"ע אישתא נוכרייתא מן תפיין פי' שאינה של קודש אך מסאב כיריים של חול, וערש"י שבת (כ"ט.) ד"ה לבוכיא לפי תפי היינו כירה, וערש"י ברכות (ל"ט.) ד"ה אבי תפיין ועי' ס' נוטריקן מהפמ"ג קו כ': והנה מצוה צריך לעשות במסירת נפש שלא ישאר אצלו שום חיות אחר עשיות המצוה, ורק המצוה בעצמה נותנת לו חיות מחדש, נדב ואביהו עשו עבודה במסירת נפש והשתוקקות שחיות שלהם הלך, אבל חיות חדשות לא יכלו להשיג לפי שבאמת ל"ה מצוה אשר לא צוה ה' עי' בשפ"צ בשם החי' הרי"מ ז"ל - וכן אמר הה"ק מאיזביצא ז"ל עה"פ נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי (תהלים קי"ט ק"ט) הנני לעולם מוכן להיות נפשי בידי, ליתן עבור השי"ת, וכל מה שנפשי מתחזקת בי רק בשביל ותורתך לא שכחתי, לא שכחתי מ"ש בתורתך "וחי בהם" לכן צריך אני לחזוק חיי ולא ליתן אותה מהשתוקקות:
פסוק א:
שם) ויקחו וגו' מחתתו ויתנו כהן אש וישימו עליו קטרת ויקריבו, מבואר דהקטירו ישר בהמחתות עצמן, וכ"כ בקרח (ט"ז י"ז), ולא נראה כן ממשנה תמיד פ"ה מ"ה דהקטרה הי' על המזבח, וע' ביומא (מ"ז.) וצע"ג:
פסוק א:
שם) אשר לא צוה אותו, ובעה"ט הציווי של "לא" צוה אותם, והרר"י ביעזונסקי נ"י מראדום כתב לי ראי' ממרכא כפולה דמלת לא, אמנם בדברים (י"ז ג') לכל צבא השמים אשר לא צויתי, ובסוף פסוק אין מקום למרכא כפולה, ובירמי' (י"ט ה') לבעל אשר לא צויתי פי' באלשך לא הוצרכתי לצוות על איסורו מחמת פשיטותו, ולכן אין שם מרכא כפולה, ובדברים א"א לפרש כן, ובח"א מהרש"א מגילה (ט':) והביא ירושלמי אשר לא צויתי לאוה"ע לעבדם וגם שלא לעבדם לא צוה, וי"ל ע"פ האלשך ראו גודל עון ע"ז דעד מ"ת לא צויתי בפירוש שלא לעבדם מחמת פשיטות, ורק ברבות עבדו ע"ז אז הרביתי להזהיר גם לישראל במ"ת ואחר כל אלה עבדו ותמוה, וכמ"ש בזה"ק ויקרא (י"ג:) ונפש כי תחטא דתמוה שחטאה עם ששמעה קול אלה במ"ת, והא דסנהד' (נ"ו:) ויצו לאמור זה ע"ז הוא ברמז על עתיד, דל"ה נאה לפרסם ע"ז כל זמן של"ה זה בנמצא בעולם, ואיך כביכול יתן מקום למציאות ע"ז, ועי' בס' תוספת ברכה בזה:
פסוק ב:
וימתו. בסנהד' (נ"ב.) ומד' ח"א שריפה ממש, וח"א שריפת נשמה וגוף קיים, וכבר הי' נדב ואביהו מהלכין וכו', ההמשך כ' בס' נפש יהונתן פ' אחרי דק' למה ל"ה אלעזר ואיתמר מטמאין לאחיהם דלה יטמא מצוה, וי"ל ביו"ד סי' שע"ג ס"ד הא דמטמאין לקרובים דוקא לצורך קבורה, וברמ"א במת בשבת שא"א לקברו אסור לטמאות לו, ובא"ע פקודי (מ' ב') חולק על ש"ס דילן דיום ח' למלואים הי' בשבת דכ' ויערוך עליו לחה"פ והי' בשבת, ולפ"ז גם נו"א מתו בשבת, ול"ה רשאים לטמא עצמן, אך ק' דבשבת (צ"ד.) המוציא מת במטה בשבת חייב ור"ש פוטר ופליגו במלאכה שאצל"ג, וכ' תוס' דהי' ניחא לי' ביותר שלא מת כלל ול"ה צריך להוציא אותו, ובזבחים (קט"ו:) סבר משה או בי או בך יתקדש הבית עכשיו רואה אני שהם גדולים, ובת"כ עכשיו רואה שלא מתו רק על קידוש השם ובק"א שם דלא מתו בשביל חטא כלל, לפ"ז ל"ש לומר כא"ע דאיך הוציאו בשבת, ואי"ל משאצל"ג, דהטעם כתוס' דלא ניחא לי' במיתתו, והכא ניחא שיתקדש ש"ש כמו שמשה מתאוה למיתה זו, א"ו דהי' בא' בשבת כש"ס דילן, וז"ש וכבר כו' ואדלעיל שריפת נשמה וגוף קיים, וק' אמאי לא נטמאו או"א וצ"ל דהי' בשבת, וק' איך הוציאו מישאל ואלצפן וע"כ דהוי משאצל"ג, ומוכח דמתו משום חטא ולא מקדושת השם, וקאמר וכבר כו' ופרש"י בשביל חטא שהי' מבקשים שררה מתו והוי משאצל"ג וע"ע שם בלקוטים אות קי"ג, וע"ע בפרד"י וישלח (דף רס"ג:): ובמד' שהי' ב' חוטי אש יוצאין מבין קה"ק ונכנסו לחוטמיהן של נו"א, וביע"ד דרש אה"ו דרוש י' כ' דאי' במד' דנו"א הורו הלכה בפני רבן, ובעירובין (ס"ג.) המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, ובמד' שה"ש כשיצאו ישראללמדבר יראו מנחשים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים, הוכרחו הב' חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן – וע' בעירובין (ס"ג.) ויומא (נ"ג.) ומהרש"א שם על התורה ומ"ש המלקט שם – ובתוס' סנהדרין הק' למ"ד שריפה ממש מסוכה (כ"ה:) שהטמאים שנדחו לפסח שני היו מישאל ואלצפן הא אפר אינו מטמא, ותי' דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא כנדה (כ"ז:). ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ט הביא מפע"ר קרא שנטמאו בעצם ששמו לוז. וכוונתו לב"ר פכ"ח שלוז לא נשרף ולא נטחן, וראיתי שהק' עליו לשי' ר"מ פ"ג ה"ג מטומאת מת דעצם כשעורה אינו מטמא במגע ומשא רק מדרבנן, וכ"כ בהקדמתו לטהרות סי' ט"ו, וע"י טומאה דרבנן לא דחינן לפ"ש דחכמים לא אמרו במקום כרת כפסחים (צ"ב:), ור"מ פט"ו ה"ה מק"פ, וי"ל דמ"ד שריפה ממש יסבור כראב"ד דמטמא מה"ת, ועמ"ש בזה בפני"פ ודורש לציון דרוש א' – ובת"כ רא"א לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים לכנוס, רע"א בפנים והטילו חנות של ברזל וגררום והוציאם לחוץ, ובבעה"ת הק' לר"ע הא נטמא המשכן מטומאת אהל והי' צריך הזאת ג' וז', ולא מצינו שפסקו מעבודתם, ובשלמא לר"א י"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם שמתו: ובגמ' הנ"ל מתי ימותו וכו' לא שהיו חפצין בשררה. ורק מחילות עונות. בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג ורש"י וישלח (ל"ו ג') ע"ש בפרד"י דף רס"ג. דעולה לגדולה מוחלים עונותיו, ואעלה מעשה כשנתנו כתב רבנות בפראג להנודע ביהודה ז"ל לא רצה לקבל הרבנות. ואח"כ כשהג"ר זרח אידליץ ז"ל רצה לקבל הרבנות שם הגם שרוב העיר לא רצו בו. חזר הנוב"י והסכים ליקח הרבנית. ושאלו לו בתחלה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר. וחשיב לקבל רבנית הוא מב' טעמים. אחד להתוודע עי"ז כי רוח הבריות נוחה ממנו. וממילא יהי' גם רוח המקום נוחה ממנו (אבות פ"ג מ"י). כ' שהעולה לגדולה מוחלין לו עונותיו כנ"ל. ולטעם א' לא נצרך דוקא לקבל רבנות ורק להשיג כתב רבנית סגי. כי הוא סימן שרוח הבריות נוחה הימנו אבל בראותי שת"ח כר"ז אידליץ רודף אחר רבנית מפראג הגם שהעיר לא ירצה. ואין רוח הבריות נוחה הימנו. מזה ראי' שהעיקר טעם ב' משום מחילות עונות. וא"כ לא די בכתב רבנית בלבד. ורק לקבל רבנית ממש: ובפי' הטור עה"ת תי' דלא נטמא המשכן דכ' על פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו (במדבר ט' כ') חשוב קבע ואינו מקבל טומאה ע"ש, ומצינו ג"כ בעירובין (נ"ה:) בדגלי מדבר דכ' ע"פ ה' כו' כמאן דקבועי דמי, ופרש"י דחשובה חנייתן בקבע, ובס' ברכת אהרן מאמר ר"ל כ' הטעם דבנין לזמן לא נחשב כקבע דסופו להתפרק וכל העומד לסתור כסתור דמי, וכמו דס"ל לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי, עי' ב"ק (ע"ו:) ועי' ב"ש אה"ע סי' קכ"ד סק"ב דהלכתא כר"ש, ולתוס' סוטה (כ"ה:) ד"ה לאו דל"ש כל העומד כו' רק בדבר שבידו, ומה"ט לא אמרי' בשטר כל העומד לגבות כגבוי דמי דל"ה בידו דצריך דיינים, ומשו"ה בנין העומד לסתור הוי כסתור והוי בנין ארעי רק אם בידו לסתור, וז"ש כיון דע"פ ה' יחנו, ול"ה סתירת בנין בידם והוי כקבע ובמשכן לאחר ימי מלואים ל"ה בידם לפורקו רק בציווי ה' הוי קבע, אבל בתוך המלואים דמשה הי' מפרקו ב' פעמים ביום (כמדב"ר פי"ב ט') ל"ה קבע, ומשום זה הי' יכול לפרוק גם בשבת ע"ש, דהי' למשכן דין בנין ארעי וליכא איסור בנין וסתירה ובירושלמי סו"פ כלל גדול ועח"ס או"ח סי' ע"ב: ואם נימא דבימי מלואים הי' בנין ארעי הדק"ל מדוע לא נטמא משכן, ובהדו"ע כ' דתלוי בפלוג' בילקוט נשא רמז תשי"ב אי גם ביום השמיני פורק משה המשכן או דהעמידו ולא פירקו, ואם נאמר כן א"כ ביום הזה שמתו נו"א כבר הי' למשכן דין בנין קבע ולא נטמא (ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל' אות כ' דמה"ט לא נטמאו הבשר וחלות שהי' במשכן, כיון שהיו בחצר המשכן ול"ה מכוסה ולא נטמאו באוהל): ובמנ"ח בקומץ מנחה מ' רס"ד תמה על הטור דבשבת (כ"ח.) ובתוס' ור"מ פ"ה הי"ב מטומאת מת וראב"ד ומל"מ, דעיקר הלימוד שפשתן מטמא באהל הוא רק בקבוע ונשאר בצע"ג, וכן הק' בשפ"א בליקוטים, ובס' המדרש והמעשה הק' אפי' אי נימא כטור דמשכן אינו מטמא מ"מ אהרן ובניו שהיו אז באהל מועד נטמאו כשהיו עם נו"א בבית אחד בשעת מיתתן דלא גרע ממחובר לקרקע ממש אף שאין הבית טמא מ"מ כל הנאהל תחתיו טמא בודאי ער"מ פ"ה ה"י מטוה"מ, ואולי י"ל כיון דל"ה שם כהנים אחרים טומאה הותרה בצבור כפסחים (ע"ט.). וע"ע קובץ דרושים חוברת ו' סי' ל' ול"ב תירוץ על הטור ומאריכות לא העתקתי: ומאדמו"ר מגור שליט"א שמעתי בקרעניץ בשנת תרצ"א לתרץ קו' הנ"ל שנטמאו הכלים ואהל, דבברכות (י"ט.) מדלגין ע"ג ארונות לקראת מלכי ישראל דרוב ארונות יש להם פותח טפח, והק' ברוקח סי' תס"ז דאמאי מהני רוב מה"ת נימא קבוע כמחצה על מחצה, ובס' גליוני הש"ס שם תי' ע"פ ילקוט חקת רמז תשס"א עה"פ חקת (י"ט י"א) הנוגע במת לכל נפש אדם נוגע טמא ואין מת עצמו טמא, והוא מן הספרי זוטא שם, וכיון שהמת עצמו אינו טמא א"כ מה שהמת מטמא במגע ואהל ע"כ רק דבאה ממנו טומאהדבו בעצמו אין טומאה וא"כ טומאה הבא הוי פירש ול"ש קבוע ע"ש, וא"כ במשכן בודאי לא שלטו הרוחות ולא נטמא המשכן וכליו, ונו"א מתו בפנים ההיכל כמ"ש בת"כ ודפח"ח - עוי"ל דבשני נשרף הפרה ומעשה דנו"א הי' בראשון, ואי' בזה"ק חיי שרה (קל"א:) עכו"ם אינו מטמא משום דאין לו טהרה, א"כ י"ל דבראשון ל"ה עוד פרה ול"ה אפשר לטהר ממילא לא הי' מטמא: ואדמו"ר שליט"א מגור הקשה עוד מנדה (ע':) מתים לעת"ל אי צריכים הזאה ג' וז', וק' למה צריך הזאה אי מת עצמו אינו טמא, ואמרתי דהטעם דספרי י"ל דמת עצמו אינו טמא דהוי כעפר בעלמא ורק רוח הרע השורה עליו מטמא ומזיקין הסובבים אותו הם מטמאים הנוגע במת, אבל לעת"ל כשיקומו לתחי' אז בעת שיקום המת יהי' נטמא ג"כ מן המזיקים הסובבים אותו, ובא הכל בבת אחת וכן י"ל בזה הכ"מ הנודע בפ"ו ט"ז מאבות הטומאה בשם תוספתא דהמקוה אינו מטהר רק בעת שהולך משם ולא בעת שהוא במקוה, ועמ"ש בזה לקמן בפ' מצורע (י"ד ח') - ובס' אמבוהא דספרי (דף רכ"א.) העיר מרש"י חולין (ע"א:) שאין משא אלא למי שטומאה יוצאת ממנו כו', אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא ע"ש, מבואר כנ"ל דמת עצמו יש בו טומאה וחשוב טומאה היוצא מגופו, ועי' אבני נזר יו"ד סי' תנ"ב, וע"ע בעירובין (ק"ד: וסוכה כ"ה.) דאפי' מת עצמו מותר להכניסו להר הבית, ומבואר שם דאם מכניס מת עצמו למחנה שכינה חייב, וק' לספרי דאין במת טומאת עצמיית, וי"ל דמ"מ גם המת עצמו נטמא משום מגע המת דנוגע בעצמו, ותלי' במחלוקת ר"מ ור"י בחולין (ע"ב:) בג' על ג' שנחלק דטהור משום מדרס, אם יש בו טומאה משום מגע מדרס משום דנוגע בעצמו ע"ש, וא"ש דמכניס מת למקדש חייב דעכ"פ יש בו טומאה משום מגע המת, וע"ע בריב"ש סי' קכ"ד אי מותר לקבור מתי כהנים בתוך מתי ישראל דלמאי ניחוש אי מטומאה (דהמת כהן ויטמא באהל שאר מתים) הא קיי"ל בנדה (ס"א:) כיון שמת נעשה חפשי ממצות, ועוד שהוא עצמו טמא טומאה תמורה שאין למעלה ממנו, וא"א להוסיף טומאה על טומאה, ולספרי שפיר יהי' מוסיף בו טומאה דמקודם אין בו טומאה בעצם, ועתה יתטמא משום אהל המת, ועי' בזה הרבה בס' נוה שלום למחו' הגאבד"ק מניערש שליט"א פרק ל"ג, דברים נכונים, ומהאריכות לא העתקתי: ובהגדת מעשה נסים הביא מאביו ז"ל דאי' בילקוט דחטא בני אהרן הי' שהקריבו שלא בזמנו, וק' מנ"ל זה, וי"ל דע"כ מוכח שהקטרת שהקריבו הי' של בין ערבים, דאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בה"ע (ועפרד"י תצוה דף ד"ש:), ובע"ז (ל"ד.) תד"ה במה דבז"י מלואים שמשה העמיד המשכן ומפרקו הי' לו דין במה, וא"כ בודאי לא הקטירו קטרת דאסור להקטיר רק באהל מועד, וע"כ בר"ח שמיני למלואים הי' החינוך בקטרת של בה"ע, ועוד ראי' מגיטין (ס'.) עשר עטרת הי' וא' לנרות, וכיון דלא הדליקו נרות קודם ודאי לא הקטירו דהא בהא תלי' כמ"ש בפסחים (נ"ט) דאין מתאחר אחר תמיד של בין ערבים אלא קטרת, ובזבחים (ק"א:) דשאל משה אשעיר חטאת דילמא באנינות אקרבי' והשיב אהרן אני הקרבתי, מוכח דמתו קודם שהקריבו השעירים, וע"כ הי' קודם תמיד של בה"ע דאח"כ אסור להקריב דכ' עליו השלם, וא"כ הקריבו שלא בזמנו דקטרת צ"ל אחר התמיד - ואברבנאל הוסיף ענין חדש שחטאם הי' שהקטירו שניהם ביחד, וקטרת רק באחד, ובאמת בכל עבודת המקדש הדין כן, וכמ"ש בחינוך מ' שפ"ט וכמש"ל בפ' ויקרא (א' ה') וע"ש בראב"ע: ובמד' הטעם שמתו שזנו עיניהם מן השכינה כמ"ש ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו (משפטים כ"ד י"א), ובמד' שלא נשאו נשים מדכ' בנים לא הי' להם (במדבר ג' ד'), וי"ל דבב"ר לכך כבו עיני יצחק שבשעת עקדה הביט בשכינה ונתחייב מיתה דכ' לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג כ') וסומא חשוב כמת (נדרים ס"ד:) א"כ ק' בנו"א למה מתו ולא הי' נעשין סומין. וי"ל דוקא ביצחק הי' עונש סומא נחשב כמת, אבל בלא"ה הי' חי דהי' לו בנים, אבל נו"א דל"ה להם בנים וחשוב כמת (שם בנדרים), ול"ה יוכל להיות אצלם העונש שיהי' סומין דחשיב כמת דבלא"ה חשובין כמתים, והי' העונש שזנו עיניהם משכינה ולא הו"ל בנים ובע"כ הי' העונש מיתה וע' פני"ק - ובמד' אחר שהביא לא נשאו נשים, כ' עוד היו מהלכין אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימיתו וכו', הב' טעמים יכוונו ביחד אל כוונה א', על שלא נשאו נשים הי' להם תירוץ כמו בן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה (יבמות ס"ג:), כמו כן נפשם חשקה בתורה, אבל כשרצו להיות מנהיגים וידוע התעסקותבצרכי צבור מבטל מלימוד, ותנאים הרבה התענו והתפללו שלא יוטל עליהם עול צרכי צבור שלא יבטלו מלימודם, וכשרצו להיות מנהיגים שוב לא הי' להם תירץ על שלא נשאו נשים לכן נענשו, ועי' בס' דברי גאונים, ובפרד"י וארא (דף מ"ה:) מענין פרנס ות"ח, וע"ע בתוספתא ברכות פ"ו ה"ד שהי' עוסקין בצרכי צבור וכו' עש"ה: ובת"כ אי' עוד י"א מסיני נטלו את שלהם שהי' משה ואהרן מהלכין וכו' וקשה ההמשך, ובס' המדרש והמעשה הק' ג"כ מבן עזאי שלא נשא אשה, וי"ל דבאמת ל"ה הדין לבטל מ"ע דפ"ו בשביל תורה, כדין כל מ"ע עוברת שאינה נדחית בשביל מ"ע כרמ"א או"ח תרפ"ז ס"ב, אלא שכ' המרדכי הובא בב"ש אה"ע סי' א' סק"ז הטעם שאין כופין על מ"ע זו בזה"ז, עפמ"ש בב"ב (ס':) מיום שפשטה המלכות בדין שנגזר על עצמינו שלא לישא נשים, אלא שאין גוזרין אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, וא"כ עכ"פ אין להוסיף עוד על מ"ע זו עכ"ד, ובן עזאי הי' יכול לעמוד באותה גזירה בהיות נפשו חשקה בתורה, הותר לו אף לכתחילה, והוא חי אחר החורבן ושייך בדין שנגזר וכו', אך בנו"א ודאי שלא גרעה מצוה זו מכל המצות: ועל נו"א יש לתרץ להם, דלמדו ממשה דפירש משעה שנתייחד הדבור אליו, וידעו נו"א שלא לעולם יחיו משה ואהרן ואין בישראל לשרת בקודש רק א' מהם, ונכון שלא לישא פן ימות משה פתאום שיהי' נכונים בכל שעה, אך בתוס' יומא (ב':) ד"ה והכא, ויבמות (כ"ו:) ד"ה למיתה כתבו אף למאן דחייש למיתה דזמן מיעוט, רק למיתה דחד, ולתרי ל"ח, ויפלא אף דימות משה יהי' אהרן קיים ויטול אהרן הגדולה ולא הם, ושוב ק' למה לא נשאו, אך בגיטין (כ"ז.) אף דל"ח למיתה מ"מ בזקן שהגיע לגבורות חיישינן, ומשה ואהרן חיו יותר מפ' שנה חיישי' למיתה אף בב', ומדוקדק במד' מפ"מ מתו נו"א שלא נשאו נשים, ושלא יקשה למה בטלו פ"ו מסיים ועוד שהי' מהלכין כו' מתי ימותו וכו' וננהיג הדור, ועלינו להתקדש ולהיות נכונים, ולא ח"ו כמחכים על מיתות מו"א, וז"פ מסיני נטלו, ר"ל מפרשה דסיני דמשה פירש מאשתו, אך יק' למה נענשו אם למדו ממשה, וצ"ל דהיא הנותנת אף שגדול בתורה ומדרגה, שיאמר שבעצמו לא חסר לו מאומה אלא שחבירו מעכב, ממנה פנה וממנה יתד לכל קנאת איש מרעהו שמצד עצמו ראוי לגדולה לולי חבירו שקדם וזכה, וע"כ יתהפך העולם לשדה קרב להדוף חבירו כי עומד לשטן נגדו, ועדיין השטן מרקד בינינו בכל עוז: והגה"ק האבני נזר ז"ל אמר אהא דבן עזאי דפטור מפו"ר דנפשו חשקה בתורה, והוי עוסק במצוה, אבל מי התיר לו איסור דשפכ"ד, הכי עוסק במצוה מותר לשפוך דם, ותי' דטעם דשופך דם הוא כעין גמ' ב"ק (מ"ח.) כיון דאית לי' למליי' ולא מליי' כמאן דכרי' דמי, הרי דמי שמוטל עליו לתקן איזה דבר ולא תיקנו הוי כאלו בעצמו עשה הקלקול, וכיון שנצטוה להרבות אנשים בעולם ואין עושה כן הוי כאילו המעיט אנשים והרגם, א"כ זה רק במי שמצווה על פו"ר ועליו מוטל לתקן הרי זה כשופך דמים, אבל בן עזאי דפטור מהמצוה משום דהוי עוסק במצוה ולא מוטל עליו התקון, א"כ ממילא ל"ה כמקלקל וכשופך דמים וז"ב: בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ"א שאלת הא דויק"ר, על ד' דברים מתו נו"א שנכנסו שתויי יין, וק' לך דעדיין לא הוזהרו דכ' בתרי' יין ושכר אל תשת, לק"מ דאין מוקדם ומאוחר בתורה, אטו כל דיני כהנים ועבודה ומומין הפוסלים באדם ובהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה, הא בזבחים (ק"א:) שחטאת מלואים מפני טומאה נשרפת, א"ו שנכתבו בפ' אמור ואין מו"מ, וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פ' מלואים אלא שלא נכתבו על הסדר, ואע"פ שאי' במד' למה נסמכה פ' שתויי יין למיתת בני אהרן משל לרופא שנכנס לבקר החולה ואמר אל תאכל שלא תמות כמו שמת פלוני וכו', מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין, דידוע שכל דברים המבטלין עבודה הוצרכו לידע קודם עבודה - ומה ששאלת הא דאז"ל מעיל הי' חסרים והלא מעיל מבגדי כ"ג בזבחים (ק"ב.) חמש שמחות הי' אלישבע יתירה על בנות ישראל ואבל א', יבמה מלך, ואשה כ"ג, בנה סגן, בן בנה משיח מלחמה, אחי' נשיא, ואבלה על שני בניה, וסגן הוא הממונה לשמש תחת כ"ג כשאירע לו טומאה, ולענין טומאה סגן עדיף דתני' למה תיקנו סגן לכ"ג שאם אירע לו קרי נכנס ומשמש תחתיו, ובהוריות (י"ב.) דסגן משמש בח' בגדים, וקרי' לי' התם משוח שעבר, ואם בנפשך לומר דמשמע דוקא היכי דאירע פסול בכ"ג ונכנס לשמש תחתיו משום דמעלין בקודש ולא מורידין, וגם תינח נדב שהי' סגן, אביהו למה, י"ל טעמא אחרינא כיון שהקטירו קטרת אשר לא צוה השם ולא מצינו קטרת לפני ולפנים אלא כ"ג, ולפי טעותם עברום על ונשמע קולו בבואו אל הקודש והאי טעמא סגי שכך דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בלשון דבריהם, אשר בן הר' יחיאל: ובשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרט"ז שאלתך כבר כ' הרא"ש, ואם לא נתישב אצלך לפי שראית בו גמגמו מי הוא שיבא אחר המלך ומ"מ לא ראיתי להשיבך חלק, דע כי שתיית יין הוא מגונה מצ"ע אפי' בלא ציווי ואזהרה ומעשה נח יוכיח ואפי' בתפלה שתויי יין לא יתפלל לפי שמטריד כוונת עבודה, ואחז"ל חוה סחטה אשכול ענבים ונתנה לו וגרמה מיתה לעולם, ול"ה אדה"ר נזיר אלא מפני שגרם היין לפנות מחשבתו מעבודת ביוצרו, וכ' וכבוד ה' מלא את המשכן היש זלזול גדול מזה לבוא לפניו שתויי יין, והלא לפני מלך בו"ד יענש כ"ש לפני ממה"מ, וכבר ידעת שיש ב' מיני יין, יין תרעלה המשכר, ויין המשמח והכל לפי כוונת השותה, והם כוונו ליין המשכר ועזבו יין המשומר בענבי' מששת י"ב ולפיכך נענשו מיתה, אחז"ל שנכנסו בלא בר כלו' בלא רשות כי זה הי' כוונת המעיל עם הפעמונים ליטל רשות לכנוס, דכ' ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות עכ"ל: ובס' עמק יהושע ח"ב דרוש ו' הביא הרא"ש ויפ"ת אחרי פ"כ דכה"ד בעת משיחתם דינם ככ"ג וראי' שנצטוו על פריעת ופרימה, ואינו ראי' דאע"פ שנצטוו על פו"פ אעפ"כ ל"ה עדיין ביום משיחתם לגמרי ככ"ג, דבזבחים (ק"א.) הם הקריבו וכו' ופרש"י וכי בניו שהם הדיוטים שמשו היום והלא עלי הי' כל עבודה וכו', אלמא דאפי' בעת משיחתם דינם כהדיוטים, ומה שתי' הרא"ש שלפי טעיתם שהקריבו לפני ולפנים הי' להם ללבוש נמי ח' בגדים אינו מספיק דמה לנו מה שלפי טעותם הי' להם ללבוש מעיל, והי' צריך לומר שחטאו במה שהיו מיותרי בגדים כיון שלפי האמת ל"ה להם ללבוש רק ד' בגדים כהדיוטים ע"ש אריכות ועי' רמב"ן פסוק ו' שכ' ג"כ שהי' להם דין משיח מלחמה שאינו פורע ופורם, ומ"מ אינו מקטיר אונן, ועי' טור עה"ת שהי' להם דין כ"ג ממש ועי' ריטב"א מו"ק י"ד גבי והצרוע לרבות כ"ג, ובדברי שאול מ"ת הביא יד משה אחרי, שתי' קו' רא"ש דכ' במעיל ונשמע קולו פי' שמה"ש והיו שומעים קולו והי' בדילים משם, ונתנו לו מקום לכנוס, וא"ש שבאמת הדיוטים היו וא"צ מעיל רק הכי קאמר אלו הי' כ"ג והי' לובשים מעיל ל"ה מתים, לפי של"ה מה"ד פוגעים בהם שמכח המעיל בדילים, משא"כ עכשיו שהם הדיוטים ואינם לובשים מעיל ונכנס פתאום וניזקו ע"ש עוד תי' - וי"ל ג"כ דאי לבשו מעיל אם הי' כ"ג הי' נשמע קולם והי' משה או אהרן או אחרים מזהירם שלא לכנוס מפני שאר החטאים שמנו שם ובס' ים התלמוד בהקדמה כ' על המד' מעיל הי' חסרים, למה הזכיר רק מעיל ולא שאר בגדי כ"ג, דחטאם הי' לה"ר על משה ואהרן מתי ימותו וכו', ומעיל הי' מכפר על לה"ר בזבחים (פ"ח:), וז"פ מעיל הי' חסרים שחסר להם כפרה על חטא לה"ר לכן נענשו: וראיתי בזה דבכלי יקר משפטים (כ"ד י"א) ויחזו וגו' דמשה ל"ה משתמש בצרכי הגוף כל זמן שעמד לפני ה' והי' מופשט מגשמיות, וכ' ויכסהו הענן ששת ימים (שם כ"ד ט"ז), ואחז"ל כדי שיתמרק אכילה ושתי' שבתוך מעיו, אבל בנו"א כ' ויחזו וגו' שהיו משתמשים בחלקי שכל וחומר, ולכן צוה ה' לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם ביו"כ שאין בו אכילה ע"ש, וזה"ק כאן (ל"ט) הק' למה אסור שתויי יין לכנוס הא כ' (תהלים ק' כ') עבדו את ה' בשמחה, וכ' (שם ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש, וי"ל עפמ"ש בעטרת פז ההבדל דביין כ' יין ישמח לבב אנוש, ובתורה כ' פקודי ה' ישרים משמחי לב (שם י"ט ט'), עפמ"ש רש"י וירא (י"ח ה') וסעדו לבכם, לבבכם לא כ' שאין יצה"ר שולט במלאכים, הרי דאדם שיש לו יצה"ר יש לו ב' לבבות כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, ובתורה כ' משמחת לב רק לב אחד יצ"ט, משא"כ ביין לבב אנוש ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר כיומא (ע"ד:), בפ' כי יתן בכוס עינו (משלי כ"ג ל"א) יתהלך במשרים ובא לידי עבירה ע"ש, לפ"ז א"ש דאסור שתויי יין במקדש דיין משמח ב' לבבות, וא"ש מד' רות סופ"ה עה"פ ויאכל וישת ויטב לבו בתורה, והק' בנחמד למראה בודאי כיון שאכל ושמח הוטב לבו, ולהנ"ל א"ש דכ' לבו רק לב אחד ע"כ בתורה, נמצא נו"א שהי' משתמשין בב' הכחות זה הוא פעולת היין שמשמחות ב' לבבות, וז"ש שתויי יין נכנסו למקדש ועי' פנינים יקרים, ועיון יעקב, ובס' קהלות ישורין דבר נכון, וחתם סופר על סוגיות (דף מ"ח.) ופרד"י וישלח (דף רסג.) מזקיני הגאון מלאסק ז"ל: ובמדרש תלפיות ענף יין הביא הא דנתחייבו מיתה משום שתויי יין, היינו שהי' שותין מי הבאר וכוונו ליין, דטעם כל המשקין שרצו טעמו במי הבאר ע"ש, ובס' גליוני הש"סברכות (מ"ח:) כ' דזה נחשב שתויי יין. אף שלא הי' יין ממש דאפי' מאן דמחייב אשאר משקין היינו רק מלקות אבל לא מיתה, עי' כריתות (י"ג:), וע"כ דהי' נחשב יין ממש ע"ש, והביא עוד דקו' המד' תלפיות שם דמניין הי' לנו"א יין במדבר, עמ"ש בזהר נח (ע"ג.) עה"כ ויחל נח ליטע כרם ע"ש: ובענין יין ראיתי על הא דשבת (ס"ז:) ר"ע עשה משתה לבנו כו' אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן. בב' אופנים מצינו שתיית יין. במיתה כמ"ש בעירובין (ס"ה.) לא נברא יין רק לנחם אבלים שנ' ויין דמרי נפש (משלי ל"א ו'). וג"כ הנידן למיתה קודם מיתתו נותנין לו לשתות (סנהדרין מ"ג.). ולהכי אמרו חמרא וחיי. חיי וחמרא. שישתו תמיד לא באופן מיתה. בין לפני מיתה ובין לאחר מיתה:
פסוק ב:
שם) עירובין (ס"ג.) לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה כו' מצוה להביא מהדיוט, והק' מהרש"א הא באמת הדין כן ואיזה הוראה חידשו, אבל מצינו כה"ג בברכות (ל"א:) בשמואל שחיטה בזר כשרה, הרי דגם דין אמת אסור להורות, ועי' יו"ד סי' רמ"ב ס"ח ובגרש כרמל בזה, ועל הקו' הנ"ל מאי הוראה שייך זיל קרי בי רב ומפורש בקרא, עי' מהרש"א דאפשר לפרש הקרא שיתנו אש על המזבח לאו משל הדיוט אלא שיבערו אותו מן האש הרבוצה על המזבח כו', ויל"ד מנ"ל לדרוש מהאי קרא דמצוה להביא מהדיוט כיון דיש לפרש הקרא בענין אחר כהמהרש"א, וכ' בשו"ת פנים מאירות בהקדמה לח"א דביומא (מ"ה) בהצתת אלי' ובתד"ה וכי עש"ה, נשמע מזה אם היינו מפורשים כפשטא דקרא שיבערו אש שלמעלה מן האש הרבוצה, ק' למ"ל כהונה בהאי קרא וכי ס"ד דזר קרב לגבי מזבח, אע"כ שמצוה להביא מהדיוט וס"ד שיטלנה זר ויזרקנה למזבח, ועפ"ז א"ש הא דלא מתו אלא שהורו כו' דהי' הוראה גדולה דאפשר לפרש פשיטא דקרא שיתנו מאש של מעלה, והם הורו שיתנו אש של הדיוט וקאמר בש"ס מה דרש דילמא האמת כפשטא דקרא, ואמרו שממקרא זה דרשו ונתנו בני אהרן הכהן, וק' כהן למ"ל וכי ס"ד זר קרב, אלא שא"א לומר כפשטא, וע"כ אע"פ שאש יורדת משמים מצוה מהדיוט, וס"ד דקאי אארעא וזרק אש של הדיוט. א"כ מוכת מזה שמצוה להביא מהדיוט ע"ש עוד אריכות בזה: ובברכות (ל"א:) אל הנער הזה התפללתי שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שחיטה בזר כשרה, ועמש"ל בזה בפ' ויקרא (דף ט"ז. וכ"ה.), והנה קשה הא הי' קטן ואיך חייב מיתה וע"ש באלשיך על שמואל, ושמעתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א דעלי אמר מימר שפיר קאמרת והו"ל קטן חריף, ואיתא דקטן חריף יש לו דין גדול אף בקטנותו. אבל חנה אמרה אל הנער הזה התפללתי, ואיתא שם בגמרא שהתפללה שיהי' הולד לא חכם ולא טיפש, א"כ אינו חכם ולא הוי קטן חריף ואינו חייב מיתה, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ז:
פסוק ג:
הוא אשר דבר. רש"י מזבחים (קט"ו:) היכן דיבר וכו' או בי או בך וערמב"ן ובס' הדרוש ועיון חיי שרה מאמר צ"ח הוסיף דמצינו לשון דיבור ואמירה, דיבר בפה, וג"כ ע"י מעשה, במחשבתו ניכרת ע"י מעשיו, כחולין (י"ג), ובירושלמי הובא בב"ש וחמ"ח אה"ע סי' קכ"א ס"ה דעשיית מעשה בגופו הוי כשמיעת קול, ובב"ק (נ"ב.) כיון שמסר לו מפתח כמו אמר לו לך חזק וקני, וכאן הוא אשר דבר כלומר בזה המעשה שנענשו נו"א דבר ה' והודיע "בקרובי אקדש" שדרכו להתקדש בקרובי': וטעם מיתת צדיקים לכפר על עון הדור ודי בצדיק א' אבל כדי שלא יראו ברעה הדור צריך איזה צדיקים, וז"פ סבר הייתי או בי או בך, דבשלומא אי הי' מת בן אחד הי' כדי לכפר, אבל שמתו ב' בניו הוא מפני רעה שעתיד לבוא, וק' למה לא נטל ה' גם אותנו, וראי' שהם גדולים ממני וממך, וזה שפרש"י (וארא ו' ט') חבל על דאבדן ולא משתכחין, ר"ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בע"כ הוא שלא יראו ברעה, ועי' חנוכת התורה, וס' עשרה למאה דרוש י', ואהבת ציון דרוש ו', ולקמן בריש פ' אחרי הרבה מעניני הספד: ובס' באר שבע בסוף הס' או בי או בך נ"ל שטעות נפל בספרים בקרבי מורה על שני בנ"א שהרי בי"ת שנ' של "בקרבי" נקוד פתח ולא חירק, וגם לשון במיודעי דנקט רש"י הוא ל' רבים, ואפשר לדחוק דה"ק הייתי סבר שמן אלו ב' בנ"א מיודעיו של הקב"ה אני אהי' א' מהם או אתה א' מהם כו', מעתה אין אנו צריכים לדחוק לומר על וידם אהרן קיבל שכר על שתיקתו, היינו משום שהי"ל להתרעם על משה שאמר או בי או בך, אבל למה מתו שניהם דל"ה למות רק א', והא דפרש"י וידם קבל שכר כו' דתנן באבות פ"ד מי"ח אל תנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו כדמוכח בקרא אח"כ ויקרא משה אל מישאל וגו' שאו אחיכם, ואפ"ה קיבל אהרן תנחומין מחמת שקיבל עליו גזירת ה' באהבה, ולכן קיבל שכר, ועי' בס' אוצרות חיים בזה, ובמים קדושים על זבחים (קט"ו.)תמה מנלן דגדולים והא דלא נתקדש בהם מפני שלא חטאו כלל וכי חשוד הקב"ה כו' ועי' מהרש"א, ונ' דכוונת רש"י שיתקדש הבית כו' פי' שיודע קדושת הבית שהם הי' מיודעיו של הקב"ה, ואפ"ה כיון שלא נהגו בקדושת הבית כראוי לא נשא פנים, בזה יודע קדושת הבית עש"ה, ועי' ס' מר שמואל בסנהד' (נ"ב.) פלפול עצום בזה - ובלב שמח על ס' המצות שורש א' האריך, ובאהל יעקב כ' משל נער בא לאביו שרבו הכהו ולחביריו לא הכה, כי שאל אותנו קשיא ולא ידענו לתרץ, ושחק אביו ואמר מזה ראי' שיש לך שכל יותר מהם, ולכן הכה אותך שהי' ביכולתך לתרץ, כן נו"א עשו חטא קטן ונפגעו, ואהרן לא בכה ועוד שמח כי מזה הבין גודל צדקתם כי בהם נתקיים וסביביו נשערה מאד (תהלים נ' ג'): מדרש פליאה וידם אהרן מה הו"ל לומר וביום השמיני ימול, ובס' ישועות מלכו בליקוטי תורה כ' ע"פ מד' שאל טורנסרופיס לר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או בנ"א, והראהו ר"ע על שבלים וגלוסקאות לראי' דכל מעשי בראשית צריך תיקון, ואח"כ שאלו למה לא נברא מהול, וא"ל שלא נתנו מצות אלא לצרף הבריות, א"כ ממילא מוכח דכל מ"ב ואפי' בדבר מצוה צריך מעשה בנ"א, א"כ לכאו' טוב עשו נו"א שהביא גם אש מהדיוט, כי גם אש משמים צריך תיקו בנ"א וזה הי' לו לומר וביום השמיני ימול, אבל באמת ז"א דהא דמצוה להביא מהדיוט זה רק לאחר שנתחנך המשכן, אבל ביום שנתחנך שהי' שמחה לפניו כיום שנברא העולם, והי' בו מעין בריאת שמים וארץ שהי' הכל בלי אתערותא דלתתא, ל"ה צריכים להביא מהדיוט והי' שפיר אש זרה: ובשו"ת אמרי דוד סי' צ"ג כ' לפמ"ש ביבמות (ע"א:) דלא מלו במדבר דלא נשבו רוח צפונית ופרש"י משום מעשה עגל, ואהרן גרם לזה והי' חילול השם גדול ונענשו על זה, ובזבחים (קט"ו:) כשה' עושה דין בצדיקים הוא מתקדש ע"ש דמיירי במיתת נו"א, יצא מזה דע"י מיתת נו"א הי' קידוש השם, וא"כ הי' יכול אהרן לומר דע"י עגל הי' חילול השם, ועתה הי' קידוש השם ע"י בניו, ויצא החה"ש ע"י קדה"ש, וזה וידם אהרן מה הול"ל וביום השמיני ימול, - וביע"ד ח"ב דרשות אה"ו דרוש י' כ' דידוע דהמשכן הוצרך להתקדש ע"י ב' צדיקים, ובנדה (ל"א:) מפ"מ נמול לח' שלא יהי' אביו ואמו עצבים והכל שמחים, אף פה הי' הכל שמחים שנתקדש המשכן והוא ואשתו עצבים עש"ה - וגם י"ל דכ' מפו' דמילה במקום קרבן, ובקרבן כ' עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק' ב'), ובזהר כאן (דל"ט.) למה אסור לכהנים ביין, הא יין ישמח לבב אנוש (שם ק"ד ט"ו), ובמד' דמתו נו"א שנכנסו שתויי יין, וז"ש המד' מה הול"ל, הרי ראוים הי' למות בשביל שהיו שתוי יין, הול"ל וביום השמיני ימול, והטעם דקרבן צ"ל בשמחה והי' להם תירוץ שנכנסו שתויי יין אעפ"כ וידם אהרן: וברש"י קבל שכר על שתיקתו שנתייחד עמו הדבור שנא' לו לבדו פרשת שתויי יין, ובס' אביר הרועים אות ק"ג הביא מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל דמה זה מדה כנגד מדה. אך הפי' וידום מלשון דומם שאין שייך בו שינוי, כמו כן אהרן אף שהי' לו סיבה גדולה שנלקחו ממנו ב' בנים, לא הי' בו שינוי ולא נתבלבל עי"ז ובא לבחינת דומם, וזה הראש של מדריגת ענין ישוב הדעת, ושפיר נאמרו לו מדה כנגד מדה פ' שתויי יין שהוא ג"כ ענין ישוב הדעת ע"ש:
פסוק ג:
שם) וידם ראיתי מקדוש א', דדהמע"ה הלך עוד יותר ממנו למען יזמרך כבוד ולא ידום (תהלים ל' י"ג), לא ידום בלבד רק בעת צרה ר"ל עוד הי' מזמר - ובענין שתיקה, כשאדמו"ר מגור שליט"א הי' בארץ ישראל שאל אותו הגרא"י קיק ז"ל מה שאחז"ל אוירא דא"י מחכים (ב"ב קנ"ח.) האם ירגיש זה, וענה לו סיג לחכמה שתיקה, (אבות פ"ג מי"ד), וראיתי דבר נפלא בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' י"ט על מ"ש בברכות (כ'.) מתון מתון ד' מאות זוזי שווי', דמתון לשון המתנה, והבדל בין מתון למאתן רק המשכת אלף, והמהר ונפחז אינו ניכר בין מתון למאתן, וב' פעמים מאתים הם ת' ופח"ח: ובס' תוספת ברכה העיר דמה רבותא דאהרן, הלא כל אדם חייב לברך על הרעה כעל הטובה (ברכות נ"ד.), וכמו שמסופר שם (ס'.) בהלל שבא מדרך וכשנכנס לעיר שמע קול צוחה ואמר מובטחני שאין זה בתוך ביתי, ומשום שהי' מלמד בני ביתו לבלי לצעוק על כל צרה שלא תבא, וי"ל אע"פ שמדינא הורשה לבכות ג' ימים, מו"ק (כ"ח:) ואהרן קיבל באהבה ולא בכה ובפ' ויגש (מ"ה ג') כ' דהבדל חרדה לא נעתק כח הדבור (תולדות כ"ז ל"ג) ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר, וכאן כ' ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו, כי בהלה פתאום וכמ"ש אשתקיל מילולי' חגיגה (ב':), ובאיוב (כ"ב י') ויבהלך פחד פתאום,ובמשלי (כ' כ"א) נחלה מבוהלת, ודהי"ב (ל"ה כ"א), ולזה בהלה תגיע פתאום עד כי תשלול לשעה כח הדבור, וכן מצינו חרדה על פחד טרם בואו, (יתרו י"ט י"ז) ויחרד כל העם, והיו נכונים לשמוע חרדות מפני המראות הגדולות כמבואר שם, ול"ה נעתק מהם כח הדבור, ואמרו דבר אתה ונשמעה (כ' י"ט), ובש"א (י"ד ט"ו) ותהי חרדה ומטבע במלחמה לצפות להיות נכונים לכל, וכ' ותהי חרדה ולא בהלה, ולהכי כ' וידם אהרן יען שמיתתם באה פתאום נבהל כל כך עד שניטל ממנו כח הדיבור - וידם: ובענין הלולא ביא"צ מצאתי בתורת משה להחת"ס ויקרא (דף נט:), שהי' לו ויכוח עם הגראז"מ ז"ל בעל שו"ת בית אפרים, היכן מצינו לעשות יום מועד ביארצייט על צדיק, הלא אי' בנדרים (י"ב.) הרי עלי שלא לאכול בשר כיום שמת בו רבי. וז' אדר מיתת משה הוא יום תענית, ועוד מה קרי לי' הלולא. והוא ע"ד דאי' במו"ק (כ"ה:) קצף על עולמו ולקח ממנו נפשות צדיקים ושמח בהם ככלה חדשה, וז"פ (תהלים פ"ט ו') ויודו שמים פלאך ה' אף אמונתך בקהל צדיקים, והול"ל גם אמונתך ולא לשון אף שהוא מדה"ד אף וחימה, ולהנ"ל א"ש דסלוקין של צדיקים נקרא פלא כמ"ש (תבא כ"ח נ"ט) והפליא ה' את מכותיך, ואמר ויודו שמים פלאך ה', למעלה בשמים חדו ושמחו על הפלא סילוק צדיקים, אך אף וחימה הוא אמונתך בקהל קדושים, בקהל ישראל כי יצטערו למטה על שלקח מהם צדיק, וסיים שם שלא ידע מה הלולא ושמחה למטה עש"ה: ובקהלת (ג' ד') עת ספוד ועת רקוד, ובמד' איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק, וק' ממו"ק (כ"ה:) דהשי"ת שמח בבוא אליו נפש צדיק, וצ"ל מה שקשה לפניו מפני חסרונו לדורו, שבחייו הי' מגין לדור כמו חורבן בהמ"ק אבל כביכול שמח לקבל נשמת צדיק, וזה י"ל דבכל העתים יש ל', וספוד ורקוד בלא למדין, ורק בכל הפעולות לא תוכלנה לעשות ביחד, כי בעת שמולידים לא ימיתו, ובעת שנוטעים אין עוקרין נטוע וכו', אבל הספד ועקירה אפשר שיבואו ביחד דבמיתת צדיק כביכול מצטער ושמח לקבל נשמתו:
פסוק ד:
שאו את אחיכם, "אח" במובן קרוב, ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית י"ג י"א) - הכי אחי אתה (ויצא כ"א ט"ו) - ובב"ר פע"ד ויאמר יעקב אל אחיו לקטי אבנים (ויצא ל"א מ"ו) אלו בניו משמע שגם בנים נקראים בשם אחים. וגם לאוהבו נמצא שם אח, ואח לצרה יולד (משלי י"ז י"ז) - אח הוא לאיש משחית (שם י"ח ט') לא תשנא את אחיך (קדושים י"ט י"ז) - אל תונו איש את אחיו (בהר כ"ה י"ד) ובסוטה (מ"א.) אחינו אתה, וב"ק (פ"ח.) עבד נקרא אח שאחיו הוא במצות, וערש"י רות (ג' י"ב) קורא דודי אחיו, ועי' בהדוה"ע - ובפ' שופטים (י"ט י"ט) כאשר זמם לעשות לאחיו, ובמכות (ה'.) הלא נאמר ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, והקשה הריטב"א דהא מצינו אחיו גם לאחר מיתה ביבום אחיו תחתיו (תצא כ"ה ו'), וכן בנו"א את אחיכם, וי"ל דשם איירי באחיו ממש ונקרא גם לאחר מיתה אבל בכאש"ז לא איירי באחיו ממש דפסול לעדות, והפשט אחיו ישראל כמו אחיו הוא במצות, אבל לאח"מ ל"ש זה כיון שמת נעשה חפשי ממצות (שבת ל'.) ול"ש אחיו, וע' בס' נפש יהונתן ע"פ פלפול ומהאריכות לא העתקתי - ובקובץ דרושים ח"ב סי' ל"ג הביא הא דסוכה (כ"ה.) ויהי אנשים וגו' טמאים, מישאל ואלצפן הי' שנטמאו בנו"א בר"ח ניסן היו טמאים בערב פסח, הלא פרשת טהרת לוים הי' בר"ח ניסן כגיטין (ס'.) וברש"י, ובספרי נשא בר"ח הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה, בג' הוזו וגילחו, והם הי' לוים הרי כבר נטהרו עש"ה, ובחוברת ד' סי' א', ובחוב' ה' סי' מ"ד, וחוב' ו' סי' ל' ול"ב ומגודל אריכות לא העתקתי קחהו משם:
פסוק ד:
שם) ברמב"ן בפנים מתו שהטילו בהם חנות של ברזל וגררום לחוץ, עי' בקו"ד חוב' ה' סי' כ"ט מביא קו' מעירובין (ק"ד:) רי"א בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה, וסתם ספרא, ר"י אליבא דר"ע (סנהדרין פ"ו.), א"כ למה אמר בת"כ בחנות של ברזל וכרמב"ן. ואפי' שהי' צריך שהוי למצוה של עץ, הא ס"ל שהוי טומאה עדיף מאפושי טומאה, ועמל"מ פ"ג הכ"א מביאת מקדש, וי"ל דוקא היכי דאפשר להוציא בידו או בבגדו א"צ להשהות טומאה להדר אחר פשוטי כלי עץ דסו"ס יוטמא הוא ובגדיו, אבל היכי דמוכרח להוציא בכלי כגון כאן של"ה אפשר לכנוס לפנים הכל מודים דיש להדר אחר פשוטי כלי עץ, שלא לרבות הטומאה כטומאת הכלי וע"ש בסי' ל"ג: ובשפת אמת בליקוטים בת"כ מכאן אמרו אין מטמאין למתים ונתחבטו המפו' בכוונתו, ול"נ דהפי' כדמסיק אח"כ דהי"ל דין הרוגי ב"ד ע"ש, ממילא אין אבלות על הקרובים ושוב אין מטמאין להם כשהם כהנים עכ"ל (אבל אנינות נוהגגם בהרוגי ב"ד כסנהדרין (מ"ו.) וברמב"ם פי"ג ה"ו מסנהדרין):
פסוק ה:
בכתנתם. ערש"י ורמב"ן דעשו להם כתנות לאח"מ, והוציא מזה ביד שאול יו"ד סי' שס"ד שאף שמת בבגדים, משים לו תכריכין אחרים, ומיהו דעת הרמב"ן יתכנו למ"ד שריפת נשמה וגוף קיים ויכלו להפשיטן, אבל למ"ד גופן נשרף לא יתכן זה, וע' כנה"ג או"ח דף קמ"ט ובשיירי כנה"ג ומהאריכות לא העתקתי, וע"ע בשם אפרים, ומהרש"א סנהדרין (נ"ב.) ועל התורה ומ"ש שם המלקט, וע"ע בס' זכרון יעקב דבר נכון:
פסוק ו:
לא תפרמו, הנה שלא יכנסו כהנים למקדש מגודלי שער כמו אבלים, וכה"ד רק בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאינו נכנס למקדש מותר לגדל פרע אבל כהן גדול אסור לעולם וגדולי פרע ל' יום כנזירות, וחייב מיתה ביד"ש, ומ"מ אין עבודתו פסולה, ומי שנכנס לשם ולא עבד עבר על לאו ולוקה ואם עבד במיתה, ורמב"ן כ' דפרוע ראש שלא יכנס למקדש רק מדבריהם, והכתוב בא רק לאסור עבודה, ועבודתו כשרה וגם אסורים לכנוס למקדש קרועי בגדים ושיעורו טפח ואפי' לא קרע בעצמו, רק לקח בגדים מקורעים ולבש ועבד או נכנס עובר בלאו זה. ועכ"מ פ"א ה"ח מביהמ"ק דהק' על הר"מ שם דפרוע ראש במיתה ילפי' מדאיתקש לשתוי יין הלא כ' בהדיא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו, ותי' דקרא אפ"ל לרשות, ובס' המצות ל"ת קס"ג מפורש דבמיתה מדכ' ולא תמותו, וע' בהגהות שם מהגר"ח העלער נ"י - ובהקו' קדמו בחי' ר' יונה סנהדרין (כ"ב) וריטב"א מו"ק י"ד, ובהגהות עמק המלך כ' על קו' כ"מ ערמב"ן ל"ת קס"ג, ומתרץ דמפסוק זה אין למדין דנאמר לשעה, וכן בהגהות יד איתן שם כ' דלק"מ ליראים סי' שמ"ח דקרא זה לשעה נאמר, ולפלא שלא הביאו דשי' רמב"ם אינו כן וס"ל דלדורות נאמר, ועשו"ת משכנות יעקב יו"ד סי' ע"ב: ובריב"א עה"ת הק' אמאי מפקי קריעה למת מויקרע את בגדיו שהוא דברי קבלה, תיפק לי' מדהזהיר קריעה לכהנים מכלל דלישראל יש להם לקרוע על המת, שמאותו טעם מפיק רש"י דאבל אסור בתספורת מן ראשיכם אל תפרעו, ועי' גליוני הש"ס מו"ק (ט"ו.) שתמה דאישתמיט לי' גמ' שם דיליף באמת חיוב קריעה באבל מן לא תפרומו, ולקמן (כ':) אמר רק קריעה מעומד מנ"ל מויקרע את מעילו אבל לא יליף חיוב קריאה משם וצע"ג: ובענין קריעה דרבנן עמ"ש בפרד"י ח"ב במלואים (דף תל"ט:), ולכאו' הא בתורה כ' ויקרע יעקב שמלותיו, ורק דאין למדין מקודם מ"ת אך הא יוסף חי ואיך נגרם שיקרע ויעבור על בל תשחית ואולי כיון שסבר שמת אין איסור, והרה"ג אבד"ק גאלין נ"י כ' לי בשם בנו המנוח מ' צבי אהרן ע"ה שהק' למ"ד חיישינן לשאלה, בראותו הכתונת פסים איך אמר טרף טורף יוסף וקרע שמלותיו, ועמ"ש בפרד"י וישב (דף רצ"ד: ודף שס"ב.):
פסוק ו:
שם) רמב"ן יתכן שנצטוה מפי הגבורה וכו' ובהגדה מעשה נסים בסופו מאביו ז"ל כ' דמפורש כן בבעה"ת כאן ורמב"ן, דהא דצוה משה למשאל ואלצפן שאו את אחיכם. ולא צוה לאלעזר ואיתמר משום דביום משיחתן דינם ככ"ג שאסור לטמא לקרובים, וא"כ הרי נכתב בהדי' בקרא דכ"ג את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום בפ' אמור (כ"א י') - ובאמת ד' רמב"ן ובעה"ת תמוהים דרמב"ן עצמו בפ' צו (ח' י"א) כ' דבני אהרן לא נמשחו בשמן המשחה על ראשם כאהרן, רק שהזה עליהם ועל בגדיהם משמן המשחה ומן הדם. וא"כ איך יתכן לומר שהי' דינם כמשיח מלחמה, דהרי בהוריות (י"ב:) אמרי' והכהן הגדול מאחיו זה כ"ג. אשר יוצק על ראשו שה"מ זה משיח מלחמה, הרי מבואר דגם כהן משיח מלחמה צריך להציק שמן על ראשו, ובני אהרן של"ה ביציקה איך יתכן לומר שהי' דינם כמשיח מלחמה וצ"ע, וע' בס' אמבוהא דספרי (דף צז.) שהביא מד"ר נשא פי"ב כרמב"ן דבני אהרן ל"ה במשיחת שמן על ראשם, אבל בספרי זוטא שם מפורש דגם המה הי' במשיחה. - והק' הכל"ח בקובץ דרושים חוב' ב' סי' כ"ט, על יע"ד ח"ב דקפ"א שחידש אע"ג דכ"ג אינו מטמא לקרובי' מ"מ לבנו מעצם הדין לטמא דנפש האב ובן אחת הוא, והא דאינו מטמא לבנו משום דאינו ודאי, ועי' בזה בכל"ח פ' תבא אות י"ב דמה יענה להא דאהרן ל"ה רשאי לטמא לנו"א בניו ודאי. כמו שהעידה עליהם תוה"ק ומשום זה צוה ה' למשחם לכהנים. וי"ל דמצד כ"ג הי' יכול אהרן לטמא רק משום שמן המשחה שעליו ל"ה רשאי, ויצא מזה דבר חדש דאע"ג דכהנים מטמאים לקרובים ה"מ באין בגדיהם עליהם. ועי' עירובין (ק"ד:) במשנה וברש"י שאסור לטמא בג"כ וע"ש בהגהות אמרי כהן, ובחוברת ה' סי' מ"ד, וחוב' ט' סי' ל"ז ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ו:
שם) ברמב"ן כ"ג מקריב אונן, והוא בזבחים (צ"ט. מו"ק י"ד:), וברש"י מו"ק מפסוק י"ט, והקרבתי חטאת לא נאמר אלא ואכלתי חטאת מלמד שכ"ג מקריב אונן, ובזבחים וברש"י אמור (כ"א י"ב) פרש"י לימוד אחר על זה דכ' לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא, א"צ לצאת ממקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת וצ"ע, ועי' בקנאת סופרים על ס' המצות שורש ה', ומ"ש בפרד"י בראשית (דף י"א וקל"ו.) ובמלואים והערות בח"ב (דף ת"ב.) ובדגל התורה ופס"ת סי' שמ"ט, הובא מאדמו"ר מגור שליט"א הא דאונן פטור מכל מצוה, נ"ל הטעם כדי שישתתף בזה בנפש קרובו המת שנפטר מכל המצות כמ"ש במתים חפשי וכו', ולכן רק ממ"ע כי במל"ת גם המת אינו עובר, ועלה ע"ד שאפשר לתרץ בזה תמיהת הח"צ סי' א' על המהרי"ט, איך משכחת מצות יבום כיון שנפטר שעה אחת בעת נפילתה ליבום כי היא והוא אוננין וכו', אבל לפמ"ש שהוא רק לטובת נשמת המת, א"כ מצות יבום שאני שהוא באמת נוחם לנשמת המת כמבואר בספרי קדושים לכן לטובתו ונחמתו ניתנה רק מצוה זו, וע"ש עוד בדיני אבלות הרבה:
פסוק ו:
יבכו עי' כתנות אור, ובמהרש"א על התורה מ"ש בזה:
פסוק ז:
לא תצאו שלא יצאו ממקדש בשעת עבודה, וכהן הדיוט שמת לו מת אינו עובד שהוא אונן, ואע"ג שאינו עובד הוזהר שלא לצאת עד שתוגמר עבודה, וכ"ג לא יניח עבודתו בשביל אנינות שכ"ג מקריב אונן, וער"מ בפ"ב ה"ו מבהמ"ק, ובמל"מ נסתפק אי כ"ג אונן מתחיל בעבודה או דילמא גומר דוקא:
פסוק ט:
מיין ושכר, שלא להכניס שתוי יין למקדש ושלא להורות בעת שהוא שכור, והשיעור רביעית שהוא ביצה ומחצה, ועל יין במיתה ושאר משקין בלאו, ורק כהן בשעת עבודה במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על הוראה, וכן רב אסור לשנות לתלמידו בשכרותו שהלימוד כמו הוראה, ויש דברים המפיגין יין כמו שינה והילוך ועוד, עי' ב"ב (דף י'.) - ועתו"ס תענית (י"ז.) ד"ה ויודע, דכהנים בתוך הסעודה מותר דאין משכר, ועי' מזה במנ"ח מ' קנ"ב, ויו"ד סי' רמ"ב בש"ך סקי"ט, וע"ע שו"ת אמרי דוד סי' י"ג, ופרד"י תולדות (פ"ח.), ובח"ב במלואים (דף תל"ד:) מזה הרבה - והטור עה"ת הביא רמב"ם דעל שאר משקים באזהרה, ואינו מבין למה יהי' חילוק בין יין למשקים ע"ש, ובקומץ מנחה שם תמה דשי' הר"מ מבואר בפ"א ה"ב מביאת מקדש, ופוסק כר"מ בתענית דעל יין במיתה ושאר משקים באזהרה, והוא בכריתות (י"ג: ובכורות מ"ה:) וצע"ג - והא דשכור אסור בהוראה, עתו"ס סנהד' (מ"ב.) ד"ה העוסקים דמותר לדון דיני ממונות, ועי' חו"מ סי' ז' ס"ה, ובס' ישמח משה האריך בזה ע"ש, ובברכות (מ'.) אין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, ובתנחומא כאן סי' י"א יין מביא לכל עבירות חמורות, ובמד"ר פ"י אין טוב יוצא מיין דבשכרותו יגלה סודותיו, ובסנהד' (ל"ח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא, שיעצו להשתמש מן הפתגם נכנס יין יצא סוד, ועי' עירובין (ס"ה.) והילד יגלה סוד אם ישכר, ובסוכה (נ"ו:) שותא דינוקא בשוקא או דאבוהא או דאמי', וביבמות (ס"ג:) גלה סוד לאחד מאלף, דע"פ רוב אין לבטוח אפי' בידידיו הנאמנים - ובס' קול אלי' מהגר"א אות רל"ד דלא ימצא מלת סוד בתנ"ך רק ג', סוד ה' ליראיו (תהלים כ"ה י"ד), ואת ישרים סודו (משלי ג' כ"ב), גלה סודו לעבדיו הנביאים (עמוס ג' ז') וזה נכנס יין ר"ת "יראים ישרים נביאים" יצא סוד ר"ל נכתב אצלם סוד ע"ש, אבל בעניי אינני מבין שיש עוד הרבה פעמים בתנ"ך סוד, עי' בקונקרדנציא הרבה ולא רציתי להעתיק: ובהתוה"מ אות ל"ה אם מזהיר על ב' דברים שהאחד נשמע מק"ו מהשני, ע"כ שמזהיר עליו באזהרה חמורה יותר, כמו אל הקודש מבית לפרכת (אחרי ט"ז ב') מבית לפרכת חמור, וכן ויין ושכר אל תשת ולא תמותו פלוג' ת"ק ור"י בספרא, לת"ק שכר הוא יין ישן המשכר וא"כ שם שכר מיותר כי כל שכן הוא מיין, וע"כ שמזהיר על שכר באזהרה חמורה יותר וס"ל דיין באזהרה ושכר במיתה, ור"י ס"ל שכר הוא שם כולל לשאר חלקים המשכרים וא"כ יין ק"ו משאר משקה, ויין במיתה ושכר באזהרה, ועי' אילת השחר סי' רכ"ד ועי' רמב"ן שאם נתן בו מעט מים פטור ורק יין, ורמב"ם ס"ל אף שאר משקים, ועשו"ת הרשב"א סי' שס"ג אריכות גדול מזה: וע"ע רמב"ן דפ' שתוי יין נאמרה לאהרן אחרי מיתת בניו, וע"ס דברי אמת להג' בכר דוד בענין דברי סופרים סי' ה', שתמה מזה על רמב"ן בס' המצות ל"ת קצ"ד על הר"מ שם שכ' דאיסור דיי"נ לא נאמר עד מעשה מדין, כיון דכל התורה כולה נאמרה לו למ"ר מסיני, וכאןאמר דפ' שתוי יין נאמר אחר מיתת בני אהרן, ובחמדת ישראל ח"א (דף ל"א:) הקשה דיותר הו"ל להקשות מדברי הרמב"ן בשורש א' שכתב להדי' על פרק שתויי יין ומקושש וצלפחד שלא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה – ויותר יש להקשות על רמב"ן שדחה דברי רמב"ם בשתי ידים דיין נסך נאסר מיד במ"ת. ובפתיחתו לס' דברים כ' דכל מצות שנאמרו במשנה תורה ולא נאמרו מקודם, נראה דלא נאמרו לדור המדבר כלל אע"פ שהן חובת הגוף כמו גירושין יבום ועוד, ונאמרו רק לבאי אחר מלחמת סיחון ועוג ולא התחילו לנהוג בהן אלא בא"י ע"ש, וא"כ ה"ה ביין נסך ותקרובות ע"ז ע"ש היטב - וע"ע רמב"ן מרבה יציקה ובלילה כו' עי' ס' המצות ל"ת ע"ג וחמד"י דף כ"ד:
פסוק ט:
תו"כ יין ושכר א"ת, יכול כל שהוא ורק כדי לשכר רביעית, וכ"ה בכריתות (י"ג:) ע"ש, ובשפתי צדיק אות כ' הק' מה הי' הס"ד לחייב בכ"ש הלא כל האיסורין יש להם שיעור: ואדמו"ר מגור שליט"א העיר דכוונתו דבכל איסורין ילפינן דבשתי' צריך שיעור, מדרבי קרא שותה באוכל א"כ דינו כאוכל דצריך שיעור. וי"ל דבתמורה (ד':) דכהנים דרבי בהו קדושה ומצות יתירות, החמיר דלילקי גם אלאו הניתק לעשה ערש"י שם (ועפרד"י תרומה רע"ד:), כן י"ל דבכ"מ הלאו שייך בכל ישראל ואזהרת יין רק לכהנים, הו"א מחומר קדושתם דחייב בכל שהוא, וע"ש באות כ"א שנסתפק דהלכה כהן בשאר משקים אם נשתבש דעתו אסור בעבודה, וביין ברביעית מחלל עבודה וחייב מיתה ביד"ש, אם שתה משקים וגמר שיבוש דעת עם יין חצי רביעית, אם מחלל עבודה אם נימא דאם הי' שותה היין לבד הי' עבודתו כשרה ע"כ בא שכרות ע"י שאר משקים ע"ש:
פסוק ט:
שם) חקת ענובי"ת או"ח סי' פ"ז, וכל"ח במדבר בקו' מיד ולדורות אות י' בזה:
פסוק י:
ולהבדיל בכתנות אור כ' עפמ"ש בפסחים (ג':) בב' תלמודים ח"א מפ"מ אין מוסקין בטהרה, וח"א מפ"מ מוסקין בטומאה, אמר מובטחני בזה שדיבר לשון טהרה שיורה הוראה בישראל, וזה רמז ולהבדיל בין טמא לטהור, ר"ל המדבר בלשון טהרה וזכה להורות בבני ישראל, וזה איתא ג"כ בשם הגר"א מווילנא ז"ל: ובאבות פ"א מ"ב על ג' דברים העולם עומד וכו' בדורנו דור הנאור רבו הפורצים גדר התורה באמרם: לא כימים הראשונים ימינו עתה, ומקדם הי' עורים ומוכים בסנגוריא. לא ראו דור המדע, ולא זזו מדרך התורה ימין ושמאל, לא היום שטעמנו מעץ הדעת והשכלה, אנו רוצים לחיות "מהלכים" בין "העומדים" האלה, נלך גם אנחנו קדימה, ונשליך מצוארינו עבותות התורה ומנהגים ישינים, והישן מפני חדש נוציא, ובפסוק (בא י"ג י"ד) והי' כי ישאלך בנך מחר מה זאת וכפרש"י יש מחר שהוא לאחר זמן, זה שאלות הנאור אשר על אפו ועל חמתו ולזרא בעיניו המנהגים הישנים, באמרו שתמה "לאחר זמן" ר"ל כבר עברה עליהם הזמן ואינם מתאימים עם רוח הזמן והנאור ובשאלת הרשע "מה עבודה הזאת לכם" לכם דור הנאור לא יאות העבודה הזאת, מה יאות לילך קדימה ולא במצוה נושנות כאלה, והתשובה הלא רצונך רק לעקור יסודי התורה א"כ לא תלך לפנים ורק "לאחור" כי מתחלה עע"ז הי' אבותינו, וחז"ל המליצו הקובע עתים לתורה מפיר תורתו, מי שמתאים התורה לפי רוח הזמן זה מפיר תורתו, וכנגד אחז"ל על ג' דברים העולם "עומד" הגם שאדם בגדר "מהלך" וסביב סביב הולך רוח העת, זה רק במדעות טבעיית ובענינים ארציים. לא כן בענינים רוחניים בהנוגע לתורה לא נלך אף פסיעה אחת חוצה מן הגבול ולהלאה. ועל כאלה אנו "עומדים" ולא נלכה קדימה, וזה להבדיל בין הקודש ובין החול בין תוה"ק ובין דברים ארציים. ועמ"ש לנכון בפרד"י יתרו (דף קנ"ד:):
פסוק יא:
ולהורות. בעה"ט אותיות ולתורה. לרמז בא מ"ש בכריתות (י"ג:) דרב לא אורי ביו"ט ולא למד בביהמ"ד לאחר הסעודה, דכל מה שלמד הי' הוראה, וא"כ מי שלומד תורה להורות אסור ללמוד גם עם תלמידים לאחר הסעודה:
פסוק יב:
ברכות (ס"א:) בגדולה מתחילין מגדול שנ' ויאמר משה וכו'. מהרש"א מה שהקדים באהרן שהוא אב לבנים ודאי אין ראי', וכן מה שהקדים אלעזר שהוא הגדול לאיתמר שקטן ממנו אין ראי', אלא מדכ' בניו הנותרים, לשתוק מאליעזר ואיתמר ולא הול"ל רק על אהרן ובניו הנותרים, וע"כ לאשמעי' דבגדול מתחילין, ועמ"ש בזה באסיפת זקנים שם:
פסוק יב:
שם) הנותרים. ע' תוה"מ סי' מ"א, ואילת השחר סי' תס"ו דיש הבדל בין נשאר ובין נותר, נשאר מציין שנשאר בכוונה, נותר מציין שנותר מעצמו שלא בכוונה, ועוד הבדל שהנשאר ל"ה משותף עם הכלל, והנותר הי' משותף עם הכלל עש"ה, אבל ק' מן והנותר ממנו עד בקר (בא י"ב ו') האם כשנשאר בכוונה אינו נותר ולא תשרף, אדרבה עיקר אזהרה על אדם שלא להותיר, וכן ק' מרות (א' ג') ותשאר היא ושני בני', האם לא היו הבנים והאשה משותפים עם אביהם ובעלה – ובס' פרי חיים כ' דק' דבפ"ו כ' ויאמר וכאן וידבר ולעיל לא נאמר הנותרים, דאמירה לשון רכה ודיבור קשה, והוקשה לרש"י מה קשות דיבר להם, לכן פי' הנותרים מן המיתה, ולעיל שלא דיבר קשה לא כ' הנותרים עש"ה, ועי' מה שהארכתי בלשון נותר בפרד"י תצוה (דף רצ"א:), ובענין אמירה ודבור עיי"ש בפרד"י יתרו (קמ"ו:):
פסוק יד:
חזה התנופה, ערש"י וזבחים (נ"ה.) ת"ר את חזה וגו', ובהגהות מצפה איתן הק' הא פסוק זה גבי חזה ושוק של שלמי צבור שהקריבו העם ביום ח' למלואים כרש"י בחומש, ואיך יליף מזה לחו"ש של שלמי דורות, הא דורות משעה לא ילפינן, ור' נחמי' גופי' מצינו דמחלק בין שעה לדורות לענין אכילה באנינות לקמן ק"א., וי"ל דע"כ קרא לא איירי בחו"ש דשלמי צבור לחוד, אלא ג"כ בשל שלמי נחשון שהקריבו באותו יום ולא מקרי שלמי שעה, שהרי גם לדורות יחיד מביא שלמים נדבה, ודוקא השלמים שהקריבו הצבור אז הי' קדשי שעה דאין הצבור מביאים שלמים בנדבה, וכן מנחת נחשון ל"ה כיוצא בה לדורות שתהי' מנחת נסכים נאכלת, אבל שלמי נחשון שיש כיוצא בה לדורות הוי שפיר קדשי דורות, וכ"כ בס' שאלת הכהנים תורה, וא"ש בשמעתין דיליף חו"ש של קדשי דורות מחו"ש דשלמי נחשון, דגם בהו איירי קרא דזאת חזה התנופה וכו', ועפרד"י תצוה (דף ש':):
פסוק טז:
ואת שעיר ערש"י, ובהגהות מצפה איתן זבחים (ל"ט:) תד"ה ושעיר וא"ת וכו', וי"ל עפמ"ש בת"כ פלוגתא בז' ימי מלואים אי התחילו בכ"ג באדר והוי יום ח' בר"ח ניסן או דהתחלה הי' בר"ח ניסן, ולמ"ד זה ע"כ השעיר שדרש משה הי' ביום ח' ניסן, ול"ה שעיר ר"ח כלל אלא שעיר נחשון או של העם, וי"ל דה"נ הא דקתני בהך ברייתא יכול לרבות שעירי ר"ח שישרפו אתי' כמ"ד דיום ח' ל"ה כלל בר"ח, ול"ה השעיר של דרש דרש משה חטאת ר"ח דנפשיט מיני' דהוא נאכל, וא"ש קו' תוס' פסחים (פ"ג.) ד"ה דאמר:
פסוק טז:
שם) בעה"ת הק' די"א מפני טומאה נשרפה כיון בשעיר של ר"ח הי' הו"ל ליקרב בטומאה דהותרה בצבור, ובכל"ח הק' דהא לא נשרף חלק הנקרב לגבוה אלא חלק הנאכל לכהנים, והחלב ואימורים אה"נ דהותרו לגבוה כדין כל ק"צ ומה ענין הקרבה אצל אכילה, ואדרבה קיי"ל כל קרבן הקרב בטומאה א"נ בטומאה ושפיר נשרף, וי"ל עפמ"ש המפו' דמ"ד דמפני טומאה נשרפה, היינו משום דק' להו, דאי משום אנינות הי' צ"ל עיבור צורה, כיון דאין פסולו בעצם הקרבן אלא מפני שאין לו אוכלין צריך ע"צ, ועי' בזית רענן בזה, וי"ל דק' איך חל איסור טומאה על אנינות כיון דהי' שעיר החטאת שאינו נאכל אלא לאהרן ובניו והי' אנונים, אך טומאה הוי מוסיף לגבוה, אך כיון דהי' ק"צ והי' לו ליקרב בטומאה, אפי' אי הי' נטמא קודם שנטלו ממנו האימורים להקטירן ואינן מוסיף כלל, ושוב אינו חל טומאה על אנינות וא"כ אינו באיסור אכילה משום טומאה ה"ה דאינו חייב שריפה משום טומאה, דחיוב שריפה מקושר באיסור אכילה שבו, וא"כ גם למ"ד מצד טומאה יהי' צריך ע"צ, ואפי' א"נ אנינות לילה לאו דאו', י"ל דתוס' ס"ל דמוסיף זמן ל"ה מוסיף וכיון שכן ליכא עתה איסור טומאה על הבשר ול"ש בי' שריפה: ואדמו"ר מגור שליט"א הובאו דבריו בקובץ דרושים חוב' ד' סי' ל"ו הביא ראי' מתוס' הנ"ל דגם בעת חינוך הותר בצבור, דהרבי מקאצק ז"ל תי' קו' המפו' בנס חנוכה שיהי' הותר בצבור שמן טמא, ותי' דבחינוך שאני, וכ"כ בחכמת שלמה ה' חנוכה (וגם שעיר ר"ח הי' דינו כקרבן חינוך וערש"י זבחים (ק"א.) ד"ה א"ל אהרן, והלא עלי הטלת כל העבודה וכו' דמבואר דגם שעיר ר"ח הי' על אהרן דוקא, ואפשר דהי' צריך חינוך גם הקרבן דקדשי דורות) ועי' שפ"א שם, ובזה מתורץ קו' מבחר מפנינים במד"ר נשא פי"ד, וכן בתוס' תענית (י"ז:) ד"ה בענין, שהק' הא בלא"ה אינם ראוים דטמאי מתים אנחנו ובעי הזאה ג' וז', ותי' דטומאה הותרה בצבור מפורש שיהי' טומאה הותרה בצבור גם בהתחלה, מיהו תמהני על התוס' (לרבא בזבחים (ל"ב:) דבהותרה לא אמרי' הואיל ואשתרי, וגם לאביי הא ס"ל טומאה דחוי' ובדחי' לדידי' לא אמרי' הואיל) הא צריך להזהיר כהנים מלטמא בשרץ ונבלה שאינן נדחין בצבור, ועתו"ס יומא (ו':) ד"ה אמר ובגבורות ארי, וגם אין לומר ששעיר החטאת נטמא בשרץ דהא לא נראה זבוב וכו', (אבות פ"ה מ"ה):
פסוק טז:
שם) בבעה"ת כ' פרש"י דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ופר חטאת דמלואים ועל פי הדיבור הי', ובהדוה"ע תמה שתוס' מביאים בשם רש"י שלא נמצא כלל שם, וגם א"א לומר כן שהשעיר הזה נשרף ע"פ הדבור ובפירוש מצינו במקרא שמשה קצף מדוע נשרף השעיר, ואם הי' הדיבור לשרפו למה קצף, ורק ברש"י אי' זה לענין אחר לעיל (ט' י"א) באהרן, כ' רש"י שלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים וכולן ע"פ הדבור, אבל לא נמצא ברש"י בשעיר שנשרף שדרש משה, כי לא נשרף כחטאת פנימות רק משום אנינות או טומאהבזבחים (קא.) אבל בעיקרו הי' נועד לאכילה וע"כ דרש משה למה לא נאכל וצע"ג:
פסוק טז:
דרש דרש חצי התורה, תורה שבכתב עם בעל פה הם. אחד, ע"י בע"פ יגלה מצפונות אוצרות וכוונת שבבכתב, ובלי בע"פ הוי חצי ספר, וז"ש דרש דרש חצי התורה, וע' בדגל מחנה אפרים, ולקמן (י"א מ"ב). ובמס' סופרים פ"ט ה"ב דרש בסוף שיטה דרש בתחילת שיטה ובנחל קדומים הביא כי התורה ארוכה מארץ מדה, ואם יחשוב אשר דבש בסוף יש לו לדעת כי עדיין לא דרש ההתחלה, והנה "שרף" ר"ת ששים רבוא פנים, וכן זה "ספר" ר"ת ס' רבוא פנים, ועמ"ש בזה בפרד"י תרומה דף רע"ג:
פסוק טז:
שם) בני אהרן הנותרים, שמעתי מהגה"צ מאסטראווצא ז"ל, דק' מה להזכיר כאן הנותרים שמתו נו"א והם נותרו בחיים, ובפסוק כ' ברש"י אם שמעת בקדשי שעה כו' וברש"י מרז"ל משה קצף ואהרן מדבר וכו' יכול שלא הי"ל לאלעזר להשיב ת"ל (במדבר ל"א כ"א) ויאמר אלעזר וכו', ותמוה מה ראי' משם דילמא שם ידע וכאן נעלם ממנו, וי"ל דבזבחים (דף ק"א.) טעם אהרן שחילק בין קדשי שעה לדורות, שדן ק"ו ממעשר הקל אינו אוכל באנינות חמור לא כ"ש, ולכאו' תמוה לי מה ק"ו הא התם אסור לאכול באנינות דאפשר לקיים שניהם ולהמתין עד למחר ולא יהי' אונן, משא"כ בקדשים דא"י להמתין דיהי' נותר ואמרי' עדל"ת ושפיר מותר, ועתו"ס יבמות (ח':) ד"ה כולה שהק' באמת דנילף דאין עדל"ת משריפת קדשים ותי' דיכול להמתין עד למחר, אך ז"א דקיי"ל אין עדל"ת שבמקדש בזבחים (צ"ז:) גבי יקדש ושפיר דריש אהרן ק"ו, ור"א דפליג על רבא ומשני יקדש עשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, והנה באמת אהרן הי' מחויב כלי' מחטא עגל, אך ל"ה ישראל ראוים לאותה מעשה אלא להורות תשובה, אמנם תשובה שמעי' דקיי"ל עדל"ת כדכ' גדולה תשובה שדוחה ל"ת (יומא פ"ו:), אך באמת אם נימא אין עדל"ת שבמקדש ממילא ל"מ תשובה גבי חטאת של ע"ז, כיון שהרים יד בקדוש ונורא שמו ית', וכמ"ש המפו' סמוכים לעד לעולם (תהלים קי"א ט'), היינו מה שאנו דורשים סמוכים בכלאים דעדל"ת (יבמות ד'.) בזה פדות שלח לעמו, היינו מה שמועיל תשובה אבל קדוש ונורא שמו, היינו בחטא של ע"ז ל"מ תשובה דהוי ל"ת שבמקדש, ומעתה הואיל ונותרו בני אהרן משמע שמועיל תשובה, אף בע"ז וע"כ כר"א דעדל"ת שבמקדש ג"כ, ושוב ליכא ק"ו ממעשר הקל דשא"ה דאפשר לקיים שניהם אבל כאן עדל"ת, ועל זה קאמר שקצף משה על בני אהרן הנותרים דייקא מדוע לא אכלתם באנינות, עכ"פ מבואר בטעמו של אהרן דדריש ק"ו ממעשר דסובר עדל"ת שבמקדש, ונודע דגיעולי מדין הי' משום טעם כעיקר וכדילפינן להלכה טכ"ע משם, דילפי' מנזיר דכ' משרת בפסחים (מ"ד:). ור"ע באמת מוקי להאי קרא להיתר מצטרף לאיסור, כדי שיהי' ב' כתובים נזיר וחטאת ואין מלמדין, והאחרונים הקשו איך חשוב ב' כתובים הא איצטריך יקדש לעשה דלא נימא עדל"ת וכ' יקדש שיהי' עשה ול"ת, אבל אי נימא דבלא"ה אין עדל"ת שבמקדש שוב מיותר הקרא והוי ב' כתובים, והנה טעם דרבנן דלא מוקי משרת להמל"א משום דא"כ יקדש למ"ל ואין סברא לאוקמי לב' כתובים דעדיף לאוקמי לטכ"ע, ובאנו אל המכוון דשפיר כ' רש"י ואי"ל דלא הי' להם להשיב, ז"א דהא גבי גיעולי מדין כ' ואמר אלעזר וממילא ע"כ דילפי' ממשרת להמל"א וא"כ חטאת למ"ל, וק' דילמא כדי שיהי' עשה ולא ידחה, וע"כ דאין עדל"ת שבמקדש, ושפיר איכא למילף ממעשר הקל שאינו נאכל באנינות, ואלא משום כבוד וא"ש רש"י ופח"ח, - ובקו' הנ"ל דמה ק"ו מאנינות ע' כל"ח פלפול גדול, ולקמן פסוק י"ט:
פסוק יז:
מדוע לא אכלתם, הנה כל כמה דכהנים לא אכלו אין הבעלים מתכפרים, וכ' רשב"א יבמות (צ'.) דאף דבנטמא הבשר מקטירין האברים, שא"ה דא"א לאכול הבשר אבל כל דיכול לאכול הבשר אי לא אכל לי' לא מתכפרין הבעלים, ובדברי שאול מ"ת כ' דכאן אמר ואותה נתן לכם לשאת עון העדה, ופרש"י כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וא"כ למה לא אכלתם, וע"ז השיב לו אהרן דכיון דקרה אותנו כאלה ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה', וכיון שלא ראוי לאכול הוי כנטמא הבשר דמתכפרים אף שלא אכלו הכהנים כמ"ש רשב"א וע' כל"ח אות ה':
פסוק יח:
אל הקדש, עפרד"י תצוה (דף ש'.):
פסוק יט:
הן היום הקריבו פרש"י שמא זרקתם אוננים, ואינו מובן מה זה שאמר אהרן ותקראנה אותי כאלה ובס' פני מבין כ' דבמל"מ פ"ג ה"י מאבל חקר אם באנינות של תורה אסור בקדשים כשבת ויו"ט, ובשעה"מ פ"ב ממעה"ק האריך בזה, והגרי"ש בהגהותיו על ירושלמי ביצה פ"ב הביא הא דמי"ק (י"ד:) הא כ"ג דכל השנה כרגללכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב ואינו אוכל, מבואר משם דאף ברגל דכ"ג כל השנה כרגל, והוא הקריב אונן אפ"ה נו אוכל, וכהן הדיוט אינו מקריב ואינו אוכל ע"ש. ולפ"ז י"ל דאותו יום נטל עשר עטרות והוי כמו רגל לכך חשב משה, שזרקו דמים אוננים, דברגל בטל אנינות, ולכך השיב אהרן דלא טעו בזה ותקראנה אותי כאלה, דבכהן גדול כאהרן כל השנה כרגל, ואכלתי חטאת היום, ובודאי לא אכלתי, א"כ מוכח דלא בטל אנינות ברגל, וא"כ הם לא טעו בזה ולא זרקו הדם באנינות רק אני זרקתי:
פסוק יט:
שם) ואכלתי חטאת, אהרן ובניו שהיו אוננים לא היו אוכלים בקדשים שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', וגם במעשר שני (תבא כ"ו י"ד) - אנינות דאורייתא כל היום, ובלילה שלאחריו דרבנן, דעת רש"י ורמב"ם שפטור ממצות שיהי' לו פנאי להתעסק בצרכי קבורה, אבל אם ירצה להחמיר ע"ע הרשות בידו (ברכות י"ז. ור"מ אבל פ"ד ה"ו), וד' תוס' ורא"ש שאסור להחמיר, ועשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ב ובפרד"י ויחי (דף שנ"ה.) הבאתי קו' תוס' מו"ק (כ'.) דיליף אבלות ז' מהפכתי חגיכם לאבל ולא יליף מיעקב ויעש לאביו אבל ז"י, והרה"ח רא"ז פרידמאן נ"י כתב לי בשם אדמו"ר מגור שליט"א בשם ספר ישן פי' עה"פ (עמוס ח' י') והפכתי חגיכם לאבל, דגם אי לא חטא אדה"ר לא היו חיים לעולם דלא הי' אפשר לעולם להתקיים כן, רק שהי' בעת שהי' רואה שכבר מוכן למות ותיקן הכל, הי' מכין א"ע לצאת מן העולם, והי' עושה סעודה גדולה וחג גדול לאוהביו שכבר מוכן למות, אך ע"י החטא נעשה מזה אבל, כיון שאינו תלוי באדם ובזמן שרוצה, וא"כ כיון דקרא דעמוס קאי על חטא אדה"ר שעוד אז נהפך החג לאבל, א"כ שפיר ילפי' מפ' זה דקאי עוד על זמן שלפני יעקב:
פסוק יט:
שם) רש"י אם שמעת בקדשי שעה, ברמתים צופים ח"ב (דף ט'.) אות ק"כ הביא בשם החוזה מלובלין ז"ל דראוי להבין על משה דע"י ניתן התורה שלא ידע להשיב החילוק קדשי שעה לדורות, אך בשבועות (ט'.) הביאו עלי כפרה שמעטתי הירח, והפשט דאלו היו ישראל ראוין לאור הגדול הי' ה' מגדיל החמה יותר, ול"ה ההכרח למעט הלבנה, וזה הביאו עלי כפרה "שמעטתי" את הירח, ולא הגדלתי החמה, ואף כי הלבנה הי' צודקת עכ"ז ל"ה הצורך שתטעון בעצמה, והשי"ת הראה מדתו, להשפיל מי שרצונו להתגדל, ולעת"ל יתוקן פגימת הלבנה כמו שהיתה קודם מיעוטה וכן משה בר"ח הראשון להקמת משכן רצה לתקנה, ולא יצטרכו עוד להביא קרבן שעיר ר"ח כי יתוקן ע"י זכות משה ודורו, כמ"ש במד' על פ' ראה וימודד ארץ שהם היו ראוים לקבלת התורה יותר מכל הדורות, וא"כ הוי בכלל קדשי שעה, ואונן מותר בהם ע"כ לפי מחשבתו שפיר קצף על אהרן והוא לא ידע מזה, ועשו"ת אמרי דוד סי' מ"ח בזה, ובהגהות מהר"י בכרך בש"ס ווילנא זבחים (ק"א.): ובדברי שאול כ' בזבחים (ק"א.) נחלקו אי נשרפת מפני טומאה, ורא"ם כ' שלא אכלו משום אנינות ועי"כ לא נזהרו בטומאה ונטמא השעיר ר"ח שבא לכפר ונשרף ע"ש, וד' רמב"ן דעיקר מצות אכילת קרבן הוא ביום הקרבתו תיכף ומיד, וגם בזה נקרא ממעט באכילתו ע"ש בפ' ביום זבחכם יאכל וממחרת, ועשו"ת חכם צבי סי' קנ"א והטעם עפמ"ש בס' תורת העולה, קדשים שבאים על חטאת נאכלים רק ליום ולילה משום דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וטעם כדי לבייש החוטא שכהנים אומרים שאוכלים חטאו של זה ולכך ממעטים באכילה ודי ביום ולילה - ובזה י"ל הטעם עולה כולה כליל דבא ע"י הרהר וא"י לשום בריה, ולכך ל"צ שהכהנים יאכלו דלא יתבייש כלל שאינו ידוע חטאו, ולכך גם מנחת כהן כליל דלא יתבייש כלל דהוא בעצמו יאכל, ולפ"ז זה שכעס משה דלמה לא אכלו בו ביום, כיון דהוא לכפרה על חטא ב"י מהראוי למהר הכפרה שלא יתבייש כ"כ ויאכל תיכף, ויאכל בו ביום שזה עיקר המצוה לאכול תיכף ויתכפר תיכף, וע"ז השיבו כי מה שקרה אותי כאלה הי' מוכרח להשהותו עד הלילה: עוי"ל לפמ"ש ביומא (י"ד.) דאטרודי מיטרד וברש"י דבעי למשחה ולגדולה, ועתו"י ומל"מ פ"ב ה"ו מביאת מקדש, וח"צ סי' קנ"ז, ולכך השיב שקרה אותי כאלה שוב א"א לאכול היום - ובאגודת אזוב לבעל מראות הצובאות, כ' הא דמנין באמת ידע לעשות חילוק, דאחז"ל דנו"א היו מחויבין מיתה בקבלת התורה ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מזיו השכינה רק ה' לא רצה אז להשבית השמחה וחכה עד עתה, ולכאו"ק דגם עתה הי' שמחה של חנוכת המשכן, ומוכח ששמחה של קבלת תורה גדולה משמחת משכן, לפי שמשכן הי' רק קדשי שעה,ואח"כ נחרב אבל תורה קדשי דורות ולעולם לא יבטל, ממילא מזה עצמו למד אהרן שקדשי דורות גדולה מקדשי שעה, ואמר ותקראנה אותי כאלה, שכבר קרה לי כזה נו"א כבר חטאו בקבלת תורה ואעפ"כ לא נענשו, ושמחה של עכשיו נהרסה ועכצ"ל שיש חילוק בין קדשי שעה לדורות:
פסוק יט:
שם) רש"י בפ' מטות וכו' ותמוה מה ראי' דילמא דין הגעלה ידע וכאן לא ידע, וע"ל בפסוק ט"ז בזה, והחת"ס בפתוחי חותם כ' דאין כוונת רש"י להביא ראי' דאלעזר ידע להשיב למה שרף החטאת דזה א"צ ראי', אך דס"ד דאלעזר הי' נזהר שלא אמר דבר שלא שמע מפי משה, כיומא (ס"ו:) בר"א של"א דבר שלא שמע מפי רבו, ואי' בירושלמי דיהושע ואלעזר ל"ה אומרים בכל דיבור כך אמר מורי משה, לפי של"א דבר שלא שמעו מפי משה והכל ידעו שתורתם של משה, וע"כ הוכיח רש"י מדאמר אלעזר בהגעלה זה הדבר אשר צוה ה' את משה ש"מ דאמר לפעמים גם מה שלא שמע מפי משה, והדק"ל למה ל"א דין שריפת החטאת ע"כ משום כבודו דאהרן:
פסוק יט:
שם) באוה"ח נסתפק אי מותר לתלמוד להורות לעצמו הוראה במקום רבו כו' שאין זה הוראה שדן אהרן ק"ו כו', בס' קוי אור הביא מהגר"י שור ז"ל מסנהד' (פ"ט.) כיון דאית בי' ק"ו כמאן דנאמר בהדי' דמי ע"ש, וכ"כ בס' לקח טוב הוספות לכלל ב', וצ"ע לפ"ז בחולין (ס'.) נשאו דשאים ק"ו כו' הרכיב ב' דשאים כו' כיון דלא כ' למינהו לא חייב והרי יש ק"ו כמו דכתב בהדי' דמי וצ"ע וע"ש עוד באוה"ח מביעותא בכותחא, צ"ע על מילתא דתלי' בסברא, ויל"ע אף דאין אדם מורה הלכה בפני רבו אי להחמיר הוי ג"כ הוראה, ואי יכול להחמיר לעצמו וא"כ אהרן ובניו הי' יכולין להחמיר לעצמם, וע"ז הסיחו דעתם ונפסל משום היסח הדעת וטעון שריפה וצ"ע: וע"ע באבות פ"ה מ"ז ברע"ב שהוכיח דחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, מזה דאלעזר ואיתמר לא דברו בפני אביהם, וראיתי בס' מנחת סולת מהגאבד"ק דיקלא שליט"א על החינוך בשו"ת סי' ט"ו, שתמה מה ראי' משם דהי' אביהם והיו מחויבין בכבודו, וכמ"ש במד' שרחל מתה תחלה לפי שדיברה בפני אחותה, כן מפרש"י פ' ויחי (מ"ט ה') שיששכר וזבולן ל"ה מדברים לפני אחיהם הגדולים ולפ"ז אין ראי' לאחר, ועי' אדר"נ פל"ז, וי"ל כיון שמצינו שאין לפי הכבוד שידבר לפני האב, שוב גם לפני מי שהוא גדול בחכמה אין לדבר שגם לזה מצוון לכבדו מפני כבוד ת"ח ושפיר מוכח משם:
פסוק כ:
וישמע משה וייטב בעיניו, משה הי' תמיד המדבר ולומד לכולם, ורק בפעם הזאת הי' "שומע", אהרן הי' מדבר ומשה שומע הלכה מאהרן, כמ"ש וידבר אהרן אל משה בפסוק י"ט, ויספר הכ' "וישמע משה" משה שמע פעם אחת "וייטב בעיניו" הטיב בעיניו שמיעה זאת, וראה שיותר טוב לשמוע מלדבר בעצמו: (מפי השמועה):
פסוק כ:
שם) רש"י הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא כך שמעתי ושכחתי ע' ת"כ, ובאבות פ"ה מ"ז בז' דברים בחכם ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, נראה שבנקל לאדם יותר לומר שכחתי מלומר לא שמעתי, שמשבחין בזה לחכם שמודה ואומר לא שמעתי, ורק לאחר נתינת התורה שכל אחד מחויב ללמוד, ובושה לומר שלא למד מלומר שכחתי שאדם יוכל לשכוח והוא אונס בזה, אבל מ"ר שהי' ראשון שקיבל התורה, ומה שלא שמע, לא הי' תורה כלל אצלו אין בושה לומר, לא שמעתי, אבל אצלו בושה לומר שכחתי, ועי' בס' דבש וחלב בזה ובפתוחי חותם, ובהקדמה לפרדס יוסף ח"א דף ט"ז: וע"ע זבחים (ק"א.) דברים שאמרתי טעות בידי שבת (ס"ג:) ליטעו בהא מילתא כו', עירובין (ס"ה:) מיטעא טענא, יבמות (קכ"א.) - ואני טעיתי, נדה (ס"ח:) יחזקאל (מ"א כ"ב) רש"י כך שמעתי, ובאמת מפורש כן בברכות (נ"ה: חגיגה כ"ז.) ויש פלוגתא ח"א משבא לכלל כעס טעה וח"א שכח, ע' ילקוט רמז תקל"ב, ותורת משה כאן, ובפרד"י ח"ב בהקדמה (דף מ"ז) בזה הרבה חדשות: