תנ"ך על הפרק - ויקרא י - מזרחי

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

מעשי בני אהרן, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ותצא אש ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבם. בעירובין בפרק הדר אמר רבי אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על שהורו הוראה לפני משה רבם מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט אשר לא צוה אותם והא דכתיב בהקריבם אש זרה לפני יי' שהקריבו אותה על פי הוראתם ופירוש בהקרבתם לפני יי' הבי"ת כינוי זמן כאלו אמר בעת קרבתם לפני יי' מתו ואף על פי שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר ולא מצינו שהזהרו על זה וכל שכן למאן דאמר מפני ששתויי יין נכנסו שלא הזהרו על זה אלא לאחר מיתתן יש לומר שאני הכא שכבר היו מחוייבי מיתה כדלקמן: רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין משל למלך כו'. בויקרא רבה ופירוש אשר לא צוה אותם אינו סבת מיתתם אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם כמו שצוה את אהרן קח לך עגל וגו' ופירוש בהקריבם אש זרה בעת הקריבם האש זרה ופירוש בקרבתם בעת קרבתם לא שבעבורה מתו אבל בת"כ בפרשת אחרי מות שנו בקרבתם לפני ה' וימותו רבי יוסי הגלילי אומר על הקריבם מתו שנכנסו לפני לפנים ולא על הקרבת הקטורת גם לא על הקרבת אש זרה שכהוגן עשו מה שעשו לולא שנכנסו לפני ולפנים ר' עקיבא אומר כתוב אחד אומר בקרבתם לפני ה' וימותו וכתוב אחד אומר ויקריבו לפני ה' אש זרה הכריע הכתוב בהקריבם אש זרה לפני ה' הוי אומר על הקריבם לפני ה' ולא על ההקרבה ר' אליעזר בן עזריה אומר כדי קריבה לעצמה וכדי הקרבה לעצמה כלומר שכל אחת משתיהן גרמה מיתתן ובויקרא רבה אמרו בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אליעזר אומר בשביל ד' דברים מתו שני בני אהרן על הקריבה ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו ועל אש זרה אש מבית הכירים הכניסו ועל שלא נטלו עצה זה מזה אמר רבי ירמיה בן אלעזר בד' מקומות הזכיר מיתתן של בני אהרן ובכולן הוא מזכיר סרחונן וכל כך למה להודיעך שלא היה בידן עון אלא זה בלבד ויש לתמוה מה ראה רש"י ז"ל להביא דברי רבי עקיבא ודברי רבי אליעזר ולא דברי רבי יוסי הגלילי ודברי ר' אלעזר בן עזריה ודברי בר קפרא שאמר משם רבי ירמיה בן אלעזר. ושמא י"ל מפני שדבריהם של אלו יותר קרובים לפשוטו של מקרא שממאמר אשר לא צוה אותם שכתוב אחריו מיד ותצא אש חוייב בהכרח לומר שלא אמר הכתוב אשר לא צוה אותם כדי לשבחם רק כדי לגנותם לומר שמפני שעשו שלא כהוגן נענשו ותצא אש מלפני ה' והיינו כדברי רבי אליעזר ומפני שנכנסה פרשת שתויי יין בין מיתת נדב ואביהוא ובין מאמר משה לאהרן ולבניו הנותרים שיאכלו הנותרת מן המנחה של היום ההוא והחזה ושוק של הקרבנות של אותו היום שהוא ספור לעצמו שאין לו שייכות כלל מורה בהכרח שבעבור שהיו שתויי יין נתחייבו מיתה ולפיכך הזכיר הנותרים מבני אהרן לומר שבעבור זה היתה מיתתן ואין בזה הפסקה והיינו כדברי רבי ישמעאל אבל דברי רבי יוסי הגלילי שראיתו ממאמר בקרבתם לפני ה' וימתו ודברי רבי עקיבא שראיתו ממאמר בהקריבם אש זרה ודברי רבי אלעזר בן עזריה שראיתו מחבור שניהם שאפשר לפרש הבי"ת שלהם בית הכנוי שפירושו בעת הקריבם ובעת קרבתם לא נראו בעיניו ולפיכך הניח גם דברי בר קפרא שאמר בשם רבי ירמיה בן אלעזר אך קשה דמהכא משמע דכולהו מודו שמחמת סרחונם נענשו ואין הדבר כן שהרי משעה שהציצו ונסתכלו בשכינה נתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום הקמת המשכן כדכתב רש"י בפסוק ויראו את אלהי ישראל ועוד שמזמן שעשה העגל נתחייבו כליה כדכתיב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן ופרש"י להשמידו זה כלוי בנים וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל ואתפלל גם בעד אהרן והועילה תפלתי למחצה ומתו שנים ונשארו השנים ועוד שכבר נאמר למשה קודם עשיית המשכן ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ודרשו בו בזבחים בפרק פרת חטאת אל תקרי בכבודי אלא במכובדי דבר זה רמזו הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בניו של אהרן כיון שמתו אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום כו' כמו שכותב אותו רש"י כאן ולהלן י"ל דמההיא דפרק פרת חטאת ל"ק דאיכא למימר שמפני שהיה גלוי וידוע לפניו קודם עשיית המשכן שעתידים מיודעיו של מקום לחטוא ויענשו בעונש מיתה ויתקדש הבית על ידם רמז אותו למשה במאמר ונקדש בכבודי והיינו דמסיים בה דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב נורא אלהים ממקדשך אל תקרי ממקדשך אלא ממקודשיך שבשעה שהב"ה עושה דין במקודשיו מתירא ומתעלה ומתקלס אם כך לאלו כל שכן ברשעים ובקצת נוסחאות שכתוב בהן אמר לו משה לאהרן אהרן אחי לא מתו בניך אלא כדי להתקדש כבודו של מקום יש לומר דהכי קאמר לא מתו בניך ביום הזה ששרתה שכינה לישראל אלא כדי להתקדש על ידם כבודו של מקום אבל אלמלא שנתקדש כבודו ע"י מיתתן לא היה ממית אותן עכשיו מפני שהחטא שעשו ביום הזה לא היה כדי להמית ואף על פי שכבר נתחייבו מיתה משעה שהציצו בשכינה היה ממתין מיתתן כמו שהמתין אותה עד עכשיו וככה יתפרש גם כן ההיא דפרק הדר דאמר ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבם שר"ל לא מתו בניו של אהרן ביום הזה שהיה שמחה לישראל אלא על שהורו ביום הזה היראה לפני רבם אבל לולא זה היה ממתין את מיתתן ביום אחר כמו שהמתין החטא של הצצה עד עכשיו אבל מדברי רש"י שכתב והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך דמשמע שלא מתו בעבור שום חטא אלא כדי שיתקדש הבית בלבד שאלו מתו בעבור חטאם מניין לו למשה שהם גדולים ממנו ומאחיו דילמא לא מתו רק בעבור חטאם שחטאו בו ביום שמא י"ל דאפילו הכי מדקרי להו הקב"ה מכובדי וקרובי למדנו שהם היותר מכובדים והיותר קרובים אליו וכן מההיא דואתפלל גם בעד אהרן שנגזר שימותו השנים וישארו השנים ומההוא דויראו את אלהי ישראל שנגזרה עליהם מיתה מחמת שהציצו בשכינה ל"ק דאיכא למימר אלמלא החטא של יום הח' לא היו מתים באותו יום שהיה יום שמחה של ישראל אבל היה ממתין מיתתן ביום אחר כמו שהמתין אותה עד עכשיו אבל בעבור שסרחו בו ביום ששרתה בו שכינה לישראל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מתו בו ביום ולא בעבור שהחטא שחטאו בו ביום הוא חטא של מיתה היו אלו חייבים מיתה שהרי עדיין לא הוזהרו בו ובזה הותרה השאלה ששואלין איך נענשו מיתה בכניסתן במקדש שתויי יין והלא לא הוזהרו על זה אלא לאחר מיתתן: ומה שכר קבל על שתיקותו שנתייחד עמו הדבור. שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין שאף על פי שמיעטו הכתוב מכל הדבורים שנשתתף בהן עם משה כדתניא בתורת כהנים י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן בכאן מפני שכר שתיקותו זכה ושמע הדבור מפי השם אע"פ שעד עתה לא זכה לשמוע הדבור מפי השם אלא מפי משה אבל מלשון שנתייחד עמו הדבור שנאמר לו לבדו דקאמר לא משתמע הכי אלא המובן מזה הוא שעד עתה היה משתתף בדבור עם משה ולא נתיחד עמו הדבור בשום מקום כמו שנתייחד עם משה לבדו וכאן מפני שכר שתיקותו זכה ונתייחד עמו לבדו וזה סותר הברייתא של תורת כהנים. ושמא יש לומר תרתי קמ"ל שזכה ושמע הדבור מפי השם מה שלא זכה עד עתה וגם שנאמרה לו לבדו ולא נשתתף עם משה עד שיראה שמפני זכותו של משה זכה גם הוא ושמע מפי השם ומפני שאמר שנאמרה לו לבדו מובן ממנו גם כן ששמע הדבור מפי השם כי אי אפשר באופן אחר למדנו מזה תרתי ששמע הדבור מפי השם וששמע אותו לבדו: כאדם האומר העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה. דאל"כ קרבו שאו את אחיכם וקברום מבעי ליה מאי מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה דקאמר אלא שמע מינה כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה וא"ת היאך נכנסו הלוים באהל מועד והלא אפי' הכהנים לא הותרו ליכנס באהל מועד אלא בשעת עבודה וכל שכן הלוים כבר נתעוררו בזה רבותינו ז"ל בפרשת מלואים בתורת כהנים רבי אליעזר אומר לא מחו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים ליכנס שם שנאמר ויקרבו וישאו' בכתנותם א"כ למה נאמר וימותו לפני ה' נגפם המלאך והוציאם לחוץ רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר לפני ה' א"כ למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם שהטילו בה חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ ע"כ לשון הברייתא ואע"פ ששנינו בת"כ יכול לא יכנס לעשות רקיעו' ת"ל אך כך היא מצותן הכהנים נכנסין שם אם אין כהנים נכנסין לוים אם אין טהורים נכנסין טמאין אם אין תמימים נכנסין בעלי מומין ה"מ בדא"א אבל הכא שאפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם ולרבי אליעזר מפני שאמר הכתוב ויקרבו סבר שהיו בחוץ לכך לא אמר ויגררום בכתנותם כך פירש הרמב"ן ז"ל ונכון הוא: בכתנותם של מתים. שהרי לא מצינו כתנות אלא לכהנים ולא ללוים א"כ עכ"ל בכתנותם של נדב ואביהוא קאמר למדנו מכאן שלא נשרפו בגדיהן אלא נשמתן בלבד: אל תפרעו אל תגדלו שער. כדתניא בריש אלו מגלחין אין פריעה אלא גדול שער ופי' גדל פרע שער ראשו שהוא שער ראשו ומפני שהפרע הוא השער פי' כאן אל תפרעו אל תגדלו שער ובפסוק את ראשו לא יפרע פי' לא יגדל פרע ושניהם נכונים אבל בפסוק ופרע את ראש האשה פי' סותר קליעת שערה כדי לבזותה ואין זו סתירה כי אפשר לומר שסתירת קליעת שערה הוא גדול שערה במראית העין מפני שכל עוד ששערה קלועה נראה כאילו אין לה שער ובסתירת קליעתה יתפזרו שערותיה סבובותיה ויראה כאילו נתגדל שערה ומפני שלא היה אפשר לפרש שם יגדל שערה כמשמעו כי א"א שיגדל שערה בעת עמדה לפני ה' פירש סותר קליעת שערה שהוא גדול במראית העין ולא גדול ממש: מכאן שהאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום. ובפרק אלו מגלחין אמרו אבל אסור בתספורת מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכ"ע אסירי ופרש"י מדאיצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורין דס"ל לרש"י ז"ל דקרא דראשיכם אל תפרעו למשרי להו לבני אהרן הוא דאתא ומשום הכי דייקי מיניה מכלל דכ"ע אסירי דאי לאזהורי להו הוא דאתא שלא יורשו לפרוע היכי מצו למידק מינה מכלל דאחרים אסורין שלא לפרוע וחייבין לפרוע הא ליכא למידק מינה אלא מדאסר להו לפרוע מכלל דכ"ע שרו לפרוע אך קשה דאי למשרי להו הוא דאתא שאינם חייבין לפרוע מאי ולא תמותו דכתיב בתריה דמשמע שאם תפרעו תמותו כמו שפרש"י עצמו הא אם תעשו תמותו וא"כ דברי רש"י סותרין זה את זה וצ"ע דליכא למימר דקרא דאל תפרעו למשרי הוא דאתא שלא יהיו מחוייבין לפרוע כשאר אבלים דעלמא וקרא דולא תמותו אתא לאזהורי ולומר שלא די שאינכם מחוייבים לפרוע אלא אדרבה שאם תפרעו תהיו מחוייבים מיתה דמ"ל לרז"ל לפרושי הכי דילמא כולה קרא לאזהורי הוא דאתא ומה שהאריך לומר אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום הכי פירושא וכי תימא מ"ש הני מכל שאר אבלים דעלמא אבלים דעלמא שאני דלית בהו ערבוב שמחתו של מקום אבל אלה שעוסקין בשמחתו של מקום אם יתנהגו באבלות יערבבו שמחתו של מקום: ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו. שמכלל לאו אתה שומע הין אף על פי שלא צריך לפרש זה פה שכל התורה נדרשת כן הוצרך לפרש פה כדי להודיע שהכוונה בזה הוא ההין היוצא ממנו לא הלאו עצמו שהרי אף בכל שאר דברי הרשות שאין בהן חיוב מיתה נופל בהן לומר שאם לא עשה לא ימות וכיוצא בזה יש לפרש גבי יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו הבא אחריו הא אם תשתו תמותו אלא שסמך בזה ולא הוצרך לפרש שם אלא שעם כל זה הוא מובן ממה שכתב שם גבי ולהורות יכול יהא חייב מיתה ת"ל אתה ובניך אתך ולא תמותו כהנים בעבודתן במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה אבל יש לתמוה מאחר ששאר האבלים אסורין בתספורת עכ"ל שהלאו של ראשיכ' אל תפרעו לא בא אלא להתיר לאלה מה שהוא אסור לשאר האבלים ויהיה אם כן פי' אל תפרעו אין אתם חייבין לפרוע כשאר האבלים ויחוייב מזה שיפורש ולא תמותו ואינכם חייבים מיתה אם לא תפרעו כמו שחייבין כל שאר האבלים כדאמרינן בפרק אלו מגלחין אבל שלא פרע חייב מיתה ואם כן אין הכוונה בזה אלא הלאו ולא ההין היוצא ממנו ואם כן מהו זה שכתב רש"י הא אם תעשו כן תמותו דמשמע שלא בא המקרא הזה אלא בעד ההין שאם יפרעו ימותו ועוד הא דאמרינן בפרק אלו מגלחין ולא תמותו הא אחר שלא פרע חייב מיתה אם כדברי רש"י שפירש המקרא הזה שבא לחייב להם מיתה אם יפרעו היאך דקדקו מכאן הא אחר שלא פרע חייב מיתה הא לא אתא קרא דולא ימותו אלא למידק מיניה הא אם תפרעו תמותו וכיון שעיקר המקרא הזה אינו אלא בעבור ההין היוצא ממנו הרי הוא כאלו כתוב אם תפרעו ראשיכ' תמותו ותו ליכא למידק מיניה אלא הא אחר שפרע אינו חייב מיתה לא הא אחר שלא פרע חייב מיתה אבל אם נפרש קרא דראשיכם אל תפרעו להתיר וקרא דולא תמותו לא תחושו שתמותו אם לא תפרעו אתיא שפיר הא דקאמרי בגמרא מכלל דכ"ע אסירי והא דקאמרי הא אחר שלא פרע חייב מיתה ואז לא נוכל לדקדק מזה הא אם תפרעו תמותו דדילמא אם תפרעו נמי לא תמותו ולא אתא קרא דולא תמותו אלא להבטיחן שלא יחושו מהמיתה שחייבין בה שאר האבלים כשלא יפרע וכבר נתעורר בזה גם הרמב"ן ז"ל ושמא י"ל דמייתורא דקרא קא דייק לה דלא ה"ל למכתב ולא תמותו דמכיון דהתיר להו הכתוב לספר שמעינן שאינן מחוייבים מיתה מת"ל ולא תמותו למידק מיניה אם תפרעו תהיו במיתה ואע"ג דדרשינן ליה לאחר שלא פרע חייב מיתה כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין איכא למימר דתרוייהו משתמעי מינוה חדא הני הוא דלא מחייבי מיתה הא אחר שלא פרע חייב מיתה ועוד כשלא פרעו הוא דלא מחייבי מיתה הא אם פרעו חייבין מיתה אך לא ידעתי אנה מצא זה רש"י ז"ל שלא אמרו בפרק אלו מגלחין אלא לא תפרעו ולא תמותו הא אחר שלא פרע חייב מיתה. וכתב הרמב"ן שכל אלה אינן אלא בדרך אסמכתא שאין פריעה ופרימה באבילות אלא מד"ס או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני ולמד מן האנינות כפי דעת הגאונים עכ"ד. והתוספות כתבו בפרק אלו מגלחין גבי הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה פשטיה דקרא הוא הא אחר פורע ופורם ואם אלה יעשו ימותו ונראה דאסמכתא בעלמא הוא דהא לא מייתי להו סוף פרק הנשרפין גבי אלו שבמיתה: יין ושכר דרך שכרותו. בת"כ אליבא דר' אלעזר דאמר אל תשת בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור דהאי ושכר לאו לרבויי כל שאר משכרין הוא דאתא כדרבי יהודה אלא לגלויי על היין שאינו חייב עליו אלא אם כן שתה אותו בדרך שכרות אבל אם הפסיק ברביעית יין ולא שתה אותה בבת אחת אלא לחצאין אינו חייב ואף על פי שכל אסורין שבתורה אם הפסיק באכילתן ושהה בהן כדי אכילת פרס או ששהה בשתייתן כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור כאילו אכל ושתה כל השיעור בבת אחת שאני הכא דטעם איסורו אינו אלא מפני השכרות ובהפסקה ליכא שכרות ות"ק פליג עליה בהא וסובר שאף בזה אם שהה בשיעור רביעית בין שתייה לשתייה כדי אכילת פרס הרי הוא כאילו שתה כל הרביעית בבת אחת דומיא דכל האסורים שבתורה כדתנן בכריתות בפרק אמרו לו שתה רביעית יין ושהה בשתייה בכדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב ר' אלעזר אומר אם הפסיק בה או שנתן לתוכה מים כל שהוא פטור ואף על פי שהוי"ו של ושכר מורה כר' יהודה דאמר אין לי אלא יין מניין לרבות כל המשכרין ת"ל ושכר אם כן למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה עם כל זה נטה הרב לדברי רבי אלעזר משום דרבנן ס"ל בהא כרבי אלעזר וילפי שכר שכר מנזיר מה להלן ביוצא מן הגפן בלבד ולא בשאר משכרין אף כאן ביין בלבד ולא בשאר משכרין ולא אתא אלא לגלויי על היין שיהא בדרך שכרותו והוי"ו של ושכר יהיה לפי זה וי"ו הביאור כאילו אמר כשהוא שכר וכמוהו והנותר ממנו יאכל שפירושו כשהנותר ממנו יאכל כמו שפירשתי במקומו: בבאכם אל אהל מועד אין לי אלא בבאכם להיכל בגשתם למזבח מניין נאמר כאן ביאת אהל ונאמר בקדוש ידים ורגלים ביאת אהל כו'. יש לתמוה דמהכא משמע ששתוי יין שנכנס באהל מועד חייב מיתה אע"פ שלא עבד עבודה ואלו בת"כ שנו אין לי אלא בביאת אהל מועד מניין לעשות את המזבח כאהל מועד ומניין שלא יהא אלא בשעת העבודה נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד ונאמר להלן בבאם אל אהל מועד מה להלן עשה את המזבח כאהל מועד דכתיב בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח ואינו חייב אלא בשעת העבודה דכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת אף כאן עשה את המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש בפרק ראשון כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכניס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו ושמא י"ל שמפני שכתב לעיל משם רבי ישמעאל שתויי יין נכנסו למקדש ולכן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין לא הוצרך לומר שזהו בשעת עבודה מפני שבני אהרן שנכנסו שתויי יין למקדש כבר עבדו עבודה כדכחיב ויקחו בני אהרן איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני יי' ויחוייב מזה שגם האזהרה שהזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין וימותו כמו שמתו נדב ואביהוא שתהיה בשעת העבוד' דומיא דנדב ואביהוא אבל הברייתא דת"כ שמפרש הפרשה של שתויי יין בפני עצמה הוצרך לפרש בה שהיא בשעת עבודה: ולהבדיל כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת הא למדת שאם עבד פסול. וכן שנו בת"כ ומייתי לה בפרק כל הזבחים והכי פירושא אם לא תהיו שתייי יין יהיה הבדל בין עבודה קדוש' למחוללת ווי"ו ולהבדיל כוי"ו ונתתי גשמיכם ואין פירוש ולהבדיל שתדעו להבדיל דאם כן איך למדו מכאן שאם עבד פסול רק פירושו כדי להיות הבדל או לעשות הבדל והטעם שאם לא תהיו שתויי יין יהיה הבדל בין העבודה הקדוש' שנעשית כהוגן לעבודה המחוללת אבל אם תהיו שתויי יין לא יהיה הבדל בין העבודה הקדושה לעבודה המחוללת מאחר שכל העבודות שתעבדו שתויי יין כולן מחוללות ואינכם נזהרין מהם וזהו שאמרו הא למדת שאם עבד פסול אך קשה בשלמא גבי בין הקדש ובין החול שייך לומר שאם תשתו לא יהיה הבדל בין עבודה קדושה למחוללת ששתויי שעבד עבודתו מחוללת אלא גבי בין הטמא ובין הטהור היכי שייך לומר שאם תשתו לא יהיה הבדל בין טהורה לטמאה שכלן יהיו טמאות וכי שתוי שעבד עבודתו טמאה ושמא י"ל דמכיון דדרשי קרא דבין הקדש ובין החול פעם בעבודת קדושה ומחוללת ופעם בהקדשות וחולין כדתניא בתורת כהנים מניין לשתויי יין שאם עבד שתהא עבודתו פסולה תלמוד לומר ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובברייתא אחרת שנו ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו ערכין ובין הטמא ובין הטהור אלו טומאות וטהרות צריך לומר שלפי הדרש שדרשו קרא דבין הקדש ובין החול בעבודה קדושה ומחוללת עד שלמדו מזה שאם עבד חלל יתפרש קרא דולהבדיל כדי שיהיה הבדל בין עבודה קדושה למחוללת כדפרש"י ולפי הדרש שדרשו בברייתא האחרת וכן בברייתא בפרק אמרו לו ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הדמים והערכים והחרמים וההקדשות דבכולהו מבעי ליה שלא יהא שתוי בשעת שומתן שהן צריכין שומא להוציאן לחולין על ידי פדיון ואם יהיה שתוי יטעה בשומתן ונמצא שאינו מבדיל בין הקדש ובין החול כמו שפרש"י שם הדמים והערכין וההקדשים שאסורין שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי שפיר ובין הטמא ובין הטהור אלו טומאות וטהרות ולהורות זו הוראה ופרש"י זו הוראה של אסור והיתר יתפרש קרא דולהבדיל כמשמעו אם לא תהיו שתויי יין תדעו להבדיל בין ההקדשות והחולין ובין הטמאות והטהרות אבל אם תהיו שתויי יין לא תדעו לשום השומא הראויה להם ולפי זה יהיה הוי"ו של ולהבדיל וי"ו החבור ופירושו יין ושכר אל תשתו בבאכם אל אהל מועד לשרת ובבאכם להבדיל בין ההקדשות והחולין ובבאכם להבדיל בין הטמאות והטהרות ובבאכם להורות בשאר אסורין והתרות ואין ולהבדיל ולהורות מורי' על הכהנים לבדם דומיא דבבאכם אל אהל מועד כי אלו האזהרות של ולהבדיל ולהורות הן כוללות לכל החכמים בכלל בין כהנים בין ישראלים כדכתב אחר זה כהנים בעבודן במיתה ואין תחמים בהוראתן במיתה ולפיכך צריך לפרש לגבי ביאת שתויי יין באהל מועד אתם הכהנים בבאכם אל אהל מועד ולגבי ולהבדיל ולהורות אתם החכמים בין הכהנים בין הישראלים אל תשתו יין ושכר כדי שתדעו להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וכדי שתדעו להורות: ולהורות למד שאסור שכור בהוראה. אף על פי שזה מובן מעצמו ואינו סובל פירוש אחר עד שהוצרך רש"י לומר למד ששכור אסור בהוראה אמר זה בעד שיאמר אחר זה יכול יהא חייב מיתה תלמוד לומר אתה ובניך כהנים בעבודתן במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה: יכול יהא חייב מיתה תלמוד לומר אתה ובניך אתך כהנים בעבודתם במיתה כו'. פירוש יכול יהא הוי"ו של ולהבדיל והוי"ו של ולהורות מוסף לעניין ראשון לומר שאף אלו במיתה ת"ל אתה ובניך אתך כו' מכאן משמע דס"ל לרז"ל דאתה ובניך קרא יתירא הוא ולפיכך דרשי ליה למיעוטא וקשה דהא אתה ובניך לגופיה הוא דאתא לכלול גם הבנים בכלל האזהרה וליכא למימר דמלת אתה דרשי למיעוטא דה"ל למכתב יין ושכר אל תשת ובניך אתך דאם כן אתה במיתה ואין בניך במיתה מיבעי ליה: קחו את המנחה אף על פי שאתם אוננים והקדשים אסורין לאונן. דאל"כ למה הוצרך לומר להם זה הרי כבר נאמר בפרשת צו וזאת תורת המנחה וגו' והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו ואיכא לאקשויי מאי אע"פ שאתם אוננים דקאמר והלא אף אם לא היו אוננים היה צריך לומר להם קחו את המנחה וכו' מפני שאותה שבפרשת צו אינה אלא מנחה של יחיד וזאת היא מנחה של צבור ומנחת שעה ואין ללמוד הימנה ומהו זה שאמר אע"פ שאתם אוננים והקדשים אסורין דמשמע דלולא זה לא היה צריך לומר להם קחו את המנחה וגו' שכבר נכתב כל זה בפרשת צו והיו לומדים ממנה והלא רש"י בעצמו כתב גבי ואכלוה מצות לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות לומר אף זו דין שאר מנחות נוהגת בה כדלקמיה ועוד איך הניח הסבה שנתן גבי ואכלוה מצות שהיא סבה כוללת לכל דיני המנחה האמורים פה שהם הנותרת מן המנחה ולא כולה ואכלוה מצות ולא חמץ ואכלתם אותה במקום קדוש ולא חוץ לעזרה כי חקך וחק בניך ולא חק בנותיך שכל אלו הוצרכו להכתב פה מפני שאין ללמוד מאותן הכתובין בפרשת צו גבי מנחת יחיד. ושמא י"ל מפני שכתוב בסוף העניין כאשר צויתי שזה אינו נופל אלא בעניין האנינות שנאסרו באכילת קדשים ופה התיר להם שיאכלו הקדשים באנינותם והוצרך לומר להם שכך צויתי להתיר לכם מה שנאסר לשאר אוננים אבל בדיני המנחה שהוצרכו להכתב פה מפני שאותה מנחה שבפרשת צו היא מנחת נדבת יחיד ולדורות וזו מנחת צבור ולשעה שאין ללמוד הימנה אין צריך לומר כי כן צויתי אלא כשהוא סותר מה שקדם אבל בדבר שאינו סותר די בצווי לבדו: את המנחה זו מנחת שמיני ומנחת נחשון זו מנחת שמיני דכתיב בה ומנחה בלולה בשמן כי היום יי' נראה אליכם שהיא מנחת נדבה של צבור שהיתה בהוראת שעה שהרי בפרשת צו כתיב גבי מנחת ונפש כי תקריב קרבן מנחה היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביאין מנחת נדבה ומנחת נחשון היא המנחה של חנוכת המזבח שהקריבו ביום שהוקם המשכן שהיא ר"ח ניסן שהוא שמיני למלואים דכתיב ביה ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב ואלו השתי מנחות כל אחת מהן היא מנחה בפני עצמה ולא מנחת נסכים שהביאו הצבור על עולתם ועל עולת התמיד ועל עולת החדש ולא מנחת הנסכים שהביא נחשון על עולתו בו ביום לחנוכת המזבח ולא היתה באותו יום מנחה בפני עצמה חוץ ממנחת שמיני ומנחת נחשון וכלל את שתיהן בשם מנחה אבל בת"כ שנו קחו את המנחה זו מנחת נחשון הנותרת זו מנחת שמיני ולא שמעתי פירושו כי למה לא כללו את שתיהן בשם המנחה כדפירש רש"י ז"ל ואיך הוציא ממלת הנותרת זו מנחת שמיני והלא לגופיה הוא דאתא לומר שלא הותר להם לאכול רק הנותרת כדכתיב בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו ואם בעבור שכבר נכתב זה בפרש' צו הרי כבר שנו גבי ואכלוה מצות מת"ל לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות לכך נאמר ואכלוה מצות וזה הטעם עצמו נאמר גבי הנותרת וכן כתב רש"י ז"ל גבי ואכלוה מצות לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות הוצרך לפרש בה דין שאר כל מנחו' ודין שאר מנחות כולל כל דיני שאר המנחות אף דין הנותרת והרי גבי חקך וחק בניך ששנו בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל שאין לבנות חק בקדשים ולא היה צריך לומר זה שכבר נכתב בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו בניו ולא בנותיו אלא שגם זה מכלל דיני שאר המנחות הוא והטעם שאמרו גבי ואכלוה מצות היא גם בזה ולפיכך לא הוצרכו להזכיר הטעם ההוא בכל דין ודין מדיני המנחה: כי כן צויתי באנינות יאכלוה. בת"כ ומייתי לה בפרק טבול יום דליכא למימר כי כן צויתי על אותו האמור בפרשת צו שכבר אמר אחר זה גבי ואכלוה מצות שלפי שזו מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות ואין ללמוד ממנחה של יחיד שבפרשת צו הוצרך לפרש בה שדין שאר מנחות נוהגת גם בזו ואיך יאמר כאשר צויתי בעד פרשת צו מאחר שאין ללמוד הימנה ואם כן ע"כ לעניין האנינות הוא דקאמר שאף על פי שאתם באנינות ואונן אסור לו כל קדשים אכלוה כי כן צויתי לומר לכם שתאכלו קדשים היום באנינות אבל ליכא לפרושי כי כן צויתי שצויתי שאף במנחה זו שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות דין שאר מנחות נוהג בה משום דבצווי לבדו שצוה להם שגם זו המנחה תנהגו בה כמנהג המנחה ואכלו הנותרת מצות כו' די למה חזר ואמר כי כן צויתי אלא עכ"ל שבעד האנינות שהוא סותר מה שקדם שכבר אסר לאונן שיאכל קדשים ופה התירו להם הוצרך לומר להם כי כן צויתי שתאכלו קדשי היום הזה ואין להרהר: ואת חזה התנופה של שלמי צבור. שהיו שם באותו יום שנאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני יי' ולא ידעתי למה לא כלל בזה גם החזה של שלמי נחשון שהיו באותו היום כמו שכלל מנחתו של נחשון שהביא באותו יום עם מנחת שמיני של צבור במאמר קחו את המנחה דבשלמא לרז"ל שלא דברו בו כלום כמו שדברו גבי קחו את המנחה הנותרת דמשמע דס"ל דבחזה התנופה דלעיל שהוא של שלמי צבור לחודיה קאי איכא למימר משום דגבי קחו את המנחה כתיב ביה מנחה ונותרת ודרשו ממנחה זו מנחת נחשון ומנותרת זו מנחת שמיני אבל גבי חזה התנופה דלא כתיב ביה אלא ואת חזה התנופה לא דרשו בו כלום דמסתמא אחזה דלעיל שהוא של שלמי צבור קאי אלא לרש"י ז"ל שכלל שתי המנחות במלת המנחה למה לא כלל שתי מיני החזות במלת ואת החזה ומה ששנו בת"כ נתנו מזבחי שלמי בני ישראל לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו יום שנאמר ושור ואיל לשלמים וגו' הכי פירושא לרבות גוף השלמים שגם הוא נאכל בכל העיר כחזה ושוק דכתיב תאכלו במקום טהור שהוא במחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים דהיינו בכל העיר: שהוא טהור מליכנס שם מצורעים. פירוש אף על פי שהוא טמא מטומאת זבין בפרק אי זהו מקומן אמר רבי נחמיה וכי ראשונים בטומאה אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת הזב ואיזה זה זה מחנה ישראל ופרש"י טהור מכלל שהוא טמא מדלא כתיב קדוש שמע מינה טהור במקצת ולא מן הכל קאמר הא כיצד במחנה דטהור מטומאת מצורע שאין מצורע נכנס שם וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין שם ואי זה זה זה מחנה ישראל במדבר כל דגל בתוך אסיפת דגלו ובבי' עולמים תוך ירושלם כדאמרינן בפסחים מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וזב נכנס למחנה ישראל אבל לא למחנה לויה והוא במדבר מחנה חניית הלוים סביב למשכן העדות ובבית עולמים הר הבית וטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו ואי קשיא אימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואי זה זה זה מחנה לוייה כבר תרצו זה בגמרא אמר קרא ואכלתם אותה במקום קדוש אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש אפקה למחנה לוייה הדר כתיב בגופיה במקום טהור למחנה ישראל ופירוש רש"י אפקה ממחנה שכינה שקרבה בתוכה למחנה לוייה הדר כתיב במקום טהור ולהקל לומר טהרה כל דהוא דלחומרא לא אצטריך דפשיטא דבטומאה ממש לא אכלי ליה: אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק אבל בנותיך לא בחלק אלא אם תתנו להם מתנות רשאין הן לאכול בחזה ושוק כו'. בת"כ פירוש במנחה שהיא קדשי קדשים אין הבנות אוכלות ממנה שאין קדשי קדשים נאכלים אלא לזכרי כהונה כדכתיב בפרשת צו כל זכר בבני אהרן יאכלנה וכתיב הכא כי חקך וחק בניך היא שאין לבנות חק בקדשים כדלעיל אבל חזה ושוק שהן קדשים קלים הן מותרין באכילה אף לבנות כשיתנו להן הכהנים במתנה אבל לא שיזכו בהם לחלוק עם הזכרים ולכן גבי היתר אכילתן כתיב תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך וגבי חלוקן כתיב כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל חק לבנים ואין חק לבנות כלומר הבנים נוטלין בחלוקה ואין הבנות נוטלות בחלוקה: שוק התרומה וחזה התנופה לשון אשר הונף ואשר הורם. פי' כאילו אמר השוק אשר הורם והחזה אשר הונף אבל מלשון שוק התרומה וחזה התנופה משמע שהשוק הוא של תרומה והחזה הוא של תנופה לא שהם הונפו והורמו: תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. פירשתיו: על אשי החלבים כמו על חלבי האשים. כי אשי מגזרת אש ומפני שהחלבים נשרפים באש נקראו חלבי האש לא אש החלבים כפי המובן ממצב הכתוב אבל גבי שוק התרומה וחזה התנופה לא שייך לומר תרומת השוק ותנופת החזה שלא הביאו תרומת השוק ותנופת החזה אלא השוק והחזה המורמים והמונפים: שעיר החטאת שעיר מוספי ר"ח. ששמיני למלואים ר"ח היה כדלעיל אבל בת"כ ובפ' טבול יום שנו שעיר זה שעיר של נחשון החטאת זו חטאת יום שמיני דכתיב קחו שעיר עזים לחטאת דרש משה זה שעיר של ר"ח יכול שלשתן נשרפו תלמוד לומר והנה שורף הא' נשרף ולא שלשתן ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שהוא רחוק מפשוטו של מקרא כמו שלא רצה לפרש גבי קחו את המנחה הנותרת המנחה לעצמה והנותרת לעצמה כמו שדרשו בת"כ אלא כלל כל המנחות בכלל המנחה להיותו רחוק מפשוטו של מקרא שרש"י ז"ל אינו מפרש המקראות אלא על פי המדרש הקרוב ופשוטו של מקרא כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן ומה שפי' שעיר החטאת לשעיר ר"ח ולא לשעיר נחשון או לשעיר יום שמיני הוא משום דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה אי זה שעיר נושא את עון העדה זה שעיר ר"ח שנאמר ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכך שנו בתורת כהנים: דרש דרש שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו כך היא שנויה בת"כ. ולא שמעתי פירושו שהרי שתי הדרישות הללו אינן אלא אחת שהדרישה בלמה נשרף זה אינה אלא למה זה נשרף ואלו נאכלו ולא הושוו כולן באכילה או כולן בשרפה אבל בת"כ שלפנינו כתוב מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו וכן בזבחים פרק טבול יום שנו אמר להן מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות ופרש"י למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו היום וכן יתפרש ג"כ הא דת"כ שלפנינו דקתני ומפני מה לא נאכלו אלו מפני מה לא נאכלו היום אבל הם מונחים עד הערב שהן שתי דרישות האחד מפני מה נשרף זה ואלו עומדים ומונחים לאכילה והאחרת מפני מה לא נאכלו היום אבל המתינום מונחים עד הערב שאע"פ שהן נאכלים ליום ולילה היה להם להיות זריזין לאכלן כולן או מקצתן בו ביום וכך פירש רש"י שם שתי דרישות דרישה לנשרפת למה נשרפה ודרישה למונחות למה היו מונחות לערב ולא נאכלו ביום והרי דבריו אלו סותרים מה שפירש פה לכן נראה לי שטעות נפל בספרים וצריך להיות ומפני מה לא נאכלו שפירושו היום ומה שכתב למעלה מזה ואת שעיר החטאת שעיר מוספי ר"ח וג' שעירי חטאות קרבו בו ביום ומכולם לא נשרף אלא זה ונחלקו חכמי ישראל בדבר זה כו' אבל בקדשי שעה סמכו על מה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות דמשמע ששני השעירים הללו שהיו קדשי שעה נאכלו לא שנאכלו ממש קאמר אלא שהונחו לערב לאכילה והכי פירושא שממה שאמר להם משה במנחה ואכלוה מצות שלא נאסרה להם באכילה אע"פ שהיו אוננים מפני שהיה קדשי שעה למדו מזה שגם השני שעירים של נחשון ושל יום השמיני שהיו קדשי שעה לא נאסרו באכילה אע"פ שהם אוננים ומפני זה הניחום לאכלם בערב אע"פ שמותר להם לאכלם גם ביום מאחר שקדשי שעה היו שאין אנינות נוהגת בהם לא חששו מאחר שזמן אכילתן ליום ולילה או שמא סוברים כר' יהודה ורבי שמעון שאמרו שלא הותר האנינות אלא בלילה ולפיכך הניחום לאכלם בערב ואותו שנשרף לא הניחוהו לאכלו בערב הוא מפני טומאה שנגעה בו אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות והאוננים אסורין ביום ובלילה מדאורייתא אליבא דרבי נחמיה או שנגעה בו טומאה אליבא דר' יהודה ורבי שמעון ואין תקנה אלא לשרפו שרפוהו מיד ואם תאמר והלא פנחס היה עמהם שלא היה אונן והיה ראוי לאכלו אליבא דר' נחמיה ולמה שרפוהו כבר תרצו בגמרא סבר לה כי הא דאמר ר' אלעאי אמר ר' חנינא לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם אבל ממשה רבי' שהיה עמהם ואמר רב משה רבינו כהן גדול היה וחולק בקדשים היה לא קשיא דשאני משה דטרוד בשכינה היה כמו שתרצו בגמרא: על אלעזר ועל איתמר בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס. דאם לא כן למה כעס עליהם ולא על אהרן שגם הו' בכלל הכעס והוצרך להשיב לו ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' וכך שנו בת"כ שאף אהרן היה בקצף: לאמר אמר להם השיבוני על דברי. בת"כ וכן דרשו בכל לאמר שבתורה שאמר לו השם למשה צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמו שנאמר וישב משה את דברי העם אל יי' כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה רש"י בפרשת ויקרא דאל"כ לאמר למה לי וכך דרשו גם כן גבי דבר אל בני ישראל ואמרת דבר להם ותחזור ותאמר להם הפרק פעם ופעמים כדי שיהא שגור בפיהם דאם לא כן ואמרת למה לי ומה שדרשו במלת לאמר השיבוני על דברי ובמלת ואמרת תחזור ותאמר להם הוא מפני שמה שדרשו במלת ואמרת לא שייך במלת לאמר דבאמירת משה לישראל שייך בה לומר למשה דבר ותחזור ותאמר להם פעם שנית כדי שתהא שגורה בפיהם אבל באמירת השם למשה שהמלמד אותו הוא הב"ה בכבודו ובעצמו שמוסר לו הדברים בתכלית השלמות ומשה הוא השלם שבשלמים אינו צריך לאמרו פעם ופעמים כדי שתהא שגורה בפיו וכן מה שדרשו במלת לאמר לא שייך במלת ואמרת מפני שאמירת השם לישראל היתה על ידי שליח וצריך השליח להשיב לשולחו אם נעשית שליחותו אם לא אבל אמירת משה לישראל שלא היתה על ידי שליח אלא הוא בעצמו לא שייך ביה לומר השיבני לדעת אם קבלו דברי אם לא כי הוא עצמו יודה אם קבלו דבריו אם לא אלא אם היתה האמירה ההיא אמירת שאלה שאז צריך תשובה בלי ספק ולפיכך פה שהיא דרך שאלה כתב בה לאמר מפני שאמר להם השיבוני על דברי: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש וכי חוץ לקדש אכלוה והלא שרפוה. בתורת כהנים דקס"ד ששאלת מדוע דבקה עם במקום הקדש כאילו אמר מדוע לא היתה אכילתכם אותה במקום הקדש ומשום הכי קשיא ליה וכי חוץ לקדש אכלוה והשיב ששאלת מדוע אינה דבקה אלא עם לא אכלתם אותה כאילו אמר מדוע לא אכלתם אותה ופירוש במקום הקדש הואיל והיתה במקום הקדש שלא יצתה חוץ לקלעים להפסל ביוצא ומפני שא"א לומר הואיל ולא יצתה ממקום הקדש אלא כששאל להם תחלה אם יצתה והשיבו לאו הוצרך לומר שאמר להם תחלה שמא חוץ לקלעים יצתה ונפסלה ואמרו לא ולפיכך אמר הואיל ובמקום הקדש נעשית ולא יצאת חוץ למחיצתה מדוע לא אכלתם אותה ומאמר כי קדש קדשים היא הוא נתינת הסבה על מאמר שמא חוץ לקלעים יצאתה ונפסלה ואמר שסבת פסלותה הוא מפני שהוא קדש קדשים שהן נפסלין ביוצא: אכל תאכלו אותה היה לכם נאכלה. אע"פ שהם אוננים לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שכבר נשרפה: כאשר צויתי לכם במנחה. אמר במנחה שאמר למעלה ואכלתם אותה במקום קדוש ולא אמר במנחה ובחזה התנופה ושוק התרומה שכתוב בהן למעלה תאכלו אותם במקום טהור אע"פ שהם אוננים מפני שהמנחה היא קדש קדשים כמו החטאת ואכילתה בקדש כמוה אבל חזה התנופה ושוק התרומה אע"פ שאמר תאכלו אותם אין זה דומה לזה מפני שהן קדשים קלים ואכילתן במקום טהור שהוא חוץ מן הקלעים ואם הקל בהן אין להקל בקדשי קדשים שאכילתן בעזרה: וידבר אהרן אל משה אין לשון דבור אלא לשון עז שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה. פירוש כשיבא הדבור במקום אמירה אינו אלא לשון עזות שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו שהיה צ"ל ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי אף כאן היה צ"ל ויאמר אהרן אל משה הן היום הקריבו כו' מאחר שהוא דבור פרטי ולכן כל וידבר שבמקרא אע"פ שכתוב אחריו דבור פרטי מכיון שכתוב אחריו לאמר המורה על הפרט ונשאר הדבור בעבור הכללי ודומה בזה לכלל ופרט שתחלה אמר וידבר בכלל ואח"כ פרט ואמר לאמר כך וכך וכן כל דבר ואמרת אין לפרשו לשון עזות כמו שפירשו אותו כאן שהוא במקום האמירה אבל רז"ל דרשו אותו דבר ותחזור ותאמר כאילו כתוב דבר ודברת או אמור ואמרת ואפילו הכי דרשו גבי אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ופירושו תמצאנו במקומו בס"ד: אפשר משה קצף על אלעזר ואיתמר ואהרן מדבר. אע"פ שהקצף היה גם באהרן כדלעיל אלא שהפך פניו כנגד הבנים בשביל כבודו של אהרן מ"מ כיון שלא הראה כעסו אלא לבנים היה להם להשיב מכיון שהיה לאלעזר כח להשיב ולדבר לפני משה ולפני הנשיאים כדכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אלא שלא רצו להשיב מפני הכבוד שאמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים כו' ולפיכך הוצרך אהרן להשיב: הן היום הקריבו מהו אומר. פירש לאיזה צורך הוצרך לומר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לא היה לו לומר אלא ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' אלא הכי קאמר אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים כלומר אחר מיתת נדב ואביהוא שאתם אוננים והאונן שעבד חלל ולפיכך לא אכלתם אותה להיותה מחוללת ופסולה אע"פ שההקרבה קלה מן האכילה שהרי כ"ג מקריב אונן ואעפ"כ אינו אוכל וכיון שהותרה האכילה במידי דהוראת שעה כ"ש ההקרבה ואין ראוי שימנעו מלאכלו ולא מלהקריב מכל מקום אמר להם שמא טעיתם וחשבתם שאינכם רשאין להקריב אוננים וכיון שהקרבתם נפסלה ואין ראוי לאכלה ולפיכך לא אכלתם אותה ואהרן השיב וכי הם הקריבו שהם הדיוטות עד שיחשבו שנתחלל בעבודתן ונפסלה אני הקרבתי שעלי הטיל הכתוב להקריב קרבנות ביום הזה כדכתיב קרב אל המזבח וגו' וכ"ג מקריב אונן ואם תאמר ואפילו אם הקריבו הן שהן הדיוטות היאך יטעו לחשוב שמפני שהם אוננים נתחללה עבודתם ונפסלה ואינה ראויה לאכילה והלא ביום השמיני הושוו ההדיוטות לכהן גדול לכל דבר שכמו שהוזהרו הכהנים גדולים ומן המקדש לא יצא את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום כך הוזהרו ההדיוטות ביום הזה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו ואם כן הוו ככ"ג וכמו שהכהן גדול מקריב אונן אף אלו מקריבים אוננים יש לומר שיש לחשוב שמה שהושוו ההדיוטות לכהן גדול אינו אלא להחמיר ולא להקל להקריב אוננים ככהן גדול ויחשבו מפני זה שאינם יכולים להקריב אוננים ועבודתן מחוללת ואינו ראוי לאכילה אבל בפרק טבול יום אמרו אמר להם משה ודילמא באנינות אקריבתיה ופסלתיה אמר ליה אהרן וכי הן הקריבו דפסלא להו אנינות אלמא הקרבת ההדיוטות האנינות פסלא להו ולא שאמר שמא טעו ומאמר ותקראנה אותי כאלה הוא תשובת שאלה אחרת שאמר לו משה כיון שלא הובא דמה אל הקדש פנימה וגם לא יצאת חוץ לקלעים וגם לא הקריבום הדיוטות עד שנאמר שטעו וחשבו שנפסלה עבודתן מפני שהקריבום אוננים אבל תאכלו אותה כאשר צויתי במנח' ואכלוה מצות פירוש היה לכם לאכלה ולמה שרפתם אותה אמר לו אהרן ותקראנה אותי כאלה שאני אונן ולא מפני שהם בני אלא אפילו אם היו שאר קרובי שאני אונן בהם כאלה ואכלתי חטאת של קרבן היום שהוא שעיר של ר"ח שהוא מקדשי דורות הייטב בעיני יי' ואין ראיה ממה שצווית במנחה שתאכל באנינות כי שמא לא צווית אלא בקדשי שעה כדפרשינן גבי הייטב בעיני יי' דאי אף בקדשי דורות קל וחומר הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קדש חמור לא כל שכן כך דרשו הפרשה הזו בפרק טבול יום והוא מדרש יפה מאוד מתיישב אחר פשוטו של מקרא אליבא דרבי נחמיה דאמר מפני אנינות נשרפה ולא המתינו לאכלה בערב דקסבר אנינות לילה דאורייתא ופי' היום חובת היום שהוא שעיר ר"ח שהוא לדורות כמו שאמר בגמרא ופירשו הן היום הקריבו וכי הם הקריבו שהם סוברים שמלת הן פה אינו כמו הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אלא כמו הם ובא הנו"ן במקום מ"ם כמו הלהן תשברנה כאילו אמר הם היום הקריבו את חטאתם בתמיהה שפירושו וכי הם היו המקריבים היום את חטאתם ואת עולתם לפני יי' אני הייתי המקריב לא הם ואני כהן גדול ומקריב אונן אבל מה שאמרו אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננים דהיינו לאחר מיתתן של נדב ואביהוא והכתוב מורה שזריקת כל הקרבנות של אותו היום היתה קודם ירידת האש מן השמים וקודם שלקחו בני אהרן איש מחתתו ויתנו בהן אש וגומר כבר תירץ הרמב"ן ז"ל שמשה רבינו עליו השלום מרוב טרדתו עם השכינה באותו יום דאמר מר משה בהשכמה ירד כמו שאמרו בפרק טבול יום כדלעיל לא היה רואה את מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו ואמר לו אהרן וכי הם זרקו אני הוא הזורק שאפילו אם זרקתיו אחר מיתת בני שאני אונן לא נפסלה ולרבותא בעלמא אמר לו זה דרך משא ומתן של הלכה אבל לא שנעשה בהם עבודה של אנינות כלל שהרי קודם מיתת בניו נעשו כל מעשה הקרבנות כפי מה שמורה סדר המקראות ונכון הוא: כאלה אפילו לא היו המתים בני. בפרק טבול יום דאם לא כן אלה מיבעי ליה: ואכלתי חטאת ואם אכלתי חטאת הייטב וגו'. הוסיף מלת אם מפני שבלתי מלת אם מורה שכבר אכלה וזה א"א שהרי נשרף כדכתיב והנה שורף: היום אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא ביום הקבורה. כתב הרמב"ן ז"ל שעל דרך האומר מפני טומאה נשרף כתב הרב בפסוק ואכלתי חטאת היום היום אסור אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא ביום הקבורה כי לפי זה אם מפני אנינות היה להם לאכלה בערב אלא קסבר אנינות לילה מדאורייתא וכן הוא בפרק טבול יום תניא מפני אנינות נשרפה לכך נאמר ותקראנה אותי כאלה דברי רבי נחמיה ר' יהודה ורבי שמעון אמרו מפני טומאה נשרפה שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה להם נאכלה בערב והקשו בגמרא שפיר קאמרי ליה ותרצו קסבר אנינות לילה דאורייתא עוד אמרו בשלמא לרבנן היינו דכתיב ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' היום אסור אבל בלילה מותר אלא לר' נחמיה מאי היום חובת היום ופרש"י כלומר קדשי דורות שהן חובת היום של ר"ח והיינו חטאת היום חטאת הקבועה ליום ההוא אבל ממה שכתב הרב בפסוק הן היום הקריבו וכי הם הקריבו אף על פי שאמרו בגמרא בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב הן היום הקריבו אלא לרבנן מאי הן היום כו' ומשני ה"ק הן הקריבו אני הקרבתי ופרש"י בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיב הן היום הקריבו כלומר קרבן זה לחובת היום קרבי וקדשי דורות הוא ואני אוכל אותן באנינות בתמיה לא שמעתי אלא בשל שעה אלא לרבנן דאמרי שמא לא שמעת אלא בלילה קאמרי ליה דמשמע דאין הפרש ביום הזה בין אותן של שעה ובין אותן שהן של דורות כלן שוין ושאין להן התר אלא בלילה מאי האי דקאמרי ליה הן היום הקריבו דמשמע קרבו היום שהוא לדורות ומשני הכי קאמר ליה אמרת לן דילמא באנינות אקרבתיה ופסלתיה וכי בני שהם הדיוטות הקריבו היום שום קרבן אני הקרבתי את הכל דמשמע מכאן שזה הביאור הוא לדעת האומר מפני טומאה נשרף מפני שכל זה אינו אלא לפי הקס"ד שעדיין לא פירשו המקרא של הן הקריבו וכי הם הקריבו והן כמו והם אבל אחר שפירשו אותו בזה הביאור שזה הביאור נופל אליבא דכ"ע פירש אותו אליבא דכ"ע שכך אמרו בגמרא בהדיא רבי נחמיה הכי מתרץ להו להני קראי אמר ליה משם שמא באנינות אקרבתיה ופסלתיה אמר ליה אהרן למשה הן הקריבו דפסלה בהו אנינות אני הקרבתי הרי לך בהדיא שזה הביאור אתי אפילו אליבא דרבי נחמיה וכן כל הביאורים שביאר הרב בכל המקראות שבפרשה הזאת כלן הן אליבא דכ"ע לבד מביאור המקרא הזה של ואכלתי חטאת היום היום אסור אבל אנינות לילה מותר שזה אינו אלא לדעת האומר מפני טומאה נשרף ומכאן נראה שדעת הרב מכרעת לדעת האומר מפני טומאה נשרף דאל"כ למה לא פירש היום חובת היום כמו שפירשו בגמרא אליבא דרבי נחמיה שאמר מפני אנינות נשרף אך קשה שאם דעת הרב מכרעת כדעת מי שאומר מפני טומאה נשרף למה פי' גבי הייטב בעיני יי' אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות שזה הביאור אינו נופל אלא לדעת רבי נחמיה שאמר מפני אנינות נשרף דאלו לדעת ר"י האומר מפני טומאה נשרף אינו נופל לומר אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות דלדידיה אין הפרש בין קדשי שעה לקדשי דורות כמו שפרש"י גבי בשלמא לרבנן היינו דכתיב היום בשלמא לרבנן דאמרי אחד קדשי שעה וא' קדשי דורות לילה הותר להן ולא יום ועד הלילה רצו להשהותה היינו דכתיב ואכלתי היום אני אונן ואכלתי היום חטאת לא שמעתי אלא לילה כו' ופי' הייטב בעיני יי' לדידיה אינו אלא שמא לא שמעת אלא בלילה וכך אמרו בגמרא בהדיא ר' נחמיה היכי מתרץ להו להני קראי ורבי יהודה ור' שמעון היכי מתרצי להו להני קראי ר' נחמיה מתרץ הכי ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דאי בקדשי דורות קל וחומר הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קדש חמור לא כל שכן ור"י ורבי שמעון מתרצי הכי ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' שמא לא שמעת אלא בלילה דאי ביום קל וחומר הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קדש חמור לא כל שכן וצריך עיון ואם תאמר בשלמא לרבי נחמיה דאמר שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה היינו דכתיב כי כן צויתי באנינות יאכלוה אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דאמרי שמא לא שמעת אלא בלילה בשלמא לרבי יהודה דאמר אנינות לילה מדברי תורה היינו דכתיב כי כן צויתי באנינות יאכלוה ואמר לו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה שאע"פ שלדורות נוהג ביום ובלילה זו תאכל בלילה שהוראת שעה היתה אלא לר"ש דאמר אנינות לילה מדרבנן מאי כי כן צויתי באנינות יאכלוה דקאמר והלא אנינות לילה אינה אלא מד"ס ושמא י"ל דר"ש לא דריש קרא דכי כן צויתי באנינות יאכלוה אלא כי כן צויתי שאף במנחה זו שהיה מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות דין שאר מנחות נוהג בה שלא תאכלוה אלא הנותרת מאשי יי' ושלא תאכלוה אלא מצות ואצל המזבח כשאר כל המנחות ומה ששנו בפרק טבול יום תנו רבנן כי כן צויתי כאשר צויתי כאשר צוה יי' כי כן צויתי באנינות יאכלוה כאשר צויתי בשעת מעשה כאשר צוה יי' לא מאלי אני אומר אתיא אליבא דרבי יהודה אך קשה בשלמא לרבי שמעון דאמר אנינות לילה אף לדורות מדרבנן היינו דקאמר ליה אהרן למשה אם שמעת באנינות יאכלוה שמא לא שמעת אלא בעבור הלילה שאין אנינות הלילה מן התורה אלא מדרבנן אבל ביום שאנו אוננים מן התורה אם נאכל קדשים הייטב בעיני יי' והלא ק"ו ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קדש חמור לא כל שכן אלא לרבי יהודה דאמר אנינות לילה לדורות מן התורה מה ראה אהרן לומר למשה שמא לא שמעת אלא בעד הליהם מה חלוק יש בין הלילה והיום והלא שניהם באנינות מן התורה וגם הקל וחומר שעשה למשה מן המעשר מוכיח שפיר שהאנינות בקדשים נוהג ביום ובלילה שהרי אנינות המעשר נוהג ביום ובלילה הוא מן התורה לפי סברתו וצריך עיון: וייטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. אינו רוצה לומר שאמר לא שמעתי ולא בוש לומר אותו דמה בושת נופל בזה אלא הכי פירושא הודה שהוא כמו שאמר לו אהרן ואמר לו כך שמעתי כמו שאמרת אלא ששכחתי ולא בוש להתכסות לומר לא שמעתי מה שאתה אומר במקום שמעתי ושכחתי שאז היה דרך כבוד אבל בזה עצמו ואמר שמעתי שכדברך כן הוא אלא ששכחתי וכך אמרו בגמרא בפירוש לא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך