ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. סרס המקרא ודרשהו אשר צוה אותם לא תקריבו ומשמע אשר לא צוה אותם לשון אזהרה וכן נמי וילך ויעבוד אלהים אחרים וכו' אשר לא צויתי אשר צויתי לא תעבדו הכי רוצה לומר והעולם אינם יודעים סירוס המקרא מקשים. והלא כמו כן לא צוה להם שלא להקריב אש זרה וכיון שלא הוזהרו למה נענשו. ולא הבינו המקשים סירוס הפסוק דהכי ר"ל כדפירשנו:
פסוק ב:
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. וא"ת והא בפרק ד' מיתות קא ממעט מן ותאכל אותם. אותם ולא בגדיהם ולמה לי למעט בגדיהם מדרשא דהך קרא ומדיוקא מן וישאום בכתנותם נפקא. וי"ל דמצי' למימר דקאי אמישאל ואלצפן כלומר מישאל ואלצפן נשאום בכתנותם שלהם ולכך איצטריך דיוקא דותאכל אותם למעט בגדיהם:
פסוק ד:
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן. כתיב בתורת כהנים מכאן אמרו אין הכהנים מטמאין למתים. ותימ' וכי לא שמענו במקום אחר שכהנים מוזהרים על טומאה. ועוד דמסיק התם שאלעזר ואיתמר לא נטמאו להם ולמה והלא כהנים הדיוטים יכולים ליטמא לאחיהם. וי"ל דהכי פי' מכאן אמרו דאין כהנים ביום משיחתם מטמאים לכהנים שאף ההדיוטים ביום משיחתם יש להם דין כהנים גדולים והיינו הא דמסיק התם שהרי כהנים הדיוטים לא נטמאו להם לפי שהיו נמשחים בשמן הקדש כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם הרב"ש. וכן מצינו כדבריו גבי ראשיכם אל תפרעו דאע"פ שלא הוזהרו כהנים הדיוטים על הפריעה והפרימה מיהו ביום משיחתם הרי הם ככהנים גדולים:
פסוק ד:
הוא אשר דבר ה'. אמר הקב"ה אין איש מאלו שאינם קדושים ואתגדל ואתקדש בעיני העם שישאו ק"ו בעצמם ויראו מפני:
פסוק ה:
וישאום בכתנותם. וא"ת היאך נכנסו בהיכל מישאל ואלצפן שהיו זרים. י"ל דפלוגתא היא בתורת כהנים איכא מ"ד שמתו בחוץ מקום שהלויים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנותם אם כן למה נאמר לפני ה'. י"ל נגפם המלאך והוציאם בחוץ. ר"ע אומ' לא מתו אלא בפנים שנא' וימותו לפני ה'. אם כן למה נאמ' וישאום בכתנותם. מלמד שהטילו חכה של ברזל וגררום והוציאום לחוץ. ולדברי ר"ע קשה דאם כן שמתו בפנים אז נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך להטבילו ולהזות עליו הזאת שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל. ועוד כתי' בהדיא ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לת"ק איכא למימר דלפני ה'. ר"ל שהמלאך דחפן לחוץ שעה אחת קודם יציאת נשמה אלא לר"ע קשיא. וא"ת והא קי"ל דמת שנשרף אינו מטמא. וי"ל דמיירי הכא בשלדו קיימת פי' השדרה וצלעותיה הן שלדו והיינו בכתנותם של מתים. וא"ת כשנפלו נפרצה צורתם ואז לא יטמאו כדין מת שנשרף. י"ל דסמוך למיתתם נפלו בנחת על הארץ ועדיין שלדם קיימת. יש לתמוה על אותם ד' שעירים שהיו באותו יום. כיון דחטאת אינו נאכל אלא לזכרי כהונה והם לא היו כי אם ד' כהנים היאך אכלו ד' שעירים. צ"ע:
פסוק ט:
יין ושכר אל תשת. לא כשאר אבלים שנותנים להם יין כדכתי' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש אבל הכהנים אסורים ביין בבואם אל אהל מועד:
פסוק טז:
והנה שורף. פי' רש"י חטאת נשרפת חוץ מזו ובפרש' בהעלותך גבי ופר שני בן בקר פי' שחטאת זו נשרף כעולה. וי"ל דהכא מיירי בנשרפין חוץ לג' מחנות והתם לא מיירי בנשרפין חוץ לג' מחנות: