א וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃ ד וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ה וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃ ז וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ ח וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ י וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ יא וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ יב וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃ יג וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ יד וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טו שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ טז וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃ יז מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ יח הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃ יט וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ כ וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
ויקרא י. א – ב. בדבר חטאם של בני אהרן דעות שונות לחכמינו, השוה: מכילתא דמילואים, תוספתא שם, תו"כ בריש פרק טז, ויקרא רבה כאן פט"ז (בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר), תלמוד בבלי סנהדרין נב. ועוד בהרבה מקומות (השוה הדעות השונות שמביא אברבנאל). אנו נשתדל למצוא את הפשט הפשוט.
פסוק א:
"ויקחו". לדעת הרשב"ם זהו עבר מוקדם. לפי זה נכנסו אל המקדש עוד קודם שבאה האש מלפני ה', כדי להקריב את הקטורת של התמיד, גם לקחו אתם אש כדי להדליק אותה, ובזה חטאו, כי באותו היום לא היה להם להביא אש של הדיוט, אלא עליהם היה לחכות עד שתבוא אש מן השמים. גם במכילתא דמילואים נמצאת דעה, שלפיה חטאו בני אהרן בזה שהביאו אש מבחוץ. אולם את ההנחה, שהקטורת היתה הקטורת הרגילה לבוא יום יום, סותרת, מלבד נימוקים אחרים (השוה ויזל), העובדה כי כל אחד הביא מחתתו, ואילו קטורת התמיד הובאה על ידי כהן אחד. לכן מסתבר יותר להניח, לפי תוספתא למכילתא דמילואים, שבני אהרן רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה, כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם. ומפני שכל קטורת, מלבד זו שנצטוותה בשמות ל ז, הוכרזה שם פסוק ט כ"קטורת זרה" (מנחות נ.), היו מעשיהם של בני אהרן עבירה על החוק. ואולם כתוב כאן "אש זרה", ולא קטורת זרה, משום שלא הביאו את הקרבן על מזבח הקטורת, אלא, כפי הנראה, הכניסו אותו עם המחתות לקודש הקדשים, כדרך שהכהן הגדול עשה ביום הכפורים (בר קפרא בויקרא רבה, בריש פרק טז), וכך הביאו קרבן שבאותו זמן עוד לא נצטוו עליו כלל. "אש זרה" משמעה קרבן אש שלא צווה. התוספת "אשר לא צוה אתם" היא הביאור ל"אש זרה" ורומזת גם, כי לא בלבד שלא היה זה הקרבן הרגיל, אלא אף לא צווה בדרך יוצא מן הכלל ליום חגיגי זה. בדבר השאלה אם האש לוקחה מעל המזבח או מעל גבי כירתם שלהם, יש מחלוקת בתוס' למכילתא דמילואים בין ר' ישמעאל לבין ר' עקיבא, לפי האחרון היא נקראת "אש זרה", מפני שלוקחה מעל גבי הכירה. אולם לפי הפשט הפשוט יש להכריע, כנראה, כדעת ר' ישמעאל, שהכינוי "אש זרה" כוונתה משום שלא צוותה מפי ה' (בתרגום יונתן תורגם: "אש זרה" - אש מן תפיין (אש מן התנור), כדעת ר' עקיבא, לעומת זה בתרגום ירושלמי: אישא בדיא, כלומר אש בדויה מלב, כדעת ר' ישמעאל). בתוס' למכילתא שם גם נרמז, שהכתוב דן אותם לחובה משום שלא שאלו לא בעצת אהרן ולא בעצת משה, ואפילו – כפי שאפשר לשער על יסוד הביטוי "איש מחתתו" –ביניהם לבין עצמם לא התיעצו, מעשה שהביא אותם להפר את החוק ולגרום לעצמם עונש מיתה.
פסוק ב:
"ותצא אש". לדעת הרשב"ם היתה זו אותה האש שאכלה את הקרבנות (הוא מזכיר חזרת דברים דומה בשמות יט, ח – ט ובשופטים יז, ג – ד). האש שבה מדובר כאן, באה מקודש הקדשים, יצאה אל המזבח הפנימי להצית את הקטורת, פגעה שם בבני אהרן והמיתה אותם, ומשם יצאה החוצה ואכלה את הקרבנות על גבי המזבח החיצון. אולם לפי הפשט הפשוט יש להעדיף את ביאור חכמינו בתוס' למכילתא דמילואים, שכל המאורע אירע לאחר שעלו הקרבנות באש.
פסוק ב:
"מלפני ה'", משמעו לפי תוס' מכילתא דמילואים, שם, מקודש הקדשים (שונה מפירושו של "מלפני ה'" בפרק ט כד), שהרי הוא מוסב אל "לפני ה'" הקודם לו (י א).
פסוק ב:
"וימתו". לדעת חכמינו במכילתא גופם לא נשרף אלא האש חדרה לתוך גופם והמיתה אותם ("שריפת נשמה"). אבל לפי דעת התלמוד בסנהדרין נב. הכוונה היא שהיתה שריפת הגוף.
פסוק ג:
ג. סיומו של הפסוק מעיד, כי כוונתו של משה בדבריו אלה היתה, להרגיע את רוח אהרן.
פסוק ג:
"הוא אשר דבר". לדעת תוספתא למכילתא דמילואים ומדרש רבה מכוונים הדברים אל הכתוב בשמות כט מג, "ונקדש בכבודי" מתוך ש"בכבודי" המופשט הובן כ"במכובדי" המוחש (כלומר: המכובדים שלי). אולם כבר העיר הרמב"ן, שבתורה ובמקומות אחרים נזכרות הרבה פעמים אמרות ה' בלי לפרש קודם, שאמנם ה' אמר זאת, ובלי להגיד באיזו הזדמנות אמר (השוה שמות יא ד, טז טז, כג לב).
פסוק ג:
"בקרובי", היינו הכהנים המכונים "הנגשים אל ה'" (שמות יט כב, השוה יחזקאל מג יט).
פסוק ג:
"אקדש", אתגלה כקדוש. ככל שבן אדם מקורב יותר אל ה', מחויב הוא לדקדק יותר במילוי מצוות ה', ולהרגיש יותר עמוק את קדושתו ואת האיסור לפגוע בו על ידי הפרת מצותו.
פסוק ג:
"אכבד", אני מראה את כבודי לכל העם, אם אני מעניש גם את קרובי בשל קלקלם בלי משוא פנים.
פסוק ג:
"וידם אהרן". אהרן נרגע כששמע שבניו נענשו עונש חמור כל כך דווקא מפני שהיו מקורבים לה'.
פסוק ד:
ד – ה. "אל מישאל וגו'". אף על פי שהכהנים ההדיוטים היו מותרים ליטמא לקרוביהם הקרובים להם ביותר (להלן כא ב), הרי ביום זה כשכל הכהנים נכנסו בראשונה לעבודתם, היו אסורים בכך לפי הוראת שעה (רמב"ן).
פסוק ד:
"מאת פני הקדש". אף שבני אהרן נכנסו (לדעת חכמינו, עיין לעיל) לפני ולפנים, הרי מכל מקום הם מתו לפני הקודש. השוה הדעות השונות בתוס' למכילתא דמילואים.
פסוק ה:
"בכתנתם". זה מוכיח כי גופם ובגדיהם לא נשרפו.
פסוק ה:
"אל מחוץ למחנה", בחוץ הפשיטום את בגדי הכהונה והלבישום תכריכי מתים שבהם נקברו.
פסוק ו:
ו- ז. מכיון שביום הזה היו צריכים הכהנים כולם להיות שוים לכהן גדול, נאסרו כולם לנהוג אבילות, מה שבדרך כלל אסור היה רק לכהן גדול (כא י).
פסוק ו:
"לא תפרעו". לפי במדבר ו ה, משמעות פרע גידול השערות.
פסוק ו:
"לא תפרמו" לפי יג מה, לבש גם המצורע בגדים פרומים. על ההבדל בין קריעה לפרימה השוה שם. שאין הוראת פרע כאן גילוי ראש (כפי שסובר שם ר' עקיבא) מוכח, לפי מכילתא דמילואים, מתוך יחזקאל מד כ, השוה סנהדרין כב:
פסוק ו:
"ולא תמתו". אילו היו עוברים על האיסור הזה היו חייבים מיתה בידי שמים.
פסוק ו:
"על כל העדה יקצף". כפי שביארנו לעיל על ד ג, נתפסת כל העדה בעוון הכהן הגדול, אולם במכילתא דמילואים מבואר, כי זה מחובר אל הדברים שבאים אחריו, והכוונה: "ה' יתמלא קצף על כל העדה - אם לא יבכו את השריפה" (ואולי נהגו הקרובים גם מנהגי האבילות במקום הכהנים שנמנע זאת מהם).
פסוק ו:
"השרפה אשר שרף". מלשון שרפה לגבי מיתת בני אהרן לומדים אנו את צורת עונש השרפה בבית דין (מכילתא דמילואים), השוה כא ט.
פסוק ז:
"לא תצאו", השוה ח לג, וכא יב.
פסוק ז:
"כי... עליכם". בתורת משוחי שמן לה' אסור לכם להתאבל על המתים, "כי אין מיתה לפני ה', ובן אדם שנתבקש למעלה אך החליף את במת החיים" (הירש). לדעת הרמב"ם כולל הפסוק הזה את האיסור על כל הכהנים להכנס למקדש בשערות פרועות ובבגדים פרומים (הל' ביאת המקדש א, יד-טו, ספר המצות סי' קסג וקסד). אולם עונש מיתה חל רק על עבודה במצב זה. הרמב"ן (בהשגותיו על סה"מ) מערער על דעה זו. כמו כן פוסק הרמב"ם (ביאת המקדש ב, ה-ו), כי האיסור של "לא תצאו" חל כאן על כל הכהנים ובכל שעת עבודתם, שאסור להם לעזוב אותה. הדין המיוחד לכהן גדול (כא, יב) בא רק כדי להרשות לו לעשות את העבודה גם באנינות, ואילו כהן הדיוט אסור היה באנינותו לעבוד את העבודה, אלא שאסור היה לו לצאת מן המקדש ועליו לחכות עד אשר ישלים כהן אחר את העבודה. השוה כסף משנה, שם. אך הראב"ד סבור, שהאיסור הנ"ל היה חל רק ביום השמיני למילואים, ואילו לדורות חל האיסור שבפרק כא פסוק יב, היינו לצאת מן המקדש, רק על הכהן הגדול, ולא על הכהנים ההדיוטים.
פסוק ח:
ח – יא. "אל אהרן". לדעת חכמינו בספרי (במדבר יח א) דיבר ה' אל משה שימסור לאהרן. נראה שגם זה נרמז על ידי טעם הזקף מעל לה' (השוה במדבר יח א, ח כ). אך נראה, כי הספרא (ריש ויקרא) ומדרש רבה (מובא ברש"י לפסוק ג) סברו, כי ה' דיבר במישרין אל אהרן. הטעם למה ניתן הצו הזה דווקא עתה לאהרן, הוא אולי מפני שהיו נוהגים לתת למרי נפש ולאבלים יין ושכר (השוה משלי לא ו), משום כך זה נאסר עתה על הכהנים האבלים.
פסוק ט:
"יין ושכר". לפי התרגומים "חמר ומרוי", זוהי דעת ר' יהודה בתו"כ ובכריתות יג: אלא שעל יין חייבים עונש מיתה, ואילו משקאות חריפים אחרים אסורים רק באזהרה. כך פסק גם הרמב"ם (הל' ביאת מקדש א, א – ב). שונה מזה דעתו של הרמב"ן (עי' סהמ"צ סימן עג).
פסוק ט:
"בבאכם". לדעת הרמב"ם (ביאת מקדש א א) הביאה מן המזבח ולפנים, אף בלי לעשות עבודה, אסורה, אבל לדעת הרמב"ן רק לשם עבודה, אולם גם לדעת הרמב"ם חל עונש מיתה רק אם עבד עבודה (השוה ויזל).
פסוק י:
"ולהבדיל וגו'" – וכן "ולהורות" הבא אחריו – הוא לפי רוב המפרשים שלנו אזהרה שלא יפסוק פסק הלכה (בין בדיני קודש וחול ובין בדינים אחרים) מי שאינו מיושב בדעתו מחמת שתית יין או שאר משקאות חריפים. אולם לפי הפשט הפשוט "ולהבדיל" הוא שם-פועל עם ל' השימוש הממשיך את הצו שבפסוק הקודם, כדוגמת שמות לב, כט (השוה איוולד סעיף 351 c). לפי זה ניתן כאן הצו לכהנים להבדיל וגו'. כן הבין גם יחזקאל את הפסוק, השוה שם מד כג. ודווקא כאן ניתן הצו הזה, כדי להזהיר את אהרן ואת בניו שאת פעולת ההוראה שהיו מחויבים בה ככהנים לא יפסיקו על אף היותם אבלים. אבל את ההלכה של חכמינו ש"שיכור אל יורה" אפשר להסיק אף מתוך הסמיכות שבין איסור היין לבין הצו להורות גם לפי הפירוש הזה.
פסוק יב:
יב – טו. "המנחה הנותרת", מוסב לפי הפשט הפשוט אל פרק ט פסוק ד. לדעת תו"כ גם מנחת הנשיאים שבס' במדבר פרק ז בכלל.
פסוק יב:
"אצל המזבח" משמעו כאן בהקשר של "במקום קדוש" החצר כולה. הביטוי "אצל המזבח" רומז, שקודש קדשים נאכל קרוב למזבח, ובמיוחד המנחה שאכילתה על ידי הכהנים באה במקום שריפתה על המזבח (עיין לעיל על ב א).
פסוק יג:
"חקך וגו'", ראה לעיל ו יא.
פסוק יג:
"כי כן צויתי". לפי תו"כ וזבחים קא. מודגש כאן, שהכהנים יאכלוה על אף אבלותם, אם כי בשאר המקרים אף הכהן הגדול, שמותר היה לו באנינותו לעשות את העבודה, אסור היה באכילת הקרבן (הוריות יב:).
פסוק יד:
"חזה התנופה... שוק התרומה". נאמר בראשונה חזה ואחר כך שוק, ללמד, שלא רק חזה אלא אף שוק, שבשבעת ימי המילואים הראשונים הוקטר על המזבח, ייאכל ע"י הכהנים. ואילו בפסוק הבא אחר כך נאמר בסדר הפוך, קודם שוק ואחר כך חזה, ללמד שלא רק השוק אלא אף החזה, שבשבעת ימי המילואים הראשונים הונף בפני עצמו, יונף הפעם יחד עם החלבים (מלבי"ם בפרק ז פסוק לד).
פסוק יד:
"מקום טהור", כלומר בכל שטח מחוץ למחנה, בזמן מאוחר שימשה כל העיר ירושלים מקום טהור.
פסוק יד:
"חק בניך" נקרא החזה והשוק, אם כי נאכלים גם לבנות, משום שרק הבנים זכו בעצם בחלקי הקרבנות, אלא שהם היו רשאים לתת מחלק שלהם גם לבנות (תו"כ).
פסוק טו:
"כאשר צוה ה'", ראה לעיל ז לד.
פסוק טו:
טז – יח. לדעת תו"כ מדובר בפסוק טז על שעיר ראש חודש. אולם לדעת ר' עקיבא, שהבאנו לעיל על ח א, מתכוון הכתוב פשוט אל שעיר החטאת שנזכר לעיל ט ג.
פסוק טז:
"דרש דרש". לאחר שמשה מסר את פקודות ה' על דבר המנחה והשלמים, סבר, שבענין החטאת יש לקיים את הציווים הכלליים. שנאמרו לעיל פרק ו פס' כב-כג, ולכן שאל קודם כל אם נתמלאה כבר פקודה זו, ולתמהונו שמע כי שעיר החטאת שורף.
פסוק טז:
"שרף" כסביל של בנין קל משמעו: נשרף בכוונה, מפני כבודו של אהרן פנה אל בניו.
פסוק טז:
"ויקצף... לאמר". דיבר מתוך כעס.
פסוק יז:
"מקום הקדש", השוה ו יט. – "כי קדש קדשים הוא" נותן טעם, מדוע היה צריך לאכלו במקום קדוש, ואילו ההמשך "ואתה נתן לכם" מנמק את הצו מדוע נאכלת בכלל החטאת על ידי הכהנים.
פסוק יז:
"לשאת וגו'". על ידי האכילה יימחה החטא כליל. אם כי עיקר הכפרה בזריקה, השוה תו"כ: "הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין". אונקלוס מתרגם: לסלחא, לעורר סליחה, חכמינו מחברים את המלים "במקום הקדש" עם "חטאת", כלומר: מכיון שנשאר במקום הקודש ולא נפסל על ידי הוצאה לחוץ, היה לכם לאכול אותה (ראה תו"כ וזבחים קב.).
פסוק יח:
"הן לא הובא... אכל תאכלו", ראה לעיל ו כג.
פסוק יח:
"אכל תאכלו". היה לכם לאכול ולא לשרוף (איוולד סעיף 136 e).
פסוק יח:
"כאשר צויתי", (לעיל ו יט) בשם ה'. יונתן מתרגם: נצטויתי, כמו בפרק ח לא, וכן הפשיטתא.
פסוק יט:
יט – כ. אהרן עונה, משום שבניו לא רצו להקדימו מפני הכבוד.
פסוק יט:
"הן וגו'". היום הקריבו בני את קרבן המילואים שלהם, חטאת ועולה (ט ב), ובתוך עצם השמחה "ותקראנה אתי כאלה", קרה לי כזאת שבני מתו מיתה חטופה. זה הוכיח לי, שאין השעה כשרה היום לשאת את עוון העדה, מכיון שאנחנו בעצמנו נושאים בכובד כעסו של ה'. היתה זאת יהירות מצדי ולא היה לרצון לפני ה', אילו הייתי אוכל חטאת ביום אבל זה. לדעת חכמינו בתו"כ שורף רק שעיר ראש חודש, כי רק זה, שהיה נוהג גם לדורות ("קדשי דורות") נאסר לאבלים, ואילו שעיר העם (ט ג) ושעיר נחשון (במדבר ז טז), שהיו "קדשי שעה", וכמו כן המנחה והשלמים היו מותרים באכילה גם באנינות. אולם, מכיון שלדעת ר' עקיבא היום השמיני לא חל בראש חודש וכאן מדובר על שעיר העם, היתה בהכרח סיבה אחרת לכך שבאותו היום הזה מותר לאכול מנחה ושלמים, אבל לא חטאת, והסיבה היתה כנראה בזה, כי יעודה של אכילת חטאת היה "לשאת את עון העדה", מה שלא יאה לאונן. אם חטאתו של נשיא מטה היתה נאכלת, לא פורט בכתוב. אפשר, שחטאת זו, שהיתה קרבן יחיד וקדשי שעה, היתה מותרת ורק חטאת הציבור שורפה.
פסוק יט:
"ואכלתי", הטעם מלעיל, אף על פי כן סובר ראב"ע, שהוא"ו היא ו' ההיפוך, כדוגמת משלי ל ט. "הייטב". ה' השאלה בפתח ואחריו דגש, כמו בקהלת ג כא.
פסוק יט:
המבקרים אומרים, שהפסוקים טז – כ, לא "חוברו" על ידי "המחבר" של הפרקים הקודמים. ואפילו דילמאן, אשר דוחה את כל הסתירות המדומות שבין הפרשה שלפנינו ובין חוקי הקרבנות שקודמים לה, סובר בכל זאת, שהקטע הזה הוא הוספה מיד זרה. אולם גם הנימוקים שלו הבל הם. הוא משער, שמשה אינו מופיע כאן כמחוקק נקי משגיאות אלא כתלמידו של אהרן שזקוק להוראותיו. ברם, אנחנו מוצאים דוגמאות כיוצא בדבר: בשמות יח כד נוטל משה עצה מפי יתרו, בס' במדבר כז ז מסכים משה על פי ה' לטענותיהן של בנות צלפחד, וכדומה לזה שם לו ה – לדרישת שבט יוסף. הלא גדולתו של משה רבנו נתגלתה דווקא בענוותנותו, שהניעה אותו גם כאן לקבל את הצטדקותו של אהרן בסבר פנים. ואם דילמאן אומר להלן, כי שגיאה כזאת, אשר בה מדובר כאן, לא היתה יכולה לקרות, משום שמשה השגיח על עבודת הקרבן של אהרן, הרי יש להשיב, כי אותה שעה שמשה פקד על מישאל ועל אלצפן להתעסק בקבורת המתים, והוא בעצמו יחד עם הקהל ערכו את האבל, אשר אהרן ובניו היו מוכרחים להעדר ממנו, היתה מספיקה לבני אהרן לשרוף את שעיר החטאת בלי ידיעת משה. סוף סוף, מעיר דילמאן, הרי לא נרמז לעיל ט טו אפילו רמז קל, כי נעשתה כאן שגיאה. ברם, שם לא נאמר גם שהשעיר שורף. שם מסופר על מעשי העבודה ליד המזבח בלבד (ראה לעיל על ט יז). רק אחר כך, בפרק י פסוקים יב ואילך, מסופר על מה שנעשה בשיורי הקרבנות.
פסוק יט:
ומה שנוגע למהימנותם של הפרקים ח-י, הרי יש לשים לב, פרט למה שכבר העירונו במבוא לויקרא ('קדמותו של ספר ויקרא'), כי על אף ההתאמה הכללית בין סדר הקרבנות במילואים לבין הדינים שבפרקים א-ז, יש כה הרבה הבדלים בפרטים (גם בביטויים), שמקבלים את הרושם, שכאן מדבר אלינו אותו "המחבר" עצמו של הפרקים א-ז, שנותן את פקודותיו כמחוקק עצמאי, בלי לראות את עצמו קשור לתכנית הקודמת, השוה למשל: ט: ח, יא, יז. י יד והביטויים להלן ט יז ("מלא כף" במקום "קמץ"), ט יט ("המכסה") וי, יד-טו. האופי הבלתי תלוי של פרק ח לעומת שמות כט מתבלט בהשלמות ובביאורים הרבים שניתנו שם. השוה: ח: ב, יא, כא, כו, ל, לג. השערתם של קונן ואחרים שויקרא ח מאוחר הוא, נדחתה גם על ידי דילמאן בספרו L E מהד' ג, עמ' 498.