כאשר צוה ה', ומה מקומו של האדם
הפרשה מבטאת הדרגתיות, מימי המלואים שלמדנו על צווים בפירוש פרשת תצוה, ובפרשת צו נאמר עליהם שוב ושוב "כאשר צוה ה' את משה", דרך היום השמיני שצוויו לא נזכר, אך ודאי היה, עד חטא נדב ואביהוא שנמוקו "אשר לא צוה אתם". כלומר: זה חטאם, שעשו מה שלא נצטוו. אח"כ עוד רוצה משה, במדתו יקב הדין את ההר, להמשיך את כל עבודת היום כרגיל כאשר צוה ה'. כאילו לא קרה דבר. משה רוצה לעשות הכל לפי הצווי. אבל אהרן מלמד שיש מקום לסברת האדם בדיני תורה. קביעת מקומו של האדם בעבודת ה' הוא הנושא של הפרשה. משה אומר לישראל שמשנשלמה הקמת המשכן שורה השכינה ומעתה העבודה מסורה לכם. נדב ואביהוא שמעו זאת וטעו, וסברו שאם העבודה מסורה להם – מעתה הם יכולים לעשות כרצונם. זה היה חטאם.
הפסוק בפרשתנו דומה מאד לפסוק האמור בפרשת קרח ובמחתת הקטרת של קרח ועדתו. קרח סבר שכל אדם הרוצה להתקרב - יתקרב, בא ה' ולמדו שה' בוחר את הקרב אליו. נדב ואביהוא סברו שהאדם יעבוד במה שיחפוץ, ולמדם ה' שה' הוא המצוה על העבודה.
בפרשת צו חוזרת התורה בכל דבר על הצווי האמור בפרשת תצוה ומוסיפה "כאשר צוה ה' את משה". על הצווי של קרבנות היום השמיני לא למדנו בשום מקום. אולי לכן הלכו נדב ואביהוא עוד צעד וסברו שהם יכולים לעשות דברים מדעתם, ללא כל צווי.
בכל עניני המקדש בא לידי בטוי המתח בין הצרך לעשות בכל דבר כאשר צוה ה', מקדש הנתן כלו מיד ה', לבין הרצון הבא מצד האדם לעבוד את ה' מרצונו ומעמק לבו ולתת משלו. (ועין בענין זה במאמרי "ויכס הענן" המעין ניסן תשנ"ט, אורות עציון ל"א, אדר ב תש"ס) נדב ואביהוא העדיפו את הצד השני, הרצון העצמי שלהם, והזניחו את דבר ה', ועל כך נענשו.