תנ"ך על הפרק - ויקרא י - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

מעשי בני אהרן, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ותאכל אותם. שריפת נשמה וגוף קיים אבגמרא אמרו דמדייק זה מלשון וימותו דמשמע כעין מיתה, ושוב איפרך דיוק זה. ואמנם י"ל פשוט דדרשה זו מרומזת בלשון וישאום בכתנתם, דכיון שנשאום הלא היה דבר הנשא, וא"כ הלא היה גוף קיים, ותמיהני שלא העירו מזה בגמרא. ונ"מ בזה לענין מצות חייבי שריפה שדי בשריפה כזו, דהא כאן קורא להן הכתוב שרופים, כדכתיב בסמוך יבכו את השריפה, ומשום דקיי"ל דצריך לברור להנדון מיתה קלה ודי בשריפה פנימית לכן קיי"ל שעושין כן ע"י הצתת פתילה של אבר בתוך פיו שיורדת לתוך בני מעים ושורפתם. .
(סנהדרין נ"ב א')
וימותו. תניא, ר' אליעזר אומר, לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, ומאי דרוש, ונתנו בני אהרן אש על המזבח (פ' ויקרא), אמרו, אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט בעיין במהרש"א שהקשה הא באמת כן הוא הדין שצריך להביא אש מן ההדיוט [מבואר לפנינו ר"פ ויקרא], וא"כ איזה הוראה חדשו בזה, ויעו"ש מש"כ בזה. ובאמת אי משום הא לא קשה, דכהאי גונא מצינו בברכות ל"א ב' בשמואל הנביא שהורה בפני עלי ששחיטה בזר כשרה, מטעם הדרשה המקובלת בזה בש"ס, ואמר לו עלי מימר שפיר קאמרת, מ"מ מורה הלכה בפני רבך אתה, הרי דגם דין אמת אסור להורות בפני הרב [ועיין ביו"ד סי' רמ"ב ס"ח].
אלא אי קשיא, לשון הפסוק גופיה קשה טובא, מ"ש אש זרה אשר לא צוה ה', והלא באמת אש זה שהביאו מן הדין היה צריך להביאו, וכדרשינן מצוה להביא מן ההדיוט, וכמבואר, וזה באמת דבר פלא לדברי מהרש"א.
ולכן נראה דבאמת טעו בהוראה זו, והוא מפני דהא שמצוה להביא אש מן ההדיוט הוא רק על מזבח החיצון, אבל על מזבח הפנימי מצוה ליקח אש מן המזבח החיצון, וכמבואר ביומא נ"ג א' שמערכה בפ"ע היו עושין על מזבח החיצון שממנו היו נוטלין אש לקטורת על מזבח הפנימי, ובתו"כ מבואר שהם היו מקטירין קטורת על מזבח הפנימי, וזה היה טעותם שהביאו לו אש מיוחד, ודנו אותו כמו מזבח החיצון, ומבואר לפי"ז הלשון אש זרה אשר לא צוה, ובכ"ז לא מחמת זה נענשו ששוגגים היו שטעו בהלכה, ונענשו רק על שהורו הלכה בפני משה.
ובא וראה איך יאיר אור נגה על דברים מעוננים וטרודים שבדברי התוס' בסוגיא והם בעצמם הרגישו קושי דבריהם, וז"ל, לכאורה משמע שהקטירו הקטורת על מזבח החיצון והוראת שעה היתה, דאי מזבח הפנימי, מאי שייכא אותה דרשה לשם, והא לא היה יורד כלל אש על מזבח הפנימי לשם קטורת, מיהו בתו"כ משמע שלקדשי קדשים נכנסו להקטיר [ר"ל על מזבח הפנימי] וצ"ע, עכ"ל. ולפי מש"כ אך למותר להרחיב הדברים, כי באור הענין נפלא ופשוט מאוד, דבאמת הקריבו על מזבח הפנימי כמבואר בתו"כ והביאו אש עליו וזה גופא היתה טעותם וכמש"כ, ואין להאריך עוד.
.
(עירובין ס"ג)
וימותו לפני ה'. בפנים, א"כ למה נאמר ויקרבו, והא מישאל ואלצפן לוים היו ואסורים לכנס לשם, אלא מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום לחוץ.
(תו"כ)
וידם אהרן. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, וכיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם, שתק וקבל שכר, שנאמר וידם אהרן גמבואר בגמרא דמשה היה יודע מכבר שכאשר ישרה הקב"ה שכינתו על המקדש יתקדש בנכבדיו באופן כזה, וסמכו זה על מה שאמר למשה בבנין המשכן ונקדש בכבודי (פ' תצוה) אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, ולא נרמז למשה מי הם המכובדים עד שמתו נדב ואביהוא, וזהו שאמר כאן לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, ויתבאר עוד לפי"ז מ"ש משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ולא מצינו בשום מקום שדבר כן הקדוש ברוך הוא זולת הלשון ונקדש בכבודי ע"פ הדרשה שהבאנו, ודו"ק.
אך צ"ע בכלל הדרשה לא מתו בניך אלא להקדיש שמו וכו', והלא לפי הדרשה הקודמת מתו לפי שהורו הלכה בפני משה, ובגמרא ומדרשים יש עוד טעמים לסיבת מיתתם וכולם סיבות מחטאי עצמן, וא"כ מהו שאמר שמתו כדי להקדיש שמו, וצ"ל דלולא התכלית מקידוש שמו יתברך לא היו מתים באותן הימים מימי המלואים שהיה זמן שמחה, כדי שלא לערבב השמחה, וגם לא היו מתים בתוך המקדש כדכתיב וימותו לפני ה', ורק כדי שיתקדש שמו של הקב"ה היה צריך לאותו זמן ומקום.
אמנם בכלל הענין תמוה מאוד, מה היתה כונת הקב"ה ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכמ"ש משה שהיה יודע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, ומה טיבו של קידוש השם בזה.
ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר על עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקב"ה לדעת, כי אין אלה הדברים מגינים להעוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסיבות שונות שגגיות ואנוסיות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית [מהוראת הלכה בפני משה לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי עוד בהיותם בתוכו, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך, ומשה אשר כל רז מדרכי הקב"ה לא אניס ליה ידע מקודם שכן יעשה הקב"ה כדי להורות לבאי עולם שיהיו זהירים מן החטא, רק לא ידע עם איזה איש בפרט יקר מקרה זה, ושוב במיתת נדב ואביהו ראה תשלום הענין בפרטו. ומעתה יתבארו כל האגדות בזה לנכון. ואע"פ שכבר כתבנו מזה בפ' תצוה, אך מפני נחיצת ענין זה לדעתנו לא נמנענו מלהעתיק הדברים לכאן.
ודע דע"פ המבואר באגדה זו דהאבל ששותק מקבל שכר על שמקבל באהבה מדת הדין ואינו קורא תגר על מדותיו של הקב"ה – ע"פ זה יש לפרש האגדה בברכות ו' ב' אגרא דבי טמיא שתיקותא, ופרשו המפרשים מה שהמנחמים שותקים מקבלים שכר, ואין זה מבואר, מה זכותם בזה ששותקים, אבל לפי אגדה זו נראה דקאי על האבל, דכשמתאספים המנחמים אצלו והוא אינו מתאונן לפניהם על המאורע שקרה לו אלא יושב דומם ומקבל ברצון גזירת הקב"ה – מקבל על זה שכר.
.
(זבחים קט"ו ב')
בכתנתם. בכתנות הנישאים, או אינו אלא בכתנות הנושאים, ת"ל ולבני אהרן תעשה כתנות, כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים, ומישאל ואלצפן לוים היו.
(תו"כ)
ויאמר משה. תניא, רבי אומר, בגדולה מתחילין מן הגדול, שנאמר ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר דפירש"י בגדולה שלא בפורעניות אלא מצוה בעלמא, עכ"ל, וצ"ע לפי"ז הלשון בגדולה. ולו"ד אפשר לומר דענין הפריעה ופרימה בכלל היא סימן לאבילות וצער מפני שהיא ענין ניול, וכפי שיתבאר, ולכן חייבים אבלים בזה, וא"כ ממילא מבואר שהעדר פריעה ופרימה הוא דרך כבוד וגדולה ונחת, וכמו ביוסף כשעמד לפני פרעה גלח וחלף שמלותיו, וכן ראובן בן אצטרובלי היה מספר קומי בבואו לפני מלכים (ב"ק צ"ג א'), ולפי"ז במצוה שבכאן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו שהיא מצוה לתכלית הגדולה והתפארת, לכן הקדים המצוה מקודם לאהרן ואח"כ לבניו, שהוא חשוב יותר לגדולה וכבוד, כמש"כ והכהן הגדול מאחיו, גדלהו וכו', משא"כ בדבר שפל וקללה מתחילין מן הקטן, כמו כשקלל הקב"ה את האדם ואשתו ואת הנחש, התחיל בנחש ואח"כ בחוה ואח"כ באדם.
וע' בברכות ס"א ב' שהובא בענין זה הפסוק שבסמוך (י"ב) וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר קחו את המנחה, וממה שכתבנו תראה כי ט"ס הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו, כמו בגמרא תענית כאן, כי הוא מורה על הגדולה, כמש"כ.
.
(תענית ט"ו ב')
ראשיכם אל תפרעו. מכאן דאבל אסור בתספורת, דמדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכו"ע אסירי הסמך על הדרשה שבסמוך, דפרע פירושו גידול שער. וטעם ההבדל בזה בין בני אהרן לשאר אבלים י"ל משום דגידול שער שלשים יום כדין אבל היה נחשב לניול בזמן ההוא וסימן וצער לעגמת נפש [עיין נזיר ו' ב'], ולכן בבני אהרן לא לכבוד לפניהם ולפני ישראל שיראו כמנוולים, משא"כ בשאר העם, וע"ע באות הסמוך. .
(מו"ק י"ד ב')
ראשיכם אל תפרעו. תניא, מניין לאיסור תספורת באבל שלשים יום, כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו וכתיב בנזיר (פ' נשא) גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים יום אף כאן שלשים יום ועיין ברמב"ם פ"ו ה"א מאבל כתב מקור אחר לאבילות שלשים יום, מפסוק דר"פ תצא, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכאן שהאבל מצטער שלשים יום, ותמה עליו הראב"ד למה לא הביא המקור גז"ש זו שלפנינו פרע פרע שמבואר בגמ', ובלח"מ טרח ליישב, ובמג"ע כתב דהמקור שכתב הרמב"ם נמצא בירושלמי [ואנכי לא מצאתיה], אבל גם א"כ הוא לא נתבאר למה בכר דרשת הירושלמי על דרשת הבבלי.
ונראה בטעמיה דהרמב"ם פשוט וברור דס"ל דגז"ש זו פרע פרע היא אסמכתא בעלמא, יען כי מצינו בכ"מ בגמרא דאבילות שלשים יום הוא מדרבנן ולכן הקילו בכמה ענינים, ואם היתה גז"ש זו גמורה לא יתכן דהוי מדרבנן, דהא גז"ש אחת מי"ג מדות שבתורה, ואמרו (כריתות ה' א') לעולם אל תהא גז"ש קלה בעיניך.
וגם בהכרח אי אפשר לומר דאבילות שלשים יום יהיה מדאורייתא, שהרי קיי"ל דאבילות שבעה מדרבנן, וא"כ איך יתכן שאבילות שבעה שהם בתוך השלשים יהיה מדרבנן ואבילות שלשים – מדאורייתא, וזה דבר שלא יצוייר כלל, וא"כ ע"כ צ"ל דגזרה שוה זו הוי אסמכתא בעלמא.
וכיון שכן – כתב הרמב"ם סמך נכון המפורש בתורה דדרך האבל להצטער שלשים יום כדכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, והרגיל בחבור הרמב"ם ימצא כמעט בכל הלכה מקורים שונים שמסמיך דינים ידועים בגמרא על לשון איזה פסוק בתורה באותו ענין, ואע"פ שבגמרא אמרו מקור וסמך אחר, ורק מפני אותו שמביא הוא יותר פשוט ומסתבר. ולמד בזה אל דרך הקודש דרך חז"ל בעלי התלמוד, כמש"כ התוס' בכריתות ט"ו א' דרגיל הש"ס כשמביא דין מסוגיא אחרת להסמיכו על דרשה פשוטה ביותר אף כי במקום אותה הסוגיא נדחית דרשה זו, וכבר הסכימו הרבה ראשונים לדרך הרמב"ם זו, וגם אנחנו בחבורנו עמדנו כ"פ על נקודה זו ויישבנו ענינים רבים, ובפרט בנדון זה לפי מה שכתב בעל מג"ע כי נמצאה דרשה זו בירושלמי.
ועל סמך זה שמביא הרמב"ם יתבאר הענין שנאסר האבל במשך השלשים יום גם בגיהוץ ונשואים ושמחת מריעות, יען כי אחרי דמבואר מפסוק ובכתה וגו' דשיעור הצער שלשים יום מכאן שהאבל מצטער שלשים יום, ושיערו חכמים שענינים הנ"ל מפיגים את צער האבילות ולכן אסרום, ודו"ק.
.
(שם י"ט ב')
ראשיכם אל תפרעו. תניא, אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ולא פירם חייב מיתה זהרמב"ן בנימוקיו כאן ובספר תורת האדם כתב דחיוב קריעה הוי מדרבנן, והלשון חייב מיתה הוא ע"ד אסמכתא בעלמא וכמ"ש העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ולא כן דעת הראב"ד אלא דהוי דאורייתא, ויסוד פלוגתתם תלוי בפירוש הפסוק ובאור הגמרא שלפנינו, דראב"ד מפרש דמ"ש ראשיכם אל תפרעו ר"ל שאין אתם מחויבין לפרוע כמו אחרים ואם לא תפרעו לא תמותו כמו אחרים, ורמב"ן מפרש ראשיכם אל תפרעו שאסורים אתם לפרוע, ופשט הגמ' הא אחר רשות בידו לפרוע, ונ"מ אי הוי דאורייתא או דרבנן רבות הן, כמו לענין ספיקות ועוד.
והנה לכאורה יש להביא ראיה דחיוב קריעה הוי מדאורייתא, ממש"כ הר"ף בהגהות סמ"ק דלכן לא שייך בקריעה איסור בל תשחית משום דאתי מצות קריעה ודחי איסור בל תשחית, ואי נימא דחיוב קריעה מדרבנן האיך דחי חיוב דרבנן לאו דאורייתא, וכמ"ש בב"ק צ"א ב' הקורע על המת יותר מדאי עובר בבל תשחית, ואם כל עיקר קריעה הוי מדרבנן, הלא יש איסור בל תשחית גם בקריעה כל שהוא.
אך באמת אי משום הא לא אריא, דהא לבד חיוב קריעה במת מצינו כמה ענינים שמצוה לקרוע עליהם כמו על ס"ת שנשרף והעומד על המת בשעת יציאת נשמה וכמה ענינים מוסרים החשובים בפ"ג דמו"ק, ופשיטא שכל אלה אין בהם חיוב מן התורה ובכ"ז אין אנו חוששין בכל אלה משום איסור בל תשחית.
ומה שבאמת אין אנו חוששים בכל דברים אלה משום איסור בל תשחית נראה ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיה"מ ס"פ האורג ובחבורו פ"ז משבת דענין הקריעה הוא משום שע"י זה חומו מתפשר ודעתו מתיישבת, יעו"ש, וא"כ הוי הדבר כלצורך גופו, וכל דבר שהוא לצורך הגוף אין בו משום בל תשחית, כנודע, ומבואר בשבת ק"ה ב'.
והנה דעת רוב הפוסקים דחיוב קריעה מדרבנן, ולא נתבאר אם החיוב הוא בעיקר מעשה הקריעה בידים או כי רק שיהיה הבגד קרוע, ונ"מ בזה אם היה הבגד קרוע או נתקרע מאליו [וע' מו"ק כ"ו ב'], ולפי מש"כ בשם הרמב"ם דעיקר ענין הקריעה הוא כדי לפשר תומו משמע דעיקר החיוב בידים, דאל"ה הרי לא מתפשר חומו, ועיין מש"כ בסמוך אות ט' ראיה לזה.
[שם כ"ד א']
ראשיכם אל תפרעו. אל תגדלו פרע, יכול אל תפרעו מן הכובע, נאמר כאן פרע ונאמר להלן (פ' נשא) גדל פרע שער ראשו, מה פרע דהתם גידול שער אף פרע דהכא גידול שער חדלשון פרע מורה על גידול שער וגם על גילוי הראש וכמו ופרע את ראש האשה, וטעם גלוי הראש בסוטה מבואר שם דהוא כדי לנולה, ולפי"ז הו"א שנצטוו שלא יתנוולו בגילוי הראש קמ"ל דהפי' פרע כאן הוא על גידול שער. ומה שבאמת אין לפרש גלוי הראש י"ל משום דשאני סוטה שהיא מגודלת שער ובפריעת שערה סותרין גם קליעתה, ואז באמת נוול הוא לה, משא"כ בגברים אין זה נוול, ולכן לא שייך לפרש כזה כאן. .
(תו"כ)
ובגדיכם לא תפרמו. תניא, אבל חייב בקריעה, דקאמר להו רחמנא לבני אהרן ובגדיכם לא תפרמו מכלל דכולי עלמא מחייבי טעיין מש"כ לעיל אות ז' דעות הפוסקים אי חיוב קריעה בכלל הוא מדאורייתא או מדרבנן, והערנו שם ספק אם צריכה הקריעה להיות בידים דוקא או די אם נתקרע מאליו, ונסתייענו מדברי הרמב"ם שצריך להיות בידים דוקא, יעו"ש. ובזה יש ליישב סוגיית הגמרא כאן דלאחר הדין דאבל חייב בקריעה איתא בגמרא מצורע מהו בקריעה, ת"ש בגדיו יהיו פרומים שיהיו מקורעים, ע"כ, והקשה הריטב"א בחדושיו דקארי לה מאי קארי לה, וכי לא ידע בעל האיבעיא את הפסוק בגדיו יהיו פרומים דכתיב במצורע, ותירץ דבאמת אבעיית הגמרא לאו דוקא הוא ורק בדרך אגב, יעו"ש, והנה זה דוחק.
אבל לפי מש"כ דעיקר חיוב קריעה באבל הוא בידים דוקא ולא כשנקרע מאליו יתבאר הענין והלשון היטב בדיוק מכוון, דמקודם אמר אבל חייב בקריעה, ר"ל בקריעה בידים, ומבעי אם מצורע ג"כ חייב בקריעה בידים או די אם גם בגדיו קרועים באיזה אופן שנקרעו, אף ממילא, ועל זה פשיט דבמצורע אינו חייב לקרוע בידים דוקא, משום דכתיב בגדיו יהיו פרומים משמע דעיקר המצוה רק שיהיו קרועים, אבל אופן הקריעה לא איכפת לן איך נתהוה, ודו"ק.
ויתכן עוד דהאיבעיא היא באבל שנצטרע אם חייב לקרוע עוד הפעם, ופשיט מיהיו פרומים דלא הקפידה התורה על מעשה הפרימה כ"א על תכונת הבגדים, והמה הלא פרומים ועומדים משעת אבלותו.
.
(מו"ק ט"ו א')
ואחיכם וגו'. ת"ר, כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו, פתח ר' טרפון ואמר, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה וגו', ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב (ס"פ צו) ויקריבו בני אהרן את הדם אליו כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה ילא נתבאר מה ניחמו בזה. וצ"ל דהכונה כיון דכל ישראל משתתפים בצערו הו"ל צערו נוח לסבול. אך צ"ע במ"ש שבני אהרן לא עשו אלא מצוה אחת, כי היתכן לומר כן. ואפשר לומר הכונה ע"פ מ"ד במ"ר קהלת פ' ג' כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה, וכל העובר עבירה אחת סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה, יעו"ש.
ולפי"ז הכונה מ"ש ומה בני אהרן שלא עשו סמוך למיתתם רק מצוה אחת, והיינו כדמפרש שהקריבו הדם וגם עבירה אחת מהקרבת אש זרה שלפי"ז אין הזכות מכרעת, ובכ"ז כתב הפסוק עליהם וכל בית ישראל יבכו וגו', א"כ בניו של ר' ישמעאל שעשו הרבה מצות סמוך למיתתם [כך היה ידוע להם] וגם עבירה אחת לא עשו אז, על אחת כמה וכמה שכל ישראל משתתפים בצער זה של אבותיהם, וכמבואר.
.
(מו"ק כ"ח ב')
לא תצאו. יכול אפילו שלא בשעת עבודה ת"ל (פ' אמור) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה יאר"ל שלא יניחו עבודה ויצאו. ומבואר בתו"כ דמצוה זו לדורות היא ולא רק לשעה שנמשחו אז, ואף כי לפי"ז מיותר האזהרה גבי כהן גדול ומן המקדש לא יצא אחרי שכבר נאמרה כן בכל הכהנים, פירש הרמב"ם בפ"ו ה"ו מביאת מקדש דאצטריך לשנות ביחוד בכה"ג מפני חילוקי הדינים שבין כה"ג לכה"ד, דכה"ד שעבד ושמע שמת לו מת אינו גומר מפני שהוא אונן, אבל כה"ג גומר עבודתו, דקיי"ל (לקמן בפרשה) כה"ג מקריב אונן, ועיין משכ"ל בפ' אמור בפסוק הנזכר. .
(תו"כ)
כי שמן משחת ה'. תניא, מניין לאבילות שבעת ימים מן התורה, א"ר הושעיא, כתיב כי שמן משחת ה' עליכם, כשם שנתרויתם משמן המשחה כל שבעה כך שמרו על אחיכם כל שבעה יבאסמכתא בעלמא היא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן כמו שבארנו ס"פ ויחי, אך רגילים חז"ל להמציא לתקנותיהם סמך ורמז בתורה, ובירושלמי כאן ובבבלי מו"ק באו כמה דרשות ורמזים לענין זה. .
(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה)
משחת ה' עליכם. יכול אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה, מניין לכהנים של כל הדורות יגשאסור להם לצאת מן המקדש בשעת עבודה כמש"כ לעיל אות י"א. , ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם ידעיין ברמב"ם פ"ב ה"ה מביאת מקדש שמפרש כהנים של כל הדורות אפילו כהנים הדיוטים, והראב"ד פירש דקאי רק על כהנים גדולים מפני שהשמן משחת קודש מרבה אותם, עכ"ל. ובאמת אי משום הא לא אריא, די"ל הפי' כי שמן משחת ה' עליכם, ר"ל שמשיחתם עליהם מקדישתם לדורות, וכמו דכתיב והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם. .
(תו"כ)
כדבר משה. קיימו עליהם מצות משה רבן.
(תו"כ)
יין ושכר. תניא, ר' אלעזר אומר, יין ושכר אל תשת, אל תשתהו כדרך שכרותו, הא אם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהוא פטור טומבואר בגמרא דדרך שכרותו הוא רביעית יין חי שעברו עליו ארבעים יום ובבת אחת ולא מזוג ומעט מעט, אבל ביתר מרביעית חייב ומחלל עבודה אפילו מזוג ומעט מעט. ובגמרא כאן ג' פלוגתות בענין זה, דעת רבנן דשכר הוא שם כולל ליין המשכר ולאפוקי שאר משקין המשכרים, ומה דכתיב יין ס"ל דבא בזה להורות דיין באזהרה [בלאו] ושכר במיתה, ור' יהודה ס"ל דשכר הוא שם כולל לכל המשקין המשכרים, ומה דכתיב יין ס"ל דיין במיתה ושכר באזהרה, ור"א ס"ל דשכר הוא שם התואר לערך שתית היין, והיינו שלא ישתה יין באופן שישכר בלא מים ובלא הפסק, כמש"כ. ופסקו בגמרא כר"א, ולכן קבענו בפנים כדעתו.
ואינו מבואר מה ראו רבנן ור"א להוציא המלה ושכר מפשטה, דמשמע שהוא שם, ר"ל יין אל תשת ושכר אל תשת. ואפשר לומר דקשה להו למה כתיב בענין זה ביחזקאל מ"ד רק יין לא ישתו ונשמט שכר, אלא ודאי דשכר הוא תואר לשם יין, וכיון שכן לא היה צריך יחזקאל לפרש בפרטיות, דידוע הוא מביאור השם יין שבתורה.
גם י"ל דס"ל אי ס"ד דשכר שם הוא וקאי על שאר דברים המשכרים, וכר' יהודה, א"כ כיון דאיכא בהו גם מידי דאכילה כגון דבילה קעילית כמבואר בסוגיא [ובכתובות י' ב' אכל תמרים אל יורה] הו"ל לכתוב גם אל תאכלו, דאף דשתיה בכלל אכילה אבל בודאי אין אכילה בכלל שתיה, ולכן דרשו המלה לשם תואר כל אחד לפי דרכו, כמבואר, ודו"ק.
[בריתות י"ג ב'].
יין ושכר וגו'. תניא, מניין לשתויי יין שאם עבדו עבודתן מחוללת, ת"ל יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל בין הקודש ובין החול טזר"ל להבדיל בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת, והיינו עבודת שתויי יין דעלה קאי. .
(זבחים י"ז ב')
אתה ובניך. אין לי אלא בביאה, ביציאה מניין, ת"ל אתה ובניך, ומניין לעשות את המזבח כאהל מועד ת"ל אתה ובניך, ומניין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך יזבאור הדרשה, כי לפי פשטות הלשון היה צ"ל יין ושכר אל תשת בבואך אל אה"מ אתה ובניך, כיון דכל עיקר הקפידא רק שלא ישתו בביאה לאה"מ הו"ל להקדים עיקר המכון ואח"כ להוסיף הפרטים אתה ובניך וכמו דכתיב בפ' ראה תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו אתה ובנך וגו', ולכן דריש דשתי מיני אזהרות כאן, האחת שבכלל לא תשתה יין אתה ובניך אף שלא בכניסה למקדש, אלא שאם הכניס עמו יין למקדש ושתה ויצא ג"כ חייב, ושוב מפרש תכלית האזהרה כדי שלא יתחייבו מיתה בבואם לעבוד כשהם שתויי יין. .
(תו"כ)
אתה ובניך אתך. מהו אתך – בדומין לך, מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומין יחדמלת אתך מיותר הוא, וגם סותר תכלית כונת הענין, דמשמע שאתך לא ישתו אבל לעצמם ישתו, וזה בודאי אינו כן, כיון דהטעם הוא מפני חילול עבודה לכן אסורים בכל אופן, ולכן דריש מיתור לשון אתך שיהיו בדומין לך, ראוין להקרבה כמותך ולא חללים ובעלי מומים, וכהאי גונא דרשו בסנהדרין ל"ו ב' הפ' דפ' יתרו ונשאו אתך – בדומין לך, ובע"ז ו' א' הפ' דפ' נח תביא אתך – בדומין לך, כשרות ולא טריפות. אמנם לפי"ז היה אפשר לומר מה אתה כהן גדול אף בניך כהנים גדולים, ולפי"ז לא תהיה האזהרה רק על כהנים גדולים, אך באמת זה אינו, דכיון דעיקר הטעם משום חילול עבודה, א"כ מה לי כה"ג מה לי כה"ד. .
(שם)
בבואכם. בשעת ביאה לא תהא שיכרות יטר"ל כיון דעיקר הקפידא היא שלא יעבוד עבודה כשהוא שיכור, א"כ אין נ"מ אם שותה בשעת ביאה ממש למקדש או גם אם שתה מקודם ובשעת ביאה עדיין שיכור הוא, וזהו שאמר בשעת ביאה לא תהא שכרות בכל אופן שהוא. .
(ב"מ צ' ב')
ולא תמותו. מכאן לשתויי יין שהם במיתה כלכאורה דרשה זו מיותרת, דהא כן מפורש בפסוק ומה חדשה הגמרא בזה. וי"ל משום דאפשר הלשון ולא תמותו גם בדרך שלילה, ר"ל שאם תעשו כן בודאי לא תמותו, אבל בעשיית ההיפך אינו מוכרח שימותו, וכמו דכתיב ביומו תתן שכרו ולא יקרא עליך אל ה', שאינו מפורש שאם לא יתן ביומו בודאי יקרא, ובמקום שרוצה הכתוב לבאר ודאית ההיפך כתיב פן, כמו לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (פ' חקת), ולכן אשמעינן הגמרא דמש"כ ולא תמותו הוא בדרך חיוב והוא ע"ד מכלל הן אתה שומע לאו ולהיפך. .
(סנהדרין פ"ג ב')
חקת עולם. נאמר כאן חקת עולם ונאמר במחוסרי בגדים (פ' תצוה) חקת עולם, מה התם לא חלקת בין עבודה לעבודה אף כאן לא תחלק בין עבודה לעבודה כאר"ל דהיה אפשר לומר דרק אז מחוללת עבודה בשכרות רק עבודה כזו שאם עשאה זר חייב עליה מיתה, אבל עבודות שאין הזר חייב עליהן מיתה, כגון יציקות ובלילות ותנופות והגשות וקמיצות וכו', מפני דבעינן עבודה תמה כמבואר במשנה זבחים קי"ב ב', אינן מחוללות בשתויי יין, על זה אמר דילפינן בגז"ש חקה חקה ממחוסר בגדים, דכמו שהוא מחלל עבודה בכל העבודות דבלא בגדי כהונה הוי כזר וזר מחלל כל עבודה אף שאינו חייב מיתה, כך שתויי יין חייבים בכל העבודות. .
(זבחים י"ח א')
ולהבדיל. תניא, ר' יהושע בן לוי אומר, כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הווין ליה בנים ראוים להוראה שנאמר ולהבדיל ולהורות כבכי סמוך לוסתה אפשר שתראה דם ויכשלו באיסור נדה, ומעין זה יהיה תשלום שכרו, כי כמו שהוא זהיר להבדיל בטהרת הצניעות כנגד זה ישולם לו שיהיו לו בנים ראוים להוראה להבדיל בין טמא לטהור. ונראה דסמיך זה ע"ד רמז ואסמכתא על סמיכות זה הפסוק לפרשת אשה כי תזריע, כאשר כן באו בסוגיא כאן כמה דרשות בסמיכות פרשיות אלו, כפי שיבא לפנינו ס"פ זו, וע"ע לקמן בפסוק להבדיל בין הטמא (י"א מ"ז) מש"כ בענין זה. .
(שבועות י"ח ב')
ולהבדיל וגו'. ת"ר, ולהבדיל בין הקודש ובין החול, אלו דמין וערכין חרמין והקדשות כגשאסורים שתויי יין לשום אותם לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו במכון. בין הטמא ובין הטהור – אלו טומאות וטהרות כדר"ל להורות מה טמא ומה טהור. ולכאורה צ"ע הלא דבר זה כלול בלהורות, דהלא הבדלה בין טמא לטהור ג"כ הוראה היא כהוראת איסור והיתר, ול"ל לדרוש זה ביחוד בלהבדיל, ויתכן לומר משום דלפעמים יצוייר הוראה בטומאה וטהרה שלא מצד הדין, כגון טהרת נגעים שחכם ישראל מורה וכהן ע"ה רואה הנגע ואומר טמא ע"פ דברי הישראל, כפי שיתבאר אי"ה בפ' תזריע, וקמ"ל דגם זה הרואה לא יהיה שתוי יין. .
(כריתות י"ג ב')
ולהורות וגו'. ת"ר, להורות – זו הוראה, את כל החקים – אלו מדרשות כהכי החק הוא דבר הנחקק ע"י כללים וחקי הלשון בלא טעמים שכליים, וזהו עניני הדרשות שבתורה שבע"פ. , אשר דבר ה' – זו הלכה, ביד משה – זו גמרא כושנדברו למשה בע"פ ואנחנו מסמיכים אותם על המקרא, ויתכן דמרמז זה בהלשון ביד משה ע"ד הלשון לא בשמים היא, וזהו ביד משה – ביד בני אדם להכריע כל ספק הנופל באיזה דין, וכנודע מאגדה דרבה בר נחמני בפ' השוכר את הפועלים. , יכול אף המשנה, ת"ל ולהורותכזר"ל דאין מורין הלכה מתוך המשנה כדאיתא בב"ב ק"ל ב', ולכן מותר לשתויי יין ללומדה. ור' יוסי ב"ר יהודה אומר, יכול אף גמרא, ת"ל ולהורות כחהוא ס"ל דגם גמרא מותר לשתויי יין ללמוד דלא נאסר רק לימוד בהוראה הלכה למעשה, ואף דמצינו דרב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות, שאני רב, דכל מה ששמעו ממנו היו מורים הלכה למעשה. .
(שם שם)
בניו הנותרים. תניא, אשריהם לצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שזוכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין להשרף כנדב ואביהוא, שנאמר הנותרים, אלא שעמד להם זכות אביהם כטפירש"י דלשון הנותרים משמע שאף הם ראוים להשרף ונותרו, עכ"ל, ועדיון צריך באור. ונראה שסמכה הגמרא בדרשה זו על מ"ש בתו"כ שבעת שנשרפו נדב ואביהוא היו אתם גם אלעזר ואיתמר, ובנס נצולו מן האש, יעו"ש. ועיין בחא"ג כתב דזה סותר למש"כ רש"י בחומש פ' עקב בשם מדרש ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו, זה כלוי בנים וכו' ואתפלל גם בעד אהרן, והועילה תפלתו לכפר מחצה ומתו שנים ושנים נשארו, עכ"ל. ומזה הלא מוכח דאדרבה דבחטא אהרן היו ראוין כולן להשרף וכאן אמר שעמד להם זכות אביהם, עכ"ל.
ולי נראה שצריך להיות הגירסא בגמרא כאן שזכות אבותיהם, או אבותם, עמדה להם, וקאי על אברהם יצחק ויעקב, ולפי"ז יתכן הלשון והענין שזוכין לבני בניהם עד סוף כל הדורות, ואלו קאי על אהרן אין לשון זה מבואר כ"כ, וגם ממה שאמר משה בתפלתו אז זכור לאברהם ליצחק ולישראל מוכח שכן היא הכונה, וכ"מ הגירסא בע"י שזכות אבותם, ודו"ק.
.
(יומא פ"ז א')
אצל המזבח. וכי אצל המזבח אכלוה, אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, מכאן למזבח שנפגם שאין אוכלין בגינו שירי מנחה, קדשי קדשים מניין, ת"ל כי קודש קדשים היא לדמדתלה הטעם בזה מפני שקדשי קדשים היא, ממילא מבואר שכל ק"ק הדין כן, והלשון בגינו הוא כמו בשבילו, כלומר מחמת פגמו.
ובטעם הקושיא וכי אצל המזבח אכלוה פירש"י והלא כל העזרה כשרה לכך, עכ"ל. והנה משמע מכאן דהלשון אצל המזבח מכון ומצומצם הוא סמוך למזבח ממש ואינו כולל כל העזרה, משום דאל"ה לא מקשה מידי, וקשה טובא ממ"ש במס' תמיד כ"ט ב' מניין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כ"ע אצל מזבח ה', הרי דאוסר בעזרה מלשון אצל מזבח, וזה ממש ההיפך מהסוגיא שבכאן דאצל המזבח מוציא העזרה.
וצ"ל דשאני הכא דכתיבי שתי הלשונות אצל מזבח ובפסוק הבא כתיב ואכלתם אותה במקום קדוש ומקום קדוש בודאי כולל גם העזרה, וא"כ למה פרט עוד אצל המזבח, ש"מ דמכוין אצל המזבח ממש.
וראיה לזה, שהרי בתו"כ דריש עוד בזה, אצל המזבח ולא בהיכל ולא ע"ג המזבח אע"פ שהיכל וגב המזבח בודאי נקראו מקום קדוש ובכ"ז נתמעטו מלשון אצל המזבח משום הא גופא שאינו מסתפק הכתוב לכתוב במקום קדוש לבד שהיה כולל הכל, ופרט אצל המזבח, ש"מ דצריך אצל המזבח ממש, וגם לא בהיכל ובגג המזבח, ודו"ק.
.
(זבחים ס"א א')
אצל המזבח. אצל המזבח ולא בהיכל ולא על גב המזבח לאנתבאר בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(תו"כ)
ואכלתם אותה במקום קדוש. מה ת"ל אותה – אותה במקום קדוש ואין אחרת במקום קדוש לבדאותה מיותר הוא, דהא עלה קאי, ודריש דבא למעט לחמים אחרים כגון לחמי תודה שאין צריכים להאכל דוקא במקום קדוש דהיינו בעזרה, אלא בכל העיר כדין קדשים קלים, רק במקום טהור כדכתיב בפסוק הסמוך תאכלו במקום טהור. .
(זבחים נ"ה א')
וחק בניך. חק בניך ולא חק בנותיך לגצ"ע ל"ל דרשה זו והא כבר כתיב בפ' צו בענין מנחות כל זכר בכהנים יאכל אותה. ואפשר דבא כאן להורות שלא יאכלו בעלי כהנות בשבילן, ומה דכתיב בפסוק הסמוך אתה ובניך ובנותיך מבואר בתו"כ דקאי על מתנות וכאן קאי על החלוקה. [תו"כ] מאשי ה'. מלמד שאין להם לכהנים אלא לאחר מתנות האשים לדבא להורות גם דכל שאין ממנה לאשים כגון מנחה פסולה אין חולקין בה הכהנים וכמבואר לעיל פ' צו חלקם נתתי אותה מאשי. .
(שם)
כי כן צויתי. ת"ר, כי כן צויתי, כאשר צויתי (פ' י"ח), כאשר צוה ה' (פ' ט"ו), – כי כן צויתי – באנינות יאכלוה,, כאשר צויתי – בשעת מעשה אמר להם, כאשר צוד, ה, – ולא מעצמי אני אומר להקשה לו למה חזר ג' פעמים בענין אחד דבר הצואה, ודריש שהיה מוכרח לומר כולם מפני ההוראות המחודשות, כי מתחלה צוה אותם לאכול המנחה באנינות, וזה כנגד הדין, והיתה זה רק להוראת שעה, לכן היה מוכרח לומר שנצטוה על זה מהקב"ה, ושוב כשמצא מה שעשו ששרפו את שעיר החטאת והוא שעיר של ר"ח [כפי שיתבאר בסמוך], אמר להם הן לא הובא את דמה הלא לא אירע בו פסול והיה להם לאכלו בקודש כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם שמפי הקב"ה נצטויתי, ושוב הבטיח להם שיהיו סומכין בזה ע"פ הדבור לאכול באנינות ולא יעשו כמו שעשו בחטאת. ובאמת היה משה טועה בדבר, מפני ששלשה שעירים קרבו בו ביום, שעיר שמיני ושעיר נשיא ושעיר ר"ח, כפי שיתבאר בסמוך, וזה שנשרף היה השעיר של ר"ח, כפי שיתבאר, וזה שאמר לו הקב"ה לאכול באנינות היה רק שעיר שמיני ושעיר נשיא, מפני שהם קדשי שעה, ולכן נהג בהם דין הוראת שעה, אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות היה דינו עומד על דין הכולל שלא הותרה אכילתו באנינות, ועל זה העירו אהרן כפי שיתבאר בסמוך פ' י"ז.
ויש להעיר שלא סידר הדרשות כאן על סדר הכתובים, אלא הקדים פ' י"ח לפ' ט"ו, וצ"ל שסידר עפ"י סדר המעשים והענינים.
.
(זבחים ק"א א')
תאכלו במקום טהור. תניא, אמר רבי נחמיה, תאכלו במקום טהור, וכי ראשונים בטומאה אכלום לור"ל וכי קרבנות הראשונים שנאמרו תחלה, כגון שעירים ומנחה, היו אוכלין בטומאה, מה שצריך לצות על אלה לאכלם במקום טהור. אלא טהור מכלל שהוא טמא, טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב, ואיזה הוא, זה מחנה ישראל לזר"ל מדלא כתיב במקום קדוש ש"מ דלא בעינן במקום קדוש אלא רק במקום טהור במקצת ולא טהור מן הכל, הא כיצד במחנה הטהור מטומאות מצורע שאין מצורע נכנס לו וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין לשם ואיזה זה זה מחנה ישראל במדבר, כל דגל בתוך אסיפת דגלו ובית עולמים תוך ירושלים דאמרי' בפסחים ס"ז ב' מצורע משתלח חוץ לג' מחנות, זב נכנס למחנה ישראל אבל לא למחנה לויה, והוא במדבר חניית הלוים סביב למשכן העדות ובבית עולמים הר הבית, וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, כמבואר לפנינו ר"פ בשלח. .
(שם נ"ה א')
ובנותיך אתך. אתך – בזמן שאתך לחר"ל כשעדיין לא נישאת מותרת בחזה ושוק, ואע"פ דבפסוק הקודם כתיב חקך וחק בניך ודרשינן חק לבנים ולא לבנות, מוקי בתו"כ דהתם איירי לענין חלוקה בקדשים וכאן איירי במתנות. פרטי ענין זה יתבאר אי"ה בפ' אמור בפסוק מלחם אביה תאכל. .
(יבמות פ"ז א')
על אשי החלבים. ת"ר, כיצד מצות תנופה, מניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהן, מאי טעמא, דכתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים לטעיין משכ"ל פ' צו (ז' ל') ובר"פ זו פ' כ' וצרף לכאן. .
(מנחות ס"ב א')
ואת שעיר החטאת דרש. תניא, שעיר זה שעיר נחשון, חטאת זו חטאת שמיני, דרש – זה שעיר של ראש חודש, יכול שלשתן נשרפו ת"ל והנה שורף, אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו מהענין יתבאר עפ"י מ"ד בסדר עולם דבכ"ג באדר התחילו ימי המלואים וכל שבעת הימים היה משה מעמיד את המשכן ומקריב את קרבנותיו בכל בקר ואח"כ פרק את המשכן, וביום השמיני העמידו ולא פרקו, והוא ר"ח ניסן, ואותו היום נטל עשר עטרות, ואחת מהן ראשון לעטרת נשיאים, וראשון שבנשיאים הוא נחשון, כמבואר בפ' נשא, וא"כ היו מקריבים באותו היום שלש שעירים, שעיר נחשון, שהוא שעיר נשיא, ושעיר לחטאת שהוא מחמת המלואים כדכתיב ר"פ זו קחו שעיר עזים לחטאת והוא נקרא שעיר שמיני מפני שהקריבוהו ביום השמיני למלואים, ושעיר ר"ח והוא נשרף, כפי שיתבאר בדרשה בסמוך. .
(זבחים ק"א ב')
דרש דרש. כאן חציין של תיבות שבתורה מאר"ל חד דרש קאי אחציו הראשון של ס"ת וחד אחציו האחרון. .
(קדושין ל' א')
דרש דרש. שתי דרישות למה, אמר להו, מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות מבר"ל דרישה למונחות ודרישה לנשרפות, דהיה קשה לו ממ"נ, אם חשב שמותר לאכול באנינות עפ"י הוראת שעה היה לו לאכול כולם ואם חשב שאסור היה לו לשרוף כולם, ועיין משכ"ל אות ל"ה. (זבחים ק"א ב') והנה שרף. איני יודע איזו מגאם שעיר הנשיא [לעיל אות מ'] אם שעיר המלואים או שעיר ר"ח שכולם היו נקרבות באותו יום כמבואר לעיל בדרשה ואת שעיר החטאת דרש. , כשהוא אומר (פ' י"ז) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם – הוי אומר זה שעיר של ר"ח מדשמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כמבואר בריש שבועות, ואף כי בחטאת מלואים כתב מפורש ר"פ זו וכפר בעדך ובעד העם, צ"ל דאין זה כפרה אלא שם מושאל לקדושת מצות חינוך, וכמו דכתיב ביולדת וכפר עליה הכהן וכן במצורע וכפר עליו הכהן אע"פ שלא חטאו במאומה אלא הוא מלשון טהרה וכבלשון חז"ל (גיטין נ"ו א') וכפר ידיה בההוא גברא. .
(שם שם)
בני אהרן הנותרים. בני אהרן – מלמד שאף אהרן היה בקצף מהיתכן דמדייק מיתור לשון בני אהרן, ולכן דריש דעיקר הקצף היה מפני שהם בני אהרן דהו"ל להורות להם את הדין, וא"כ ממילא קצף גם על אהרן. ובאדר"ן פ' ל"ז איתא על פסוק זה מכאן שכשהרב שונה לתלמידיו נותן עיניו בגדול וכשקוצף נותן עיניו בקטן, והכל מפני הכבוד, ויליף זה ממה דבהוראת דין הקדים אהרן לבניו כדכתיב בפסוק י"ב ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר וגו' וכאן כתיב ויקצוף משה על אלעזר ואיתמר עי"ש, ולכאורה אינו מבואר היכן רמוז שגם על אהרן קצף, אבל לפי דרשת התו"כ שהבאנו מבואר שפיר. , הנותרים – שלא היה פינחס עמהם מור"ל דבלשון הנותרים בא להוציא את פינחס שלא היה כהן עד שהרג לזמרי, ור"ל רק הם נותרו אז בכהונה ולא זולתם מבני אהרן, .
(תו"כ)
מדוע לא אכלתם וגו'. אמר לו שמא נכנס דמה לפני ולפנים מזדבכהאי גונא הוי פסולה כדכתיב בפ' צו וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף, ואע"פ דלא מפורש בכתוב ששאל משה כזה, אך מתשובתו של אהרן אנו למדין שכך אמר משה, כמ"ש הן לא הובא וגו', וכן ביתר השאלות כפי שיתבאר בזה. , אמר לו הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה, שמא חוץ למחיצתה יצתה, אמר לו הן בקודש היתה, שמא באנינות הקריבוה ופסלוה, אמר לו וכי הם הקריבוה אני הקרבתיה מחוכהן גדול מקריב אונן כפי שיתבאר. שמא אגב מררייכו פשעתו בה ונטמאה, אמר לו, משה, וכי כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ותקראנה אותי כאלה, ואפילו אלה וכאלה אין אני מבזה קדשי שמים, אמר לו, אם כן מדוע לא אכלתם כאשר צויתי באנינות יאכלוה, אמר לו, משה, שמא לא שמעת אלא באנינות לילה, דאי ביום – ק"ו ממעשר הקל ואמרה בו תורה [ר"פ תבא] לא אכלתי באוני ממנו, קודש חמור כש"כ, מיד וישמע משה ויטב בעיניו מטהנה חזר משה על כל הסיבות שאפשר לחול בזה, ונראה דהגמ' מדייק כן שחזר על שאלות שונות, משום דלשון הכתוב אינו מדוייק, דמה זה שאמר מדוע לא אכלתם אותה במקום הקודש, דלשון זה משמע דעיקר הקפידא היה רק מה שלא אכלו במקום קדוש, אבל באיזה מקום שהוא אכלו, ובאמת הלא לא אכלו כלל אלא שרפוה, וא"כ מאי האי במקום קדוש דקאמר, ולכן דריש דהלשון בקודש מוסב על החטאת שהיה במקום קדוש ולא יצא חוץ למחיצתו וכל הפרטים נעשו כהלכתם, ולכן שאלם כיון שהכל היה כדרוש וכנכון בלא שום סיבת פסול, א"כ מדוע לא אכלתם אותה, ולפי זה ממילא מבואר שחזר לשאול כל פרטי הסבות וכדמפרש ואזיל. .
(זבחים ק"א א')
אל הקודש פנימה. ת"ר, פנימה, אין לי אלא פנימה, היכל מניין, ת"ל אל הקודש פנימה, א"כ מה ת"ל פנימה, אמר רבא, בא זה ולימד על זה נהשם קודש כולל כל שטח ההיכל, אכן לפי"ז היה די אם היה משמיט כלל המלה פנימה, לכן דריש דרק אז אנו מבינים בשם קודש כל ההיכל רק היכי דכתיב פנימה, אבל אם היה כתוב אל הקודש לבד היינו אומרים דהוא מוסב רק על הפנים, וזהו שאמר בא זה, פנימה, ולימד על זה, על שם קודש שכולל כל ההיכל. .
(שם פ"ב א')
ואכלתי חטאת. [והקרבתי חטאת לא נאמר אלא ואכלתי חטאת, מלמד שכהן גדול מקריב כשהוא אונן] נאועיין בפירש"י פ' אמור (כ"א י"ב). ובזבחים צ"ט א' פירש"י למוד אחר על זה דכתיב ביה (פ' אמור שם) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אינו צריך לצאת מן המקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת, עכ"ל. ובאמת אותה ראיה מוכרחת יותר מראיה שלפנינו דכאן י"ל דהשיב אהרן לפום שאלתו של משה מדוע לא אכלתם. .
(מו"ק י"ד ב' ברש"י)
ואכלתי חטאת היום. היום אסור והלילה מותר, [מכאן לאנינות מן התורה שאינה נוהגת אלא ביום] נבועיין בזבחים צ"ט ב' פלוגתא בזה וקי"ל כמו שהוא לפנינו. ומהאי טעמא קי"ל לענין פסח שהאונן אוכל את הפסח לערב, ואע"פ דמדרבנן גם הלילה אסור אך במקום כרת לא העמידו דבריהם, משא"כ בשאר קדשים שאכילתן אינה אלא עשה ואכלו אותם אשר כפר בהם (פ' תצוה) אסרו חז"ל גם בלילה, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה. וע"ע ביו"ד סי' שמ"א. .
(תו"כ)
וישמע משה. הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי נגיתכן דמדייק יתור לשון וישמע דהו"ל לכתוב וייטב בעיני משה, ולכן דריש וישמע שקבל הדברים ממנו לא רק מצד הסברא אלא שנזכר שבאמת כן שמע מהקב"ה כפי שאמר לו אהרן, ולשון וישמע כאן הוא שם מושאל גם לקבלת הדברים, וכמו כי שמעת לקול אשתך, וכדומה. .
(זבחים ק"א ב')
וישמע משה. קשה ההקפדה שגרמה לו למשה לטעות, ומי גרם לו שהקפיד – על שטעה נדר"ל כל מדה גורמת אחת לחבירתה. .
(תו"כ)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך