פסוק ב:ותצא אש ר״א אומר וכו׳. דק״ל למה הוצרך אש זה לשרפה הו״ל להמיתן סתם מיתה פתאומית ולכך מייתי דר״א דלפ״ז היה האש מדה כנגד מדה הם חטאו באש שבו הורו ההלכה בפני רבן ולכך המיתם באש. ומה שהביא רבינו סברת ר״א טפי מדעת ר״ע דקאמר בת״כ שהביאו אש מן הכירים ה״ט משום דכוותיה דייק פשט הכתוב דכתיב אשר לא צוה אותם דמשמע אותם לא צוה הא למשה צוה ולאידך הא אותם יתירא ונדחק התם הת״כ לפרשו אליביה ודעת ר״ש דשתויי יין נכנסו למקדש מייתי משום קשר הענין בפרשת יין ושכר שבדרשה זו מיושבת הסמיכה דבר דבור על אופניו:
פסוק ג:הוא אשר דבר וכו׳ היכן דיבר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא כפל הענין באמרו הוא אשר דבר ה׳ לאמר והוה סגי לומר הוא אשר דבר ה׳ וכדכתיב בפרשת בשלח הוא אשר דבר ה׳ שבתון וכו׳ ולתרץ זה בעי רש״י היכן דיבר ונקדש בכבודי אל תקרי וכו׳ והכא שמוכרחנו לומר א״ת היינו דאילו כפשוטו דמשמע דר״ל שיתקדש המשכן ע״י השראת כבודו יתברך עליו הא כבר אמור ברישיה דקרא ונועדתי שמה לבני ישראל והוה סגי דלכתוב ונקדש ותו לא ואנא ידענא דר״ל ע״י שנועדתי וכו׳ יתקדש. א״ו מלתא אחריתי קאמר ולכך דרשו א״ה וכו׳ ולפי דרשה זו אתי שפיר דמשו״ה כתיב לאמר כלומר הן אמת שלא דבר ה׳ כך בפירוש שהרי הוא אמר בכבודו אמנם כוונתו היתה ודאי לומר כן ואמנם מעיקרא דמלתא הרבה נתחבטו המפ׳ זכרונם לברכה בזה דכלו מקשה חדא שהרי בני אהרן בחטאם מתו למר כדאית ליה ולכ״ל וכדמייתי רש״י גופיה לעיל והיכי קאמר הכא שמתו כדי שיתקדש הבית על ידם. ועוד דבל״ז היו ראוים למות משעה שהציצו בשכינה בזמן מ״ת. וגם בזמן העגל נגזרה מיתה עליהם כמו שפ׳ על פ׳ ובאהרן התאנף ה׳ להשמידו וכדפירש״י התם. ותו איכא לאקשוי במ״ש משה רבינו יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך. וק׳ מניה וביה דתחלה קאמר במיודעיו לשון רבים דמשמע שהיה יודע שפיר דהוה ליה להתקדש בתרי או בתלתא. ושוב מסיים או בי או בך דהיינו חד לחודיה. ותו ק׳ דהיכי קאמר משה הוא אשר דבר וכו׳ בקרובי ל׳ רבים והרי בדברי הקדוש ברוך הוא אמור בכבודו לשון יחיד. ואפילו את״ל דמ״מ הקדוש ברוך הוא לימדו בע״פ אל תקרי בכבודי אלא בכבודי בפת״ח דהיינו לשון רבים שהרי כל מה שדרשו רז״ל הכל נאמר למשה מסיני. מ״מ קושיא לאלהינו אמאי קאמר בכבודי לשון יחיד הואיל וניתן לידרש במכובדי ל׳ רבים. ע״ק דמהכא נראה שמשה רבינו עליו השלום מידע הוה ידע שפיר קודם לכן כוונת הקדוש ברוך הוא בדיבור ונקדש בכבודי אלא שהיה סבור שיתקיים או בו או באחיו. ובת״כ אמרו זה דיבור נאמר בסיני למשה ולא ידעו עד שבא מעשה לידו וכו׳. והכי איתא נמי בהדיא בזבחים פ׳ פרת חטאת דף קט״ו ועם היות שיש ליישבו עם זה המאמר דר״ל שלא ידע במי וכ״כ התו׳ לשם מ״מ הוא דחיק טובא דמלישנא דברייתא משמע שלא היה יודע לפ׳ כוונת הקדוש ברוך הוא עד שבא מעשה לידו. ונלע״ד דודאי קושטא הכי שהקב״ה אמר לו ונקדש בכבודי ולימדו אל תקרי בכבודי אלא בכבודי בפת״ח כדאיתא בפ׳ פרת חטאת שם שרצ״ל מכובדים שלי ומשה דן מדעתו הכי מ״ש שהדיבור בא בלשון יחיד וניתן לידרש בלשון רבים מוכרח דכוונתו ית׳ לומר בחד גברא דשקול כרבים ולכך כתיב בלשון יחיד וניתן לידרש בלשון רבים. אבל כוונת השם יתברך היתה להיפך ממש דהיינו תרין דאינון כחד וכדאיתא בזהר דנדב ואביהוא תרי פלגי דגופא הוו ולכך נתעברו נשמותיה׳ תרווייהו בפנחס והשתא א״ש דהיינו דקאמר יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום בלשון רבים שהרי כך קבלתי מפי הגבורה דקרינן במכבודי ל׳ רבים אלא דמ״מ הואיל והדיבור בא בלשון יחיד הייתי סובר או בי או בך לחוד דחד מינן שקול כטוב׳ מנייהו דישראל כך הייתי סובר ועכשיו אני רואה שהם גדולים מכלנו שהרי השם יתברך אמר שיתקדש עם היותר חשובים שבכל ישראל. ועכשיו הבנתי הלימו׳ שהוא להיפך ממש ממה שהייתי סבור. והשתא א״ש ל׳ הברייתא דת״כ שלא ידע משה הדיבור עד שבא מעשה לידו שהרי הוא היה מפ׳ הדיבור איפכא ממש מן המכוון. ולענין קושיות הראשונות נימא דודאי ראויי׳ היו למות אי משום הצצה אי משום גזרה העגל מ״מ אי לאו כדי להתקדש הבית לא היו מתים ביום זה ולערבב שמחתו של מקום. ואי לא הוה אלא כדי לקדש הבית לא היו מתים במיתה משונה בשריפה אלא במיתה יפה אלא שהחטא גרם לישרף ואילו לא היה בשביל החטא לבד היו נשרפים לגמרי שריפת גוף ממש וכדי להודיע שהם מיודעיו של מקום ושנתקדש הבית על ידיהם נשארו קיימין. והיינו דכתיב ותצא אש וכו׳ וימותו לפני ה׳ דהיינו שריפת נשמה וגוף קיים אז ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר וכו׳ דמהא מוכח שלרוב קדושה לא נשרפו ממש אלא מתו בו ביום להתקדש הבית על ידיהם:
פסוק ג:וידם אהרן קיבל וכו׳. פירוש דק״ל דלמאי נ״מ הוצרך להשמיענו ששתק אהרן ומתרץ דקמ״ל דשפיר עבד ודקיבל שכר על זה דמשו״ה נתייחד וכו׳ ובזה תדע מ״ש דיבור זה שהיה לאהרן לבדו:
פסוק ג:ועל פני וכו׳ אל תיקרי וכו׳. דאלו כפשוטו הול״ל במקדשך ותו דאטו במקדש לחוד הוא נורא א״ו היינו לדרוש במקדשך בקיבוץ הקו״ף דהיינו מקודשים ומ״ש מתיירא ומתעלה ומתקלס שלשתן רמיזי בקרא נורא אלהים היינו מתיירא אל ישראל הוא נותן עוז וכו׳ היינו מתעלה. ומאי דמסיים ברוך אלהים היינו מתקלס:
פסוק ד:שאו וכו׳ כאדם האומר וכו׳. נר׳ דק״ל דאמאי כתיב מאת פני הקדש הול״ל מלפני הקדש ותו דהכל מיותר ולא הול״ל אלא שאו את אחיכם מחוץ למחנה:
פסוק ה:בכתנותם של מתים מלמד וכו׳. דליכא למימר שבא ללמד שעשו כן כדי למעט את הטומאה עליהם שהרי הואיל ובחבורין הן הו״ל כנוגע במת גופיה. ועוד דחרב הרי הוא כחלל וה״ה לכל הכלים אלא לא קפיד קרא להזכיר בכתנות׳ כי אם ללמד שלא נשרפו וכו׳:
פסוק ו:אל תפרעו וכו׳ מכאן וכו׳. היינו כדפירש״י בפ׳ ואלו מגלחין דמדאצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורין. והק׳ הרא״ם ז״ל דכיון דלמשרי להו הוא דאתא שאינם חייבין לפרוע מאי ולא תמותו דכתיב בתריה ופירש״י הא אם תעשו תמותו והא אין כאן אזהרה אלא היתרא למשרי שלא יהו חייבין כשאר אבלים דעלמא וליכא למימר דקרא דאל תפרעו אתא לשרויי וקרא דולא תמותו לאזהורי דמנ״ל לפרושו הכי דילמא כוליה אתא לאזהורי וא״כ מנ״ל למילף מהכא דאבל דעלמא חייב לפרוע והניח בצ״ע. ולעד״נ שיש ליישב זה לדעת הרמב״ם זכרונו לברכה שכתב בפ״ק מה׳ ביאת המקדש דכשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש. ומעתה איכא למידק אמאי לא כתיב הכא קרא ראשיכם אל תפרעו וכו׳ בבואכם אל אהל מועד וכדכתיב בתר הכי ביין אלא ע״כ לפרושי דהכא אפילו בלא ביאת מקדש איירי וא״כ ליכא לפרושי לאזהרה דהא אזהרה ליתא אלא בשעת ביאה. ובהכרח צריכי׳ לפרש דהיינו לשרויי להו מאי דאסור לכל אבלים דעלמא. וכיון שכן מאי שייך בתר הכי ולא תמותו אלא צריך לומר דהך ולא תמותו מלתא באפי נפשה ובא לאזהורי ולחייב מיתה בשעת עבודה אם יכנסו פרועים ופרומים. ואע״ג דהרמב״ם התם נפקא ליה מיתה לנכנסי׳ פרועי ראש מדכתיבי ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו מה שתוי יין במיתה כך פרועי ראש היינו משום דהך ולא תמותו סבר דמיבעי ליה לבדאי׳ בפ׳ ואלו מגלחין הא אחר שלא פרס ולא פרע חייב מיתה. והרמב״ם לטעמיה דסבר כשיטת הגאונים דאיכא אבלות מדאורייתא דהיינו יום ראשון ועליה קאי חיוב מיתה דהכא. אבל רש״י סבר כשיטת ר״ת דליכא שום אבילות דאורייתא אלא אפילו יום ראשון הוי דרבנן. וליכא לפרושי דהך ולא תמותו אלא כהאי תנא דמכלל לאו אתה שומע הן שאם יכנסו פרועי ראש שהרי הן במיתה ונמצא דפלוגתא דפוסקים באבלות תליא באשלי רברבי דפלוגתא דתנאי היא:
פסוק ט:יין ושכר דרך שכרותו. לאפוקי מזוג ואף על גב דר׳ יהודה בת״כ ואיתא נמי בגמרא דפ״ק דנזיר דדריש לשכר לשאר דברים המשכרין כגון דבלה קעולות וכדמתרגם נמי אונקלוס חמר ומרוי והכי משמע פשטיה דקרא וכתיב בוי״ו ושכר דמשמע דמלתא אחריתי היא. מ״מ אפשר שרבינו בחר לו טפי באידך פי׳ דר״א משום דקרא ביחזקאל לא כתיב אלא ויין לא ישתו כל כהן ואם שכר הוא דבר אחר אמאי שתיק מיניה התם. א״נ נראה דהכרחו של רש״י דאם איתא דשכר קאי על דברים המשכרים הא איכא בהו מידי דלאכילה כגון דבלה קעילית ואמאי לא כתיב אלא אל תשת הא לא אשכחן אלא דשתייה בכלל אכילה אבל לא אכילה בכלל שתיה הילכך אינו מתיישב לפי פשוטו לכך בחר יותר לפ׳ כשיטת ר״א דשכר אתא לפרושי ואע״ג דכתיב בוי״ו מצינו פעמים וי״ו יתירא. וגם לא נטה רבינו לפרש כשיטת ת״ק דדריש יין בכל שהוא ואפילו מגיתו לומר שמוזהר עליו אבל אינו במיתה ושכר ליין ישן המשכר וכשיעור רביעית לענין חיוב מיתה ובדרך זה ג״כ ביאר רבינו גבי נזיר מיין ושכר כתרגומו מחמר חדת ועתיק. אולם גם בזה לא בחר רבינו כאן שאינו קרוב לפשט המקרא דכי כתיב׳ מיתה בתר הכי ולא תמותו פשטיה דקרא משמע דקאי על כל הנז׳ יין ושכר הילכך ניחא ליה טפי שיטתיה דר״א:
פסוק ט:בבואכם וכו׳ אין לי וכו׳. אפשר דהרגשו של רש״י דרמו קראי אהדדי דהכא כתיב בבאכם אל אהל מועד וביחזקאל כתיב ויין לא ישתו וכו׳ בבאם אל החצר הפנימית ומשני דל״ק דאע״ג דהכא לא כתיב אלא ביאת אהל מועד מ״מ מג״ש דקדוש ידים ורגלים ילפי׳ לה״ה הגשה למזבח דהיינו בחצר הפנימית:
פסוק י:ולהבדיל כדי שתבדילו וכו׳. פי׳ שאם לא תשתו יין אזי יהיה הפרש בין עבודה קדוש׳ שנעשי׳ כדינה לעבודה המחוללת שלא נעשית כדינה כגון שעבד בשמאל וכדומה. אבל אם יהיו שתויי יין לא יהיה שום הפרש דאפילו עבד עבודה קדושה ככל משפטה הואיל והוא שתוי יין הרי עבודתו מחוללת והיינו דמסיים הא למדת שאם עבד פסל. והק׳ הרא״ם ז״ל דהיכי שייך לדרוש כן במאי דמסיים ובין הטמא ובין הטהור שאם תשתו לא יהיה הבדל בין טהורה לטמאה שכלן יהיו עבודות טמאות וכי שתוי שעבד עבודתו טמאה ויישב עפ״י ברייתא אחרת השנויי׳ בת״כ ולהבדיל בין הקדש וכו׳ אלו ערכין ובין הטמ׳ וכו׳ אלו הטומאות והטהורות וכו׳ עיין שם. ואינו ענין לדברי רש״י ז״ל דהכא. ונלע״ד לשיטת רבינו דבין הטמא ובין הטהור אין פירושו בין עבודה טמאה לטהורה דא״כ בין הטומאה ובין הטהרה מיבעי ליה כדכתיב בין הקדש ובין החול שהוא שם דבר ומדשני קרא בדבוריה ונקט טמא וטהור נר׳ דאגברא קאמר וה״ק שאם לא תשתו יין יהיה הבדל בין האיש הטמא לאיש הטהור שאיש הטהור שרי לעבוד ואיש הטמא אסור לו לעבוד ואם עבד חילל וחייב מיתה אבל אם שתה יין אין הבדל דאפילו הוא טהור גמור אסור לעבוד וחייב מיתה ומחלל עבודה כאילו הוא טמא:
פסוק יא:ולהורות למד שאסור וכו׳. אע״ג שזה מובן מעצמו ואינו סובל פי׳ אחר עד שהוצרך רש״י לומר לימד וכו׳ כוונתו ז״ל לומר דאף על גב דבקרא דלעיל ולהבדיל בין הקדש וכו׳ נטה מני דרך הברייתא דבת״כ דמפ׳ שבא ללמוד שאסור השכור לשום בדיני ערכין וכו׳ ורבינו לא פי׳ כן אלא שחוזר על עבודת הכהנים ורוצה לומר כדי שתבדילו וכו׳ שהוא היותר קרוב לפשט המקרא מ״מ הכא מיהא מוכרח הוא לפ׳ דלא קאי על עבודת הכהנים דלעיל אלא ע״כ מלתא באפי נפשה היא ובא ללמד וכו׳ וא״צ לידחק במ״ש הרא״ם ז״ל דלא אמר זה אלא במה שיאמר אחר זה יכול יהא חייב מיתה וכו׳. ומ״ש רבינו תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו וכו׳ ה״פ דקרא הכי הול״ל יין וכו׳ אתה ובניך חקת עולם לדורותיכם ולא תמותו דבהכי הוה דרשינן מאי דכתיב בתר הכי להבדיל וכו׳ ולהורות וכו׳ בוי״ו המוסיף על ענין ראשון לומר שגם אלו במיתה אבל השתא דסומך המיתה לאתה ובניך אתך ובתר הכי כתב חקת וכו׳ ולהורות וכו׳ היינו למימר דליכא חיוב מיתה אלא לכהנים בעבודתן אבל חכמים בהוראתן לא אתרבו אלא לאזהרה חקת עולם אבל לא למיתה ובזה מיושב מה שהרגיש הרא״ם זכרונו לברכה ע״ע:
פסוק יב:הנותרים וכו׳ על עון העגל וכו׳. אמנם בת״כ דרשו הנותרים רא״א קרובים היו לישרף אלא שריחם המקום על אהרן וגם בש״ס פ״ח דיומא דפ״ז איתמר כמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים אלא שעמד להם זכות אביהם ע״כ. נר׳ מזה להיפך מדברי רש״י ז״ל ברכה שבשביל סרחונם גם הם היו ראויים לישרף אלא שניצולו בזכות אהרן אביהם ורש״י תפס איזה מדרש אחר:
פסוק יב:קחו וכו׳ שאתם אוננים וכו׳. דאל״כ אלא שהוצרך לומר להם שיאכלוהו לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין ללמוד ממה שאמור בפ׳ צו דמיירי במנחת יחיד ודורות לא הול״ל אלא המנחה הנותרת וכו׳ אכלוה מצות וכו׳ ואמאי כתיב קחו את המנחה וכו׳ ואכלוה מצות הנך מילי יתירי ע״כ בא ללמד אעפ״י שאתם אוננים קחו וכו׳ ומיושב הרגש הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק יב:את המנחה מנחת שמיני וכו׳. משמע דתרווייהו דריש להו מן המנחה. אבל בת״כ שנינו המנחה זו מנחת נחשון הנותרת זו מנחת שמיני והרא״ם ז״ל הוקשה לו על הברייתא דהנותרת אצטריך לגופיה לומר שאין להם חלק אלא אחר הקטרת האישים. דאע״ג שכבר אמר בפ׳ צו ההוא בשל דורות וזו בשל שעה אצטריך לפ׳ להדיא דאין ללמוד משל דורות כדלקמן על ואכלוה מצות עיין שם. והרב ק״א יפה תירץ על זה שלימוד זה כבר לימדוהו בהדיא בת״כ מדכתיב מאשי ה׳ ואייתר ליה הנותרת לכדלעיל ע״ש. ומ״מ רש״י ז״ל נראה דגי׳ אחרת היתה לו בברייתא דתרווייהו דריש מאת המנחה ואפילו דמיתורא דאת משתמע הכי ומלת הנותרת דריש לה סמוכה עם מאשי ה׳ לומר שאין להם חלק אלא אחר הקטרת האישים. ונוסחא זו נראית לו עיקרית דאילו לפי גי׳ ס׳ דידן דהמנחה מדבר על מנחה אחת והנותרת על מנחה אחרת אמאי כתיב בתר הכי הכל בלשון יחיד ואכלוה מצות וכו׳ קדש קדשים היא הול״ל בלשון רבים א״ו דתרווייהו כיילינהו קרא באת המנחה דמשום דתרווייהו מנחת שעה ודינם שוה כחד חשיבי והי מנייהו מפקת. ומ״ש הרב ק״א דא״א לחבר הנותרת עם מאשי ה׳ כי הנאכל אינו נותר מאישי ה׳ כי אשי ה׳ והוא הקומץ כלו נקטר וכו׳ עיין שם. לפע״ד ל״ק דנימא ליה למר ולדידיה מי ניחא היכי שייך לומר קחו וכו׳ מאישי ה׳ הרי מן האישים א״א להם ליקח כלומר שהכל נשרף אלא מאי אית לך למימר דה״ק קחו וכו׳ מאשי ה׳ כלומר אחר האישים ה״נ נימא לדידן הנותרים אחר האשי׳:
פסוק יג:וחק בניך אין לבנות וכו׳. אין הכוונה לומר אין לבנות חוק לחלוק הא מיכל אכלי וכדלקמן בפ׳ ואת חזה התנופה שהרי זו ק״ק היא כמו כל מנחה ונאכלת בעזרה ואינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אלא הכא רוצה לומר ואין לבנות חק כלל אפילו אם נותנין להן במתנה:
פסוק טז:על אלעזר וכו׳ בשביל כבודו וכו׳. מוכרח לומר כן דאל״ה טפי הו״ל לכעוס על אהרן דמסתמא ע״פ דברו שרפוהו ויש הוכחה שהיה בשביל כבודו מדכתיב בני אהרן דאטו לא ידעינן דבניו הוו אלא כלומר בשביל שהם בניו הפך פניו כנגדם ולא כנגד האב:
פסוק יז:מדוע לא אכלתם וכו׳ וכי חוץ וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דאילו כפשוטו דמשמע שהוכיחם על מה שאכלוה חוץ לקדש לא הול״ל בלשון שלילה לא אכלתם במקום הקדש אלא הכי הול״ל מדוע אכלתם את החטאת מחוץ לקדש. ושוב בא רש״י להכריח הענין דע״כ אינו כדמשמע מפשוטו שהרי לפי האמת וכי חוץ לקדש אכלוה והלא שרפוה אלא ע״כ ה״ק וכו׳:
פסוק יז:ואותה נתן וכו׳ שהכהנים אוכלים ובעלים וכו׳. בחומש הנדפס מחדש בויציניאה יש כאן הגה׳ לא ידענא מי בעליה. ז״ל והא דלא היו בעת ההיא בעלים דבעלים הם הכהנים באותו פעם מבואר בסוד הגלגול וכו׳ ע״ש. וסוד ה׳ ליראיו אבל שכח זה החכם במאי אנן קיימין דהיינו בשעיר ר״ח שהבעלים היו כל ישראל ופשוט:
פסוק יז:לשאת את עון וכו׳ אבל חטאת שמיני וכו׳. תימא דעל כרחין כל חטאת אינו בא אלא לכפרה דמשו״ה חטאת שמתו בעליה או שנתכפרו בעליה למיתה אזלא. והנך נמי חטאת שמיני ושל נחשון בהכרח דלא באו אלא לכפרה וקושטא הכא כדאיתא בהדיא בת״כ דעגל לחטאת בא לכפר על מעשה העגל ושעיר החטאת אשר לעם בא לכפר על מכירת יוסף דכתיב וישחטו שעיר עזים ומקרא מלא הוא לעיל וכפר בעדך וכו׳ וכפר בעדם. ומ״ש בש״ח דהתם אינו ר״ל כפרה אלא קינוח. ממילא נפיל עם האמור דכיון שהוא חטאת ע״כ אינו אלא לכפרה ושעיר נחשון נמי בהדיא פירש״י בפרשת נשא שבא לכפר על קבר התהום טומאת ספק והיכי אמר מר הכא שחטאת ח׳ ודנחשון לא לכפרה באו. וי״ל דמ״ש לא לכפרה באו רוצה לומר לא לכפרת טומאה מקדש וקדשיו והכא מדכתיב לשאת את עון העדה משמע דבהכי מיירי דלשון נשיאות עון לא מצינו אלא בטומאת קדשים כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים וכו׳ ולא יקרבו וכו׳ לשאת חטא למות וכן רבים אם כן מוכח מזה דעל שעיר ר״ח מיירי דאיהו הוא המכפר על טומאת מקדש וקדשיו דאילו חטאת שמיני לא בא לכפרה זו ושעיר נחשון לא בא אלא על טומאת ספק והכא משמע דלכפרת עון ודאי אתא מדכתיב את עון העדה משמע עון ודאי. וכן מוכח קצת מל׳ רש״י בזבחים פ׳ טבול יום דף ק״ך ומ״מ הוא דחוק לפ׳ כן בלשונו דהכא. אבל ל׳ הת״כ הכי הוא אינו יודע איזה מהם נשרף כשהוא אומר וכו׳ איזה שעיר נושא את עון העדה זה שעיר של ר״ח וכו׳ ויש ליישבו שפיר ע״ד האמור:
פסוק יט:וידבר אהרן וכו׳ אינו בדין וכו׳. ק׳ מנ״ל דמשום תרי טעמי הוא שלא דיברו דילמא לא הו״ל אלא חד טעמא או מפני כבוד אביהם לחוד או מפני מורא רבם וע״ק דהך טעמא דאינו בדין שיהא תלמיד וכו׳ אינו כדאי להכריחם שלא להשיב ומה זו שתיקה הלא הרשות נתונה שכן כתוב לאמר וכדפירש״י השיבוני על דברי. ונראה דחדא מתרצה לחברתה דהא ודאי מחמת טענה זו שלא להשיב את רבו אין מקום ליפטר מליתן תשובה מכמה טעמי חדא שכבר נתן רשות כדאמרן ובל״ז לא תגורו מפני איש כתוב וכדא״ל ר״ע לר״א ר׳ אל תכפירני בשעת הדין וכההיא דאמרינן ר׳ תורה הוא וללמוד אני צריך ומה גם שהיתה התשובה להנצל על מה שעשו ולהראות על מה אדני מעשיהם הטבעו אלא דמ״מ הבנים לא רצו להשיב כאן לפי שאמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב וכו׳ אלא דאהרן גופיה היה יכול ליתן רשות לבניו להשיב ואמנם לא רצה לפי שאמר מאחר שאני כאן ואני יכול להשיב אינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו הואיל ואפשר שתיאמר מפי ובענין ההכרח דמייתי רבינו להוכיח שאלעזר היה יודע להשיב אמאי דאשכחן שהשיב במלחמת מדין. איכא למידק מאי ראיה מייתי אטו לא משכחת לה מי שבקי בסדר טהרות ואינו בקי בסדר קדשים. ונראה לומר ע״פ מ״ש רבינו בחיי אההיא דכלי מדין וז״ל ודע כי מה שהזכיר כאן במלחמת מדין הגעלת כליהם ולא הזכיר כן במלחמת סיחון ועוג וכו׳ טעם הדבר כי שם היתה ארצם מנחלת ישראל והיתר להם כל שללם אפילו האיסורין עצמם כענין שנאמר ובתים מלאים כל טוב ודרז״ל אפילו כתלי דחזירי אבל מדין לא היתה ארצם משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם וכו׳ ע״כ. ורצ״ל דאף על גב דשרא להו רחמ׳ בשלל הגוים אפילו האיסורין לא שרא להו אלא במלחמת חובה שאינה אלא פעם אחת כדי ללכוד את ארצם אבל שאר מלחמות עם כל האומות שנוהגו לדור ודור ואינם דוקא בזמן כיבוש הארץ בהא לא מצי למילף מההוא קרא דובתים מלאים כל טוב דאין למדין דורות משעה וההוא לא כתיב אלא גבי כיבוש הארץ דהוי חד זימנא כדאמרן. וה״ט שהזהיר אלעזר התם במדין להגעיל כליהם ולא סמך אקרא דלעיל למשרינהו נמצא שתשובת אלעזר דהתם היא היא גופה תשובת אהרן דהכא אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות. ודא ודא אחת היא בכח הסברא וא״כ מכיון דידע ההוא דינא דהתם בהכרח דהא נמי ידע אלא ע״כ לא היתה אלא מדת כבוד:
פסוק יט:היום אבל אנינות לילה וכו׳. הא אתיא אליבא דמ״ד מפני טומאה נשרף כדמייתי רש״י לעיל גם סברא זו ואליביה אמרו כן בגמרא פ׳ טבול יום דה״ק אהרן הנחתיה כדי לאכלה לערב ובין כך ובין כך באה לה טומאה באונס והוכרחנו לשרפה אבל למ״ד מפני אנינות נשרף סבר אנינות לילה נמי אסור מדאורייתא ואליביה מפרשינן התם בגמרא מאי היום חובת היום כלומר חטאת הבאה חובה ליום להיותו ר״ח כלומר וקדשי דורות היא וק״ק על רש״י הואיל ונסיב לה לעיל אליבא דתרווייהו אמאי לא פי׳ תיבת היום דהכא למר כדאית ליה ולכד״ל. ועיין ברא״ם:
