פסוק א:ויקרא אל משה וידבר. תניא, למה הקדים קריאה לדבור, למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראהו .
(יומא ד' ב')
פסוק א:לאמר. אמר ר' מנסיא רבה, מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר .
(שם שם)
פסוק ב:דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות .
(קדושין ל"ו א')
פסוק ב:דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין .
(מנחות צ"ג א')
פסוק ב:ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין הנשים סומכות על העולות כך לא יסמכו על השלמים .
(תו"כ)
פסוק ב:אדם. לרבות את הגרים .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ד)
פסוק ב:כי יקריב. יכול גזירה ת"ל כי יקריב, הא אינו אלא רשות [תו"כ]
פסוק ב:מכם. פרט לגזול דלאו דידיה הוא .
(סוכה ל' א')
פסוק ב:מכם. מכם ולא כולכם, להוציא את המומר, לכם – בכם חלקתי ולא באומות .
(חולין א')
פסוק ב:קרבן לה'. תניא, ר' שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', תודה לה', שלמים לה', ת"ל קרבן לה' .
(נדרים י' ב')
פסוק ב:קרבן לה'. מלמד שצריך להקדים הקדשו להקרבתו .
(תו"כ)
פסוק ב:מן הבהמה. להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו, מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא .
(חולין ה' א')
פסוק ב:מן הבהמה וגו'. מן הבהמה – להוציא רובע ונרבע, מן הבקר – להוציא הנעבד, מן הצאן – להוציא את המוקצה, ומן הצאן – להוציא את הנוגח .
(תמורה כ"ח ב')
פסוק ב:מן הבקר ומן הצאן. מן הבקר ומן הצאן ולא חיה .
(זבחים ל"ד א')
פסוק ב:מן הבקר ומן הצאן. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם, ת"ל (פ' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר, ואומר (פ' י') ואם מן הצאן קרבנך .
(מנחות צ"א ב')
פסוק ב:תקריבו. מלמד ששנים מביאין קרבן אחד .
(תו"כ)
פסוק ב:את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור , דבר אחר קרבנכם, ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא .
(שם)
פסוק ג:אם עולה קרבנו. מלמד שבין עולת נדבה ובין עולת חובה ובין תמורתן נוהג בהם כל הפסולים האלה.
(שם)
פסוק ג:קרבנו. קרבנו ולא הגזול .
(ב"ק ס"ו ב')
פסוק ג:קרבנו. לרבות שלמים שהפסולים נוהגים בהם [תו"כ].
פסוק ג:מן הבקר. להוציא את הטריפה .
(מנחות ה' ב')
פסוק ג:זכר. זכר ולא נקבה, ומה ת"ל למטה (פ' י') ואם מן הצאן קרבנו זכר יקריבנו – להוציא טומטום ואנדרוגינוס .
(בכורות ס"א ב')
פסוק ג:תמים. מה ת"ל, ללמדך כשם שאם אינו תמים אינו עולה לרצון כך אם אינו כענין זה אינו עולה לרצון .
(תו"כ)
פסוק ג:יקריב אותו לרצונו. ת"ר, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, וכתיב לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני .
(ערכין כ"א א')
פסוק ג:לרצונו. מלמד שאין מתכפר לו עד שיתרצה.
(שם שם)
פסוק ג:לרצונו. אמר שמואל, עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו, מאי קמ"ל, תנינא אין מתכפר לו עד שיתרצה, לא צריכא דפריש ליה חבריה, מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא, קמ"ל .
(שם שם)
פסוק ד:וסמך. ת"ר, כיצד סומך, הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח ולא יהא דבר חוצץ. בינו לבין הזבח ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עשה ול"ת הניתק לעשה .
(יומא ל"ו א')
פסוק ד:וסמך. כל היום כשר לסמיכה, דכתיב וסמך, וסמיך ליה ושחט, מה שחיטה כל היום דכתיב (פ' קדושים) ביום זבחכם, אף סמיכה כל היום .
(מגילה כ' ב')
פסוק ד:וסמך. הסמיכה אינה נוהגת בבמה, דכתיב יקריב אותו לפני ה' וסמך .
(זבחים קי"ט ב')
פסוק ד:וסמך. הסומא אינו סומך, מאי טעמא, יליף סמיכה סמיכה מזקני עדה, מה להלן סומא אינו סומך אף כאן סומא אינו סומך .
(מנחות צ"ג א')
פסוק ד:וסמך ידו. ת"ר, וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו .
(שם שם ב')
פסוק ד:על ראש. ת"ר, וסמך ידו על ראש ולא על הצואר ולא על הגביים ולא על החזה, אבא ביראה בשם ר' אליעזר בן יעקב אומר ולא על הצדדין .
(שם שם)
פסוק ד:על ראש. ידו על ראש ולא על גב ידו .
(תו"כ)
פסוק ד:על ראש העולה. העולה – פרט לעולת העוף שאינה טעונה סמיכה .
(שם)
פסוק ד:ונרצה לו. וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא מה ת"ל וסמך ונרצה, לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר, מכאן לסמיכה שאינה מעכבת .
(יומא ה' א')
פסוק ד:ונרצה לו לכפר. לו לכפר ולא לחבירו לכפר [מכאן דבעינן זריקה לשם בעלים] .
(זבחים ד' ב')
פסוק ד:לכפר עליו. תניא, ר' שמעון אומר, ונרצה לו לכפר עליו, את שעליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו – מכאן שהנדרים חייבין באחריותן והנדבות אין חייבין באחריותן .
(מגילה ח' א')
פסוק ה:ושחט. ובקבלה הוא אומר והקריבו בני אהרן, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר .
(יומא כ"ז א')
פסוק ה:ושחט. ושחט כתיב, מכאן שעד אחד נאמן באיסורין .
(חולין י' ב' ברש"י)
פסוק ה:ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך כשם שסמיכה בטהורים כך שחיטה בטהורים .
(זבחים ל"ב א')
פסוק ה:ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך שתיכף לסמיכה שחיטה .
(מנחות צ"ג ב')
פסוק ה:ושחט. סמך שחיטה לסמיכה, ללמדך שבמקום שסומכין שם שוחטין .
(שם שם)
פסוק ה:ושחט. אמר רב כהנא, מניין לשחיטה שהיא מן הצואר, שנאמר ושחט – ממקום ששח חטהו [חולין כ"ז א']
פסוק ה:ושחט. תנא דבי ר' ישמעאל, אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר (ירמיהו ט׳:ז׳) חץ שחוט לשונם, מכאן שאם התיז את הראש בבת אחת פסולה .
(שם ל' ב')
פסוק ה:ושחט את בן הבקר. עד שתהא זביחה לשם בן בקר, מכאן למתעסק בקדשים שהוא פסול .
(שם י"ג א')
פסוק ה:בן הבקר לפני ה'. בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' .
(זבחים ל"ב א')
פסוק ה:והקריבו. זו קבלת הדם, ואפקיה רחמנא בלשון הולכה , לומר לך דהולכה לא תפקד מכלל קבלה ובעינן הולכה לשמה .
(שם י' א')
פסוק ה:והקריבו בני אהרן. והקריבו זו קבלת הדם, וכתיב בני אהרן – ולא בנות אהרן, מכאן שהקבלות נוהגות באנשים ולא בנשים .
(קדושין ל"ו א')
פסוק ה:בני אהרן הכהנים. מה ת"ל בני אהרן הכהנים, שתהא בכהן כשר ובכלי שרת .
(זבחים י"ג א')
פסוק ה:וזרקו וגו'. אי וזרקו יכול יזרקנו זריקה אחת ת"ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו, הא כיצד – זורק כמין גמא [שם נ"ג ב'].
פסוק ה:וזרקו את הדם. מה ת"ל דם דם, לרבות שאם נתערבה במינה שקרבה .
(תו"כ)
פסוק ה:על המזבח סביב. מאי סביב – סביב דקרנות .
(עירובין נ"ז א')
פסוק ה:על המזבח סביב. אין מתנות סביב נוהגת בבמה, דכתיב וזרקו על המזבח סביב פתח אהל מועד .
(זבחים קי"ט ב')
פסוק ו:והפשיט. והפשיט — פושטה כולה ואח"כ מנתחה [תו"כ]
פסוק ו:והפשיט את העולה. כל שהיא עולה טעונה הפשט [ואפילו עולה שלא לשמה] .
(שם)
פסוק ו:ונתח אותה. אותה — כשרה ולא פסולה .
(זבחים פ"ה א')
פסוק ו:ונתח אותה לנתחיה. [כיצד מנתחה — אברים אברים, אבל לא האברים לנתחים], דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה, אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים .
(חולין י"א א')
פסוק ו:ונתח אותה לנתחיה. אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא [שם שם]
פסוק ז:ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט .
(יומא כ"א ב')
פסוק ז:ונתנו בני אהרן. תניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת .
(שם כ"ד ב')
פסוק ז:בני אהרן הכהן. הכהן בכהונו, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה .
(זבחים י"ח א')
פסוק ז:אש על המזבח. תניא, ר' שמעון אומר, מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח שנאסר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח .
(יומא מ"ה א')
פסוק ז:וערכו וגו'. תניא, ר, שמעון בן יוחאי אומר, מניין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים, שנאמר וערכו עצים, אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב (פ' צו) ובער עליה דבק עצים בבקר וערך, תנהו ענין לתמיד של בין הערבים .
(שם כ"ו ב')
פסוק ז:עצים על האש. מלמד שמצוה להקדים אש לעצים .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א)
פסוק ח:וערכו. יכול יהיה כהן אחד עורך כל האברים ת"ל וערכו, הא כיצד, כהן אחד עורך שני אברים .
(תו"כ)
פסוק ח:וערכו בני אהרן הנהנים. וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, למדנו לטלה שטעון ששה כהנים .
(יומא כ"ז א')
פסוק ח:בני אהרן הכהנים. הכהנים בכהונם, למד על כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבירתו פסולה .
(זבחים י"ח א')
פסוק ח:את הנתחים את הראש. והלא ראש בכלל כל הנתחים היה ולמה יצא, לפי שנאמר(פ' י') והפשיט את העולה ונתח, אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, בניין לרבות את הראש שכבר הותז, ת"ל את הראש .
(חולין כ"ז א')
פסוק ח:ואת הפדר. [והלא פדר בכלל כל הנתחים היה ולמה יצאה], לכדתניא, כיצד היה עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה .
(יומא כ"י א')
פסוק ח:על העצים וגו'. על העצים אשר על האש, עצים הנתונים להיות אש, [להוציא של גפן ושל זית] .
(תמיד כ"ט ב')
פסוק ח:אשר על המזבח. מלמד שלא יהיו העצים יוצאים פן המזבח כלום .
(זבחים ס"ב ב')
פסוק ח:אשר על המזבח. תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים ואש מתוך ביתו, ת"ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור, דברי ר' אליעזר ב"ר שמעון, ור' אלעזר בן שמוע אומר, מהמזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט .
(מנחות כ"ב א')
פסוק ט:ירחץ במים. במים ולא ביין, במים ולא במזוג , במים לרבות שאר מים ואפילו מי כיור [שם כ"ב א']
פסוק ט:ירחץ במים. במים אפילו כל שהוא .
(תו"כ)
פסוק ט:והקטיר הכהן. מה ת"ל הכהן למעוטי הפשט ונתוח .
(יומא כ"ז א')
פסוק ט:את הכל. לרבות הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים. בזמן שהם מחוברין .
(זבחים פ"ה ב')
פסוק ט:עולה וגו'. לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחח, דכתיב עולה אשר, ריח ניחח לה', עולה – לשם עולה, אשר. – לשם אשה, ריח – לשם ריח, ניחח – לשם הנחת רוח, לה' – לשם ה' .
(שם מ"ו ב')
פסוק ט:אשה ריח ניחח. נאמר בעולת בהמה אשה, ריח ניחח ובעולת העוף אשה, ריח ניחח (פ' י"ז) ובמנחה אשה ריח ניחח (כ' ב'), ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים .
(מנחות ק"י א')
פסוק ט:ריח ניחח לה'. מכאן שאין ריח ניחח בבמה .
(זבחים קי"ט ב')
פסוק ט:ריח ניחח לה'. תניא, א"ר שמעון בן עזאי, בוא וראה, פה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק [מנחות ק"י א']
פסוק י: ואם מן הצאן וגו'. מן הצאן – פרט לזקן, מן הכבשים פרט לחולה, מן העזים פרט למזוהם .
(בכורות מ"א א')
פסוק יא: ושחט אותו צפונה. [מה ת"ל אותו], אותו בצפון ואין מליקת העוף בצפון, אותו בצפון ואין שחיטת הפסח בצפון, אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות בצפון .
(מנחות נ"ו א')
פסוק יא:על ירך המזבח צפונה. שיהא ירך בצפון ופניו בדרום, מכאן שכבש היה בנוי לדרומו של מזבח .
(זבחים ס"ב ב')
פסוק יא:צפונה לפני ה'. תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר צפונה לפני ה', שיהא צפון כולו פנוי [מלמד שהמזבח לא היה עומד בצפון] .
(יומא ל"ז א')
פסוק יא:צפונה לפני ה'. מכאן שאין שחיטת צפון נוהגת בבמה .
(זבחים קי"ט ב')
פסוק יב:ואת ראשו ואת פדרו. תניא, מנין לראש ופדר שקודמין לכל האברים ת"ל ואת ראשו ואת פדרו וערך .
(יומא כ"ה ב')
פסוק יג:והקריב. זו הולכת אברים לכבש .
(זבחים ד' א')
פסוק יד:ואם מן העוף. תניא, יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה כשרה לקרבן, ת"ל מן העוף ולא כל העוף .
(קדושין כ"ד ב')
פסוק יד:ואם מן העוף. ואלו זכר ונקבה לא נאמר בעוף, לפיכך אף טומטום ואנדרוגינוס כשרים בעוף [תו"כ]
פסוק יד:ואם מן העוף עלה. מה ת"ל עולה, לומר לך, עוף עולה ואין עוף שלמים [שם].
פסוק יד:קרבנו. מכאן שהיחיד מביא קרבן עוף ואין הצבור מביאין קרבן עוף [שם]
פסוק יד:מן התרים. מן – למעט הנרבע והנעבד .
(חולין כ"ג א')
פסוק יד:מן התרים וגו'. ת"ר, לפי שנאמר מן התרים או מן בני היונה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין ת"ל (פ' ט"ו) והקריבו אפי' פרידה אחת יביא .
(זבחים ס"ה א')
פסוק יד:מן התרים וגו'. תרים גדולים ולא קטנים, בני יוגה קטנים ולא גדולים, פרט לתהלת הצהוב שבזה ושבזה שהם פסולים .
(חולין כ"ב ב')
פסוק טו:והקריבו הכהן. מה ת"ל הכהן – שתהא מליקה בעצמו של כהן .
(זבחים ס"ה א')
פסוק טו:ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה אינה נוהגת בנשים אף מליקה אינה נוהגת בנשים .
(קדושין ל"ו א')
פסוק טו:ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח .
(זבחים ס"ה א')
פסוק טו:ומלק. וסמיך ליה והקטיר, איתקש מליקה להקטרה, מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו .
(שם שם)
פסוק טו:ומלק. יכול אפילו בסכין ת"ל והקטיר אותו .
(תו"כ)
פסוק טו:ומלק את ראשו. נאמר כאן ומלק את ראשו ונאמר בחטאת העוף(ה' ח') ומלק את ראשו, מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף .
(זבחים ס"ה א')
פסוק טו:והקטיר. תניא, מנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו, שנאמר (פ' י"ז) והקטיר אותו, הרי הקטרת הגוף אמורה, הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה – בהקטרת הראש .
(שם שם)
פסוק טו:ונמצה. ולמעלה כתיב והקטיר. וכי אפשר שאחר שהקפיד חוזר וממצה, אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח אף מצוי בראש המזבח .
(שם שם)
פסוק טו:ונמצה דמו. דמו – כולו ולא מקצתו [שם שם]
פסוק טו:על קיר המזבח. תניא, ונמצה דמו על קיר המזבח, על קיר המזבח ולא על קיר הכבש ולא על קיר ההיכל, ואיזה זה – זה קיר העליון .
(שם שם)
פסוק טו:על קיר המזבח. על קיר – ולא על היסוד היסוד .
(תו"כ)
פסוק טז:מראתו בנצתה. מראתו – זה זפק, יכול יקדיר בסכין ת"ל בנצתה, נוטל את הנוצה עמה .
(זבחים ס"ה א')
פסוק טז:אל מקום הדשן. [מלמד שמצוה, לדשן המזבח ואם אינו ענין למזבח החיצון שהרי נאמר בו (ר"פ צו) ושמו אצל המזבח, הנהו ענק למזבח הפנימי], מנורה מנין ת"ל הדשן .
(מעילה י"ב א')
פסוק יז:ושסע. ת"ר, אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר (שופטים י״ד:ו׳) וישסעהו כשסע הגדי .
(זבחים ס"ה ב')
פסוק יז:ושסע אותו. אותו – כשר ולא הפסולים אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע .
(תו"כ)
פסוק יז:בכנפיו. לרבות את העור .
(שבת ק"ח א')
פסוק יז:לא יבדיל. יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר .
(תו"כ)