פסוק א:א דקשה לרש"י למה ליה למיכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון ומפרש וכו' פירוש שלא היה מדבר עמו פתאום אלא קראו תחלה משה משה ואמר הנני ואחר כך היה מדבר עמו:
פסוק א:ב שבאוהל מועד קדמה קריאה כלומר מכאן בנין אב דבכל מקום שנאמר וידבר ויאמר צו קודם לכן היה קריאה. דבור הא דאמרן. אמירה דכתיב בפרשת שמות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר. ציווי דכתיב בפרשת וישמע יתרו ויקרא ה' למשה אל ראש ההר וגו' ויאמר וגו' רד העד בעם וגו' והוא לשון ציווי שלא יהרסו אל ה' לראות אבל קשה למה לא פירוש רש"י זה הפירוש לעיל בפרשת ואלה שמות או בפרשת וישמע יתרו ולמה הניח עד כאן. (עיין שם במ"י ובנח"י):
פסוק א:ג פירוש מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקרא נופלת על הקדוש ברוך הוא כביכול נדמה להקדוש ברוך הוא בדברו עם בלעם כאילו קיבל מיאוס וטומאה על ידו כמו שמקבל מיאוס על ידי הקרי:
פסוק א:ד רצונו לומר הקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיות. וכולהו צריכין ואיזה משלשתן שנכתב לבדו הוה מוקמינן ליה לישראל לבדו אם נכתב ויקרא אל משה וידבר אליו לבד הוה אמינא קול הברתו היו שומעים אהרן וכל ישראל ואם נכתב ויקרא אל משה וישמע את הקול לבד הוה אמינא אהרן היה שומע אפילו הדיבור עצמו ואם נכתב וידבר ה' אליו וגם וישמע את הקול יחד הוה אמינא שאהרן שמע אפילו הדיבור עצמו וכן ישראל שמעו קריאת משה משה עד כאן תורף דבריו של הרא"ם:
פסוק א:ה כלומר במקום שיש הפסקת פרשה ואין בהם לא דיבור ולא אמירה ולא צווי כמו הפסקות ואם מן הצאן קרבנו ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' ונפש כי תקריב וגו' וכיוצא בזה ואם תאמר למה לא אמר יכול זה לעיל אחר שסיים ויקר אלהים אל בלעם. ויש לומר בשלמא לעיל הוה אמינא שהכל היו שומעין הקול אפילו ישראל ואם כן לא היה למשה גדולה יותר מלישראל שהרי גם הם היו שומעין כמו משה ופשיטא שאף להפסקות היתה קריאה כי זה היתה גדולה של משה יותר משל ישראל שאף להפסקות היתה קריאה אבל עכשיו שפירש שמשה לבדו היה שומע קול הקריאה מעתה יש להסתפק אם גדולה זו נמי היתה למשה שגם להפסקות היתה קריאה או לא כיון דבלאו הכי היתה לו גדולה יותר מישראל שלא שמעו ישראל אפילו קול הקריאה תלמוד לומר וכו':
פסוק א:ו ואם תאמר והא בכל התורה כולה כתיב וידבר ה' אל משה ולמה לא הקשה רש"י זה לעיל ויש לומר דהכא הקריאה היתה משה משה אם כן למה כתיב אל אלא הקול וכו' והרא"ם פירש דקשה לו למה כתיב אל משה הוה ליה למימר למשה ומתרץ הקול הולך כו' ודרש כאן יותר מבשאר אל שבתורה לפי שבתורת כהנים דרשו וידבר אליו למעט את אהרן מן הדבור ומנא להו דלמא לא בא למעט רק ישראל אבל אהרן שנתועד בדיבור שמע אלא על כרחך צריך לומר דאיכא מיעוט קודם לו שהוא מלת אל משה הממעט שלא שמעו ישראל ואפילו קריאת משה לא שמעו דהא קאי על ויקרא כל שכן דבור של מצוה ונשאר מיעוט דאליו למעט את אהרן מן הדבור עצמו ומיעוט דקול לו למעט את כולם אף מקול הדבור:
פסוק א:ז בשלמא אי היה שם קריאה ונבואה חדשה משום הכי הפסיק אבל אי לא היה שם קריאה הפסקה זו למה ליה, ומשני כדי ליתן ריוח וכו':
פסוק א:ח העיקר הוא כדי ללמוד אותנו שאנו לומדים מפי הדיוטים שצריכים אנו בהכרח ליתן ריוח בין ענין לענין כדי להתבונן בהם וק"ל:
פסוק א:ט פירוש מהדבור המיוחד למשה לבדו. רצונו לומר ולא לישראל אין צריך מיעוט שהרי כתיב אל משה שבא למעט את ישראל אלא אליו בא למעט את אהרן:
פסוק א:י (נחלת יעקב) נראה לי דלא פליגי אלא רבי יהודה מפרש דברי התנא קמא שלא תפרש אליו למעט את אהרן מדיבור דהכא אם עולה קרבנו דלזה לא אצטריך דהא לא הוזכר כאן אהרן שיצטרך מיעוט למעט אותו אלא תנהו ענין להיכא דהוזכר אהרן דהיינו בשלשה עשר מקומות וכן הגירסא בתורת כהנים אמר רבי יהודה, ומה שהאריך הרא"ם בכאן נראה שהוא ללא צורך. (דברי דוד) הרבה מטריחין עצמם לפרש למה כתב רש"י דבור זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן והדברים פשוטין לפי עניית דעתי דדברי רש"י כאן תלוים זה בזה דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח השלשה עשר מיעוטים שהם השלשה עשר דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא על זה אין מיעוט לגבי אהרן ואם כן כל ישראל הויין כאהרן בזה ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל והוה אמינא דזה דוקא בדבור אבל לא בקול הקריאה. תלמיד לומר קול לו קול אליו ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף פרשת נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וגו' וישמע את הקול מדבר אליו היה אפשר לכתוב קול מדבר לו וכתב מדבר אליו לדרשא דכל ישראל לא שמעו וממילא גם אהרן לא שמע דכבר הושוו ביחד כמו שזכרנו:
פסוק א:כ כלומר היה לו לכתוב קול לו ולמה כתיב קול אליו אלא משה שמע וכל ישראל לא שומעין כלומר ישראל פשיטא לא שומעין שהרי אפילו קריאה לא שומעין כאשר ממעטינן מאל משה וכל שכן שלא שמעו הדיבור אלא למד על אהרן וקאי על דברי רבי יהודה הסמוך לא שמיעט מאליו את אהרן אפילו במקום דכתיב אל משה ואל אהרן ומקשה יכול ישמע את קול הדיבור בלא חיתוך אותיות וממעט מאליו אפילו אהרן כך פירש הרא"ם:
פסוק א:ל מדלא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו אלא ודאי לכך כתיב אליו מאהל מועד כלומר אליו למשה נשמע הקול לפי שהיה בתוך אוהל מועד ואינו נשמע חוץ לאהל. (נחלת יעקב) ולא נראה כלל אלא דייק דאי סלקא דעתין דקאי על מה שממנו יוצא הקול בלבד הוה ליה למימר מבין שני הכרובים כדמסיק בתורת כהנים ומדכתיב מאהל מועד שמע מינה דקאי נמי עד היכן מגיע הקול אבל קשה אם כן למה ליה מיעוט דאליו שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו והא פשיטא שלא שמעו שהרי ישראל חוץ לאהל היו עומדים ותירץ הראב"ד שהוצרך המיעוט קודם הקמת המשכן. רא"ם:
פסוק א:מ האי שכן מצינו לאו דווקא הוא דהא שלוח המרגלים לא היה אלא לאחר ניסן של שנה שניה והקמת המשכן היה באחד בניסן בשנה שניה לצאת ישראל מארץ מצרים אלא על כרחך צריך לומר דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושים מה הן. רא"ם: (נחלת יעקב) ואני אומר דהכי פירושו השם יתברך צוה למשה לומר להם בשבילכם הוא נדבר עמי ואלו הן הדברי כבושין ולא יותר ובעלי המדרש מביאים ראיות לדבריהם שאין הקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביאים אלא בשביל ישראל שכן מצינו וכו' וכמו שהאריך בזה במכילתא:
פסוק א:נ ואם תאמר איך יתכן לומר שלא ידע הקדוש ברוך הוא אם יקבלום אם לאו ויש לומר דלכך מביא רש"י ראיה כמו שנאמר וכו' ושם פירש רש"י שדרך ארץ לדבר כן ולא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ וק"ל:
פסוק ב:ס ואם תאמר דלמא בעולת חובה מיירי ורא"ם תירץ על כרחך האי פי' כי אם הוא ולא אשר וכאלו אמר מפני שיקריב קרבן לה' שפירוש מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה' אני אומר מן הבקר וגו' יקריבנו דאין שייך לומר כן אם לא שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן משום הכי אי אפשר לפרש אלא בלשון אם וכו' ועיין שם כי האריך ונראה לי מדכתיב תקריבו קרבנכם לשון רבים מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה על כרחך מיירי בקרבן נדבה דאי בקרבן חובה איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן אלא על כרחך בקרבן נדבה וכו':
פסוק ב:ע דהוה ליה למימר איש ולעיל לא היה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עובדי גלולים כאשר דרשינן אתם קרוים אדם ולא עובדי גלולים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפילו מן עובדי גלולים כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי גלולים שנודבים נדבה קשה אדם למה לי. (דברי דוד) אבל אינו אמת דאם כן בפרשת תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש וכי נעיין במה שמרשים רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה היה להרשים אדם ולפרשו ואחר כך כי יקריב מכם ולפרשו אלא כוונת רש"י לתרץ כפל לשון אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר פירש לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא יקריב מכם וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא שהוא תחלה וסוף דהיינו כפל ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר ועל כן פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואחר כך אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב היא לפלפול בעלמא ואין בו צורך:
פסוק ב:פ משום דכתיב שונא גזל בעולה:
פסוק ב:צ משום דחיה בכלל בהמה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. (נח"י) בתורת כהנים שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וגו' איל וצבי וגו' והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים דף ל"ד:
פסוק ב:ק כלומר למה ליה דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה הוא בקר וצאן אלא למעוטי אתי דוקא בקר וצאן ולא חיה:
פסוק ב:ר ואם תאמר למה צריך למעטן והלא נסקלין. ויש לומר כגון על פי עד אחד או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי אצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן:
פסוק ב:ש דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ובנעבד כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי דמותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לעבודת כוכבים כדאיתא בתמורה:
פסוק ב:ת פירוש הוקצה ונבדל לעבודת אלילים לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוה כרשיני עבודת כוכבים אבל באמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל הצלמים:
פסוק ב:א פירש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה:
פסוק ב:ב זה מדבר כשהיתה כשירה בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעת שהקדישה להכי צריך כאן למעטו:
פסוק ב:ג דאם לא כן יקריב קרבנו מיבעי ליה ופירש לאו דוקא שנים אלא הוא הדין עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל:
פסוק ב:ד פירש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותר חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב כדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות:
פסוק ג:ה הא דהביא רש"י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס ולא שאר המיעוטין דלקמן משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום דלא תקשי ליה מנא ליה דתמים בלא מום דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגינוס להכי הביא רש"י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום:
פסוק ג:ו כתב הרא"ם ואף על גב דכתיב במקום אחר כל אשר בו מום לא תקריבו ואם כן תמים למה לי כבר תירצו בתורת כהנים ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו' כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון:
פסוק ג:ז ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירושו יביאנו והוכחתו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא:
פסוק ג:ח פירוש היה לו לכתוב יקריבנו פתח האהל מועד לרצונו לפני ה' בשלמא בלא פירושו דמטפל בה עד העזרה הוה אמינא יקריב יתירא בא ללמד שמחויב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב למה לי:
פסוק ג:ט פירוש כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם:
פסוק ג:י עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים:
פסוק ג:כ ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה:
פסוק ג:ל כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות אפילו הכי עושה בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב, (דברי דוד) אפשר להקשות מה מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן דאמרינן אגב אונסו גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להפטר מהאונס ואפי' בענין ממון אמרינן בפרק חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסיה גמר ומקני ליה כל שכן כאן דמצוה הוא:
פסוק ג:מ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה' דהיינו באוהל מועד ששם ארון והשכינה שרויה בו:
פסוק ד:נ דקשה ליה העולה למה לי דהא ברישא דקרא כתיב עולה ועליו קאי אלא לרבות לסמיכה כל שנקרא עולה לסמיכה אפילו עולת חובה ומדכתיב העולה בה"א הידיעה רצונו לומר העולה הנזכרת
פסוק ד:ס כגון לא תקח האם על הבנים וכתיב שלח תשלח את האם וכן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. וכן לא תגזול וכתיב והשיב את הגזילה שלא נכתב בהם שום עונש אבל אלו הנזכרים עונשם אמור בין על מזיד שהוא מיתת בית דין או מלקות בין על שוגג שהוא חטאת:
פסוק ה:ע מדכתיב ושחט סתם ואחריו כתיב והקריבו בני אהרן משמע דשחיטה כשרה בזר (נחלת יעקב) פירוש דאי סלקא דעתין דקבלה מותרת בזר ומהולכה ואילך מצות כהונה ופירושו של והקריב היינו הולכה הוי ליה להזכיר קבלה עם השחיטה קודם והקריבו בני אהרן ומדלא הזכיר שמע מינה דוהקריבו היינו קבלה. (גור אריה) פירוש דודאי האי והקריבו הוא קבלה דהולכה ליכא למימר דודאי ההולכה לא היה מהכרח עבודה שאם היה נשחט אצל המזבח עד שלא היה צריך להוליכה לא היה צריך הולכה אם כן צריך לומר דקרא דוהקריבו היינו קבלה שהיא היתה מצוה שאי אפשר בלעדה ואם כן למה כתב לשון והקריבו אלא דמשמע נמי הולכה ולמדנו שניהם שלא יהיו אלא בכהן:
פסוק ה:פ אבל לא באהל מועד דאם כן הוי ליה למיכתב לפני ה' את פני הכפורת או לפני ה' פתח אהל מועד:
פסוק ה:צ כלומר אף על פי שמשמעותה לשון הולכה למזבח מכל מקום כיון שקבלת הדם היא ראשונה שאחר השחיטה וקודם להולכה על כרחין צריכין אנו לפרש על הקבלה ולמדנו גם הולכה במכל שכן:
פסוק ה:ק ואם תאמר לשתוק מבני אהרן כבר תירצו בגמרא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן מה אהרן כשר בלא מום אף בניו כשרים ואף על פי שבפרשת אמור מרבינן מהכהנים בעלי מומין ועיין התירוץ במנחת יהודה. (גור אריה) ואם תאמר למה לי קרא לפסול בעלי מומין תיפוק ליה מכל איש אשר בו מום וגו' ויש לומר דהתם בעבודה במזבח כדכתיב לא יגש להקריב אשי ה' וכאן מרבה קבלה ושאר עבודות כלם. אי נמי לומר שעובר בעשה ולא תעשה דכך משמעו בני אהרן מה אהרן בלא מום אף כל כהן בלא מום מותר בהקרבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לאשמועינן דעובר בלאו ועשה:
פסוק ה:ר פירוש במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון, שאינו מינו דם עולה בדם תמורה או בדם אשם או בדם כל הקרבנות שדמם נזרק למטה מחוט הסיקרא כמו דם עולה אין בכך כלום כיון שנזרקים כלם למטה מחוט הסיקרא אף על פי שדם העולה צריך שתי מתנות שהן ארבע ויש משאר דמים שאין בהם אלא מתנה אחת אין בכך כלום ויתן הכל מתנה אחת אבל לא בהיפך מפני שיש בהם דם שאין טעונה אלא מתנה אחת ויעבור על בל תוסיף:
פסוק ה:ש שדמו נזרק על הפרוכת הפנימי ועל המזבח הפנימי:
פסוק ה:ת שדמו נזרק במזבח החיצון:
פסוק ה:א פירוש למעלה מחוט הסיקרא:
פסוק ה:ב פירוש למעט שנתערב דמו בדם חטאת הפנימי או החיצון וכיצד יעשה אם נתערבו ישפכו אל האמה וכן אם נתערב דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא בדם הנזרק למטה ישפכו גם כן אל האמה:
פסוק ה:ג פירוש על הארץ ולא על הכבש:
פסוק ה:ד פירוש כל הזריקה היא מן הכלי שבו קבל הדם וזורק בכותל המזבח כנגד חודו של מזבח בזוית מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית והוי כמין ג"ם יונית והוא ככ"ף פשוטה שלנו הפוכה ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק מן הכלי לחודו של זוית כמין ג"ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם הנזרק נראה לארבע רוחות המזבח וזהו שנאמר סביב:
פסוק ה:ה דאם לא כן פתח אהל מועד למה לי והא לעיל מיניה גם כן כתיב פתח אהל מועד:
פסוק ו:ו פירוש דהא בעולה קאי והוי ליה למימר והפשיטה אלא וכו' לא שנא עולת נשים וגרים ועבדים והוה אמינא דהעולה ממעט אם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שאר פסולים אם עלתה על המזבח בלתי הפשטה שלא תרד שמקטירה עם עורה ואין צריך הפשטה:
פסוק ו:ז והנתחים מפורשים כיצד יהיו בפרק שני דיומא:
פסוק ז:ח לאו למימרא שבכל יום יורדת אלא האש שירד בימי משה לא נסתלק מן המזבח עד שבאו לבית עולמים ואז ירד אש מן השמים בבנין שלמה ולא נסתלק עד שנסתלק בימי מנשה וכדתניא בשילהי פרק קמא דיומא:
פסוק ז:ט דאם לא כן כהן למה לי וכן בני אהרן הכהנים למה לי אי למעוטי חללים השתא דמעטינהו מקבלת דמים דהיא ראשונה לזריקת הדם שאר עבודות שלאחריה לא כל שכן אלא לומר לך שיהא כל עבודת כהן גדול כדרך כהן גדול וכהן הדיוט כדרך כהן הדיוט כהן גדול בשמונה בגדים וכהן הדיוט בארבעה בגדים:
פסוק ח:י דכיון שנחתכו הסימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא עם העור:
פסוק ח:כ דבשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא הפדר למה לי:
פסוק ח:ל פירוש גזירים חתיכות עצים גסים שלא יצא חוץ למערכה מקום שמקטירים האיברים של הקרבנות והיא אמה על אמה והיו הגזרי עצים גם כן ארכן אמה כדי שלא יצאו חוץ למערכה כדי שלא ימנעו רגלי הכהנים בהליכה סביב המערכה:
פסוק ט:מ פירוש לאפוקי לשם שלמים:
פסוק ט:נ פירוש לשורפו באש לגמרי ולא לצלות שם בלבד כמו החתיכות הצלוים על הגחלים ואחר כך יטלם משם בעת דישון המזבח הרמב"ן ז"ל:
פסוק ט:ס פירוש ולא שיקבל מנוחה מריח הקרבן דהא כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו':
פסוק י:ע וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון שגם צאן צריך סמיכה הפשט ונתוח וכל הדברים המפורשים לעיל:
פסוק י:פ ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל יכול אף להפסקות היתה קריאה וכו' אלמא אפילו בלא וי"ו מוסיף לענין ראשון ויש לומר דלרבותא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דכתיב ואם וא"ו מוסיף על ענין ראשון והוא כחדא פרשה אם כן כל שכן למה הפסיק הענין ותירץ כדי וכו' רא"ם:
פסוק י:צ דאי למעט רובע ונרבע ושאר פסולים דמיעט לעיל בראש הפרשה כבר מיעטם הכתוב מקראי דלעיל ובא וי"ו דואם מן הצאן ומוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון. ואין להקשות למה ליה שלשה מיעוטי' נילף מחדא כבר תירצו בגמרא דאי נילף מחולה במה מצינו הוה אמינא דוקא חולה פסול דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה לא לפסול קא משמע לן, ואי מזקן וחולה הוה אמינא דוקא הני דכחישן אבל מזוהם לא קא משמע לן, ואי ממזוהם הוה אמינא משום דמאיס אבל זקן וחולה לא להכי איצטריך שלשה מיעוטין:
פסוק יא:ק ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן ולירכתי המשכן, לירכתים ימה, בצדה:
פסוק יד:ר פירוש אף על פי שהעוף בעל מום כשר מכל מקום מחוסר אבר פסול אבל לא אמרינן ואם מן העוף וי"ו מוסיף ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא זכר אם כן תמים זכר שנאמר בצאן למה לי ילמד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא:
פסוק יד:ש דאם לא כן היה לו לכתוב בני תורים כמו שכתוב בני יונה שהם דוקא קטנים אלא כו' ולמדין מבני יונה שאין לו אלא הכשר אחד דוקא קטנים שהרי כתיב בני אף תורים אין לו אלא הכשר אחד וקטנים אי אפשר כדפרישית לעיל אם כן ודאי דוקא גדולים הוא:
פסוק יד:ת פירוש תחלת הנוצות להתאדם:
פסוק טו:א פירוש דאם לא כן היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן, למה לי דכתיב והקריבו אלא ללמד בא שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו' דמשמע שנים למצוה אבל לא לעיכובא אי נמי דמן התורים קאי אמין תורים אפילו אחת:
פסוק טו:ב דאם לא כן הכהן למה לי פשיטא דאין מליקה אלא בכהן דהא אין זר מקריב על גבי המזבח, ואי לאו קרא הוה אמינא דאין מליקה אלא בסכין מקל וחומר משחיטה שכשירה בזר וצריך סכין כל שכן מליקה שפסולה בזר אינו דין דצריך סכין. גמרא פרק קדשי קדשים:
פסוק טו:ג ונלמד מתורים ובני יונה האמורים בסוף הפרשה והתם כתיב בהדיא ממול העורף פירוש מול הרואה את העורף לא עורף ממש הוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים:
פסוק טו:ד פירוש והלא מוצה בראשונה שהרי אין איברי הקרבן קרבים אלא לאחר הוצאת דמים והיה לו לומר ומלק ונמצה ואחר כך והקטיר אלא נכנסה הקטרה ביניהם להקיש להם מליקה שבהקטרה גופא כתיב והקטיר אותו המזבחה הוא הגוף וכתיב את ראשו והקטיר אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, גמרא פרק קדשי קדשים:
פסוק טו:ה ואף על פי שהוא מחובר בעור הבדלה חשיבא:
פסוק טו:ו כאלו כתיב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואחר כך והקטיר:
פסוק טז:ז פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי ובלשון חכמים רעי בעי"ן, ואל"ף בעי"ן מתחלפים:
פסוק טז:ח לא היה לו לכתוב אלא והשליך אל מקום הדשן ומקום הדשן נתפרש בפרשת צו שהוא אצל המזבח אלא אצל דכתיב הכא קאי על הכבש ואצל משמע שהכבש שהיה אצל המזבח שהמזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה והכבש נתון רחבו בדרומו של מזבח ורחבו ט"ז אמה וארכו ל"ב ובשאר אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח שהם מזרחו של כבש שם נתנו מוראת העוף ותרומת הדשן וכן שנינו בפרק קמא דתמיד:
פסוק טז:ט דלא היה לו לכתוב אלא על הדשן אלא ודאי ללמוד בא שהיו נבלעים שם ולא היה שם אלא המקום:
