רצון וכפרת העולה
הספר פותח בעולה ואומר: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". חוזר כאן פעמים הרצון ופעם אחת הכפרה. גם הרצון וגם הכפרה העסיקו את חכמינו. על מה ירַצה ועל מה יכפר? הלא לא שמענו ולא ראינו שהאיש הזה חטא.
לגבי הרצון דורשים חכמים שהאיש צריך לרצות. מכאן למדו חכמים שהקרבן אינו מרַצה עד שיִרצה. כדי שירַצה הקרבן צריך שיִרצה האיש. מכאן למדו חכמים למגוון רחב של תחומים שבהם אין משמעות למעשהו של האיש אם נעשה שלא ברצון. אבל מסתבר שפשט הפסוק הוא שיקריב ובכך יהיה לו לרצון לפני ה', כלומר ה' ירצה בו.
לגבי הכפרה דורשים חכמים שהעולה מכפרת על עשה. אלא שגם על זה יש תמיהות רבות. אדם מביא עולה גם אם לא עבר על שום עשה.
בראשי חדשים ובמועדים אנו מביאים חטאת צבור. היא מכפרת, לדעת חז"ל, על טומאת מקדש וקדשיו. אבל היא חובת היום ותקרב גם אם אנו בטוחים שלא היתה שום טומאה.
הקרבן מכפר ומרצה. נכון שבפשטות כל אדם הוא טהור ומכופר אא"כ נטמא או חטא. אבל החדוש של התורה הוא שמי שרוצה להתרצות ולהתכפר לפני קונו, יכול לעשות זאת גם אם מעולם לא נטמא ולא חטא. אדם בא לפני ה' ומתרצה לפניו. כמובן, כפי שאומרים חז"ל, זה תלוי ברצונו שלו. אבל הרוצה להתקרב אל ה' ולקרב את נפשו לה' מתרצה ומתכפר לפני ה' גם אם לא חטא. תמיד יש לאדם לאן להתקדם בדרך אל ה', אל הקדושה ואל הטהרה.
ונרצה לו לכפר עליו האמור בעולה, אינו בהכרח על חטא כמו שדרשו המדרשים על עשה ועל הרהור, שהרי התורה לא מזכירה שהאיש חטא. נרצה לו לכפר עליו היינו להיות כֹפרה, לעלות אל ה' במקומו. ובכך כאילו מעלה האדם את עצמו ועולה אל ה'. העולה היא תחליף לאיש המקריב אותה. ממילא מתישרות מחשבותיו אל ה', והוא עולה ועובד אותו, ומקים את מצוות העשה שצוה ה', כלומר: מקדיש את עצמו לה' ונעשה עבד שלו, ודרך העבד לעשות מצוות עשה שצוהו רבו. זוהי העליה אל ה' של העולה. אין הלכה שהחושב מחשבה לא נכונה או המבטל עשה יקריב עולה. ואולם, מי שמעלה עולה לכפר עליו, כלומר: במקומו, ממילא תקן עברות אלה. ונרצה לו לכפר עליו, כשסמך ידו על ראש קרבנו, כלומר: כשעומד לפני ה' ואומר הריני לפניך, וזה קרבני העולה ונשרף תחתי, והוא הכֹפר שלי, והריני מקדיש את עצמי ומוסר את עצמי לפניך כמוהו.