פסוק א:תו״כ, ברייתא דר׳ ישמעאל, פרק א, ברייתא ה: ׳דבר הלמד מענינו׳ כיצד, ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא כו׳. חולין דף קט״ו ודף ק״מ כריתות דף ד׳, ועיין בירושלמי פסחים פ״ה ע״ש.
פסוק א:שם, ברייתא ז: הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירה : ק״ו, וגזירה שוה, ושני כתובים, וכלל ופרט, וכיוצא בו במקום אחר, ודבר למד מענינו. עיין בתוספתא פ״ז דסנהדרין.
פסוק א:ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר.
תו״כ, פרשה א, ברייתא יב: ׳מאהל מועד׳; יכול מכל הבית וכו׳ ר״ע אומר ׳כי לא יראני האדם וחי׳ אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד. אמר ר״ש, איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו: אף מלאכים שחיים חיי עולם, אינן רואין את הכבוד.
ולפיכך נקראים חיות [ע״ז דף מ״ג ע״ב] ועי׳ חולין דף צ״ב ע״א וחגיגה דף ט״ו ע״ב. ׳והם למעלה מן הכל׳, עיין בתו״כ פ׳ ויקרא מוכח דיש מלאכים שגדולים מחיות.
פסוק ב:דבר אל בני ישראל וגו׳.
שם, פרשה ב, ברייתא ב: בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים הנשים סומכות רשות.
כבר כתבתי בזה בשיטת הראב״ד בתו״כ פ׳ ויקרא גבי אשה לסמיכה, דמ״מ אם סמכה הוה גדר סמיכה, ונ״מ היכא דהיא ירשה קרבן מאביה, לדידן דקיי״ל יורש סומך, וכן להיפך אם בן ירש קרבן מאמו אם יש עליו חיוב סמיכה וכו׳, ועיין זבחים דף ל״ג ע״א דיש מ״ד דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ותוס׳ דף ה׳ ע״א ד״ה מה, ונדה דף ע׳ ע״ב, ור״ל ג״כ דגדר מ״ע דסמיכה אין בהם רק משום ההכשר בקרבן, כמ״ש לעיל דאף דסמיכה לא מעכבא מ״מ יש חסרון בהקרבן קמי שמיא כמבואר זבחים דף ו׳ ונ״מ דהיכא דשחט שלא לשמה, לדידן דהקרבן כשר אלא שלא עלה אף באשם מצורע, כמבואר מנחות דף ה׳ וע״ש דף פ״ט ע״ב, אז י״ל דשוב א״צ סמיכה באשם מצורע, ועי׳ בירושלמי ביצה פ״ב ה״ד דמחלק שם כה״ג גבי אשם מצורע שעבר זמנו, דאז א״צ תיכף לסמיכה שחיטה לד״ה, ור״ל, כגון הך דמנחות דף ה׳ הובא בדברי רבינו פ״ה מהל׳ מחוסרי כפרה הלכה ב׳, כגון שלא נתן מדמו על גבי בהונות, דמבואר שם דבעצם הקרבן יצא רק דעדיין המצורע לא נכשר לאכול בקדשים, שם לכ״ע א״צ תיכף לסמיכה שחיטה, חזינן דזה רק משום חסרון בקרבן לא משום מצות עשה.
פסוק ב:אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳.
שם, ברייתא ג: אדם, לרבות את הגרים.
עיין בדברי רבינו בפ״ג מהל׳ מעה״ק הלכה ג, מוכח דס״ל דאף דקיי״ל שלמי עכו״ם עולות, מ״מ אם התנדב שלמים ונתנם לישראל, שפיר קרבי שלמים, ולא כגירסא דגמ׳ דילן מנחות שם, דרק אם הפרישן בשביל ישראל. והטעם משום דרבינו פסק כמ״ד דקדשי עכו״ם אין מועלין בהם ואין עושים תמורה, ולאו משום דגוי לא עביד תמורה, רק דקרבנו אינו עושה תמורה, דאין קדושת הגוף חלה עליהם, כמבואר בדברי רבינו הלכות תמורה פ״א ה״ו … ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ב אדם לרבות את הגרים, ונראה דנ״מ אם הקדיש קרבן כשהיה בן נח, למ״ד שלמי עכו״ם עולות כמש״כ, ואח״כ נתגייר, אם יכול לשנותו לשלמים, אי זה הוה דין שהוא עולה או בעצם הוא עולה, וכמש״כ לעיל.
פסוק ב:שם, ברייתא ד: קרבן לה׳, שיקדים הקדשו להקרבתו, דברי רבי יהודה.
לפי הנראה כך; דגבי קרבנות אף המחויבין או לאחר שנדר יש עליו ב׳ חיובים מתחלה להקדישם ואח״כ להקריבם, וכבר הארכתי בזה בה״ב מהך דמעילה דף י״ט אם ההקרבה היא ג״כ חלק מהנדר, או זה חיוב בפ״ע, וזה תליא בהך פלוגתא דר׳ יהודה ור״ש שם, ונ״מ דאף אם קבע בנדר שור והביאו לעזרה ומת, די״ל דשוב יכול לפטור עצמו בכבש, דאז חיוב הנדר אזלא לה ורק חיוב הקרבן נשאר, ועי׳ ר״ה דף ו׳ ע״א חד דאמר וכו׳, והנה חיוב ההקדש, אם הוא מצד שבלא זה אינו קרבן, או מחמת שצריך להקדיש ולהפריש, עי׳ נזיר דף מ״ה ע״א דהוה מחלוקת דרשב״ג ורבנן, היכא דהוא מחויב עפ״י דין להביא קרבנות להקדיש אותם ולא קרא עליהם שם, אי די בזה, וע״ש דף כ״ז ע״א, ובתו״י נדרים דף ד׳ ע״א ד״ה דלא מתפיס, וכ׳ שם בשם יש מפרשים דיש נ״מ בין קרבנות נזיר לשאר דברים דשם א״צ לפרש הקרבנוח, וע״ש דף ו׳ ותוס׳ חולין דף מ״א ע״ב, ובדברי רבינו פי״ד מהל׳ מעה״ק הי״ב, דמדייק שם גמר בלבו וכו׳ הרי זה חייב להביא ולא כתב הרי זה עולה, וזהו ג״כ כוונת התו״כ פ׳ ויקרא פרשה ב׳ פ״א שיקדים הקדשתו להקרבתו, וגבי נזיר טעמו דרשב״ג דס״ל דא״צ לפרש משום דס״ל דבשעה שקיבל עליו הנזירות הוה כמי שקיבל עליו להביא השלש קרבנות וכמ״ש רבינו בהל׳ נדרים פ״א ה״י, ולכך כשמביא אותם ומקדיש אותם א״צ לפרש.
פסוק ג:אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו.
שם פרשה ג, ברייתא יב: תמים יקריבנו; תמים יקדישנו, ר׳ יוסי אומר: ׳תמים יקריבנו׳ יבקרנו ויקריבנו. אמר ר׳ יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאין מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר.
בגדר ביקור (ברש״י עירובין דף ק״ג ע״א דקרבנות ציבור צריכין ביקור, והרי בפסחים דף צ״ו הוזכר רק בתמיד ופסח. ועי׳ בתוס׳ זבחים דף ק״ג ע״א דאסור לשרוף הפרה במקום טומאה, לכן צריך לבדוק אחר הטומאה, וכן בחולין דף י״ז ע״ב דבדיקת סכין מה״ת ומקשה פשיטא כיון דכי נקוב טריפה בעי בדיקה, וא״כ גבי קרבנות דבע״מ פסול צריך בדיקה שלא יהא בו מום. ועי׳ בתוספתא פסחים פ״ה ובתו״כ ריש ויקרא, דיליף ביקור מ׳תמימים יהיו לכם ונסכיהם׳ ו׳תמים יקריבנו׳, והני קראי לא איירי בתמיד ופסח דוקא), כבר האריכו בזה וכ״כ קצת בחבורי ה״א בהל׳ חמץ (פ״ב ה״ג) דהבאתי מזבחים ומב״ק וחולין ועי׳ במחלוקת תנאי׳ במס׳ פרה פ״ח מי״א גבי אמת המים הבאה מן מקום רחוק, דת״ק ס״ל וכן פסק הרמב״ם דצריך שמירה שלא תפסק, ור״י לא ס״ל כן … לכן אף לדידן דלא ס״ל כר״י גבי ביקור מ״מ בשעה שמקדיש ומקריב צריך לידע דבר ברור ובלא זה לא חל ההקדש קדוה״ג.
פסוק ג:יקריב אותו לרצונו לפני ה׳ וסמך ידו על ראש העולה.
שם, פרק ד, סוף ברייתא א: לפני ה׳ וסמך; אע״פ שסמך מבחוץ, יחזור ויסמוך מבפנים.
עי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעשה הקרבנות פ״ג הי״א דגבי סמך חוץ לעזרה כתב דצריך לחזור ולסמוך בפנים, ועי׳ תוספ׳ מנחות פ״י, וכן הוא בתו״כ פ׳ ויקרא, ועי׳ תוס׳ יומא מ״ה ע״ב וגבי תיכף לסמיכה שחיטה לא כתב שאם סמך קודם, שיסמוך עוד פעם, משום דס״ל דסמך בחוץ אין שם סמיכה עליה כלל, אבל סמך בפנים רק השחיטה לא היתה תיכף, הסמיכה עשויה כהוגן רק מה שהסמיכה פועלת בקרבן לא תפועל, ולכן לא שייך שיעשה עוד סמיכה, ונ״מ די״ל דאם בן ירש מאמו קרבן שלה, אז הסמיכה היא רק בגדר מצות עשה, ולא מחמת תיקון הקרבן שלה, דקרבנה אין צריך סמיכה, ואז מותר לכתחילה להרחיק הסמיכה מהשחיטה.
פסוק ה:וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד.
שם, פרשה ד, ברייתא יד: אשר פתח אהל מועד; ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.
עי׳ שבת דף ק״ב ע״ב גבי קרש המשכן שנעשה בו נקב ע״י דרנא יוכל לסותמו באבר, דאף דאין זה מינו, ועל ידי זה נכשר, אך י״ל דנקב קטן לא מעכב במקדש, עי׳ זבחים דף כ״ד ע״א גבי נעקרה האבן משמע שם דהמקדש כשר, וע״ש דף מ׳ דרק נפרסה תקרה של היכל לא הי׳ מזה, ורק להזאה ועי׳ בתוספ׳ סוף קרבנות ותו״כ פ׳ ויקרא גבי אם הרוח קפלה היריעה פסול, משמע אבל נקב לא איכפת לן, ורק גבי מזבח מבואר בסוכה ד׳ מ״ט דפסול, ובחולין דף י״ז גבי נפגם ובכמה מקומות דפסול. בזבחים דף מ׳ ע״א יליף שם מקרא, דאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, ומשמע דגוף ההיכל לא נפסל. וע״ש דף נ״ה ע״ב גבי אם פרקו הלוים את המשכן, ודף ס״א ע״א ובכמה מקומות, ובתוספתא דמס׳ קרבנות פי״ג, דאם קפל הרוח את היריעה נפסל המשכן, וכן מבואר בתו״כ פרשת ויקרא פ״ד ע״ש, ועי׳ בספרי פרשת חקת פיס׳ קכ״ג מבואר ג״כ כן, וצ״ל דתקרה שאני, ועי׳ עירובין דף נ״ה ע״ב גבי שלש מחיצות שאין עליהן תקרה דשפיר יש עליהן שם דירה.
פסוק ט:והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
שם פרשה ד, פרק ו, ברייתא ח: והקטיר; אע״פ שפסול, אע״פ שיוצא, אע״פ שפגול. יכול כשהן למטה, ת״ל: המזבחה; כשהן בראש המזבח אמרתי, ולא כשהן למטה.
עי׳ זבחים דף פ״ז ע״א דכלי שרת לכ״ע מקדש, ואף דלהקרבה אסור זה רק משום דנהי דקדוש מ״מ יש בו איסור הקרבה …, ובאמת נראה דזהו כונת התו״כ פ׳ ויקרא הובא בירושלמי סוף פ״ה דפסחים והקטירו אותו כשר ולא פסול, והכוונה דאף אם נקדש בכלי שרת דמקדש את הפסולים ליקרב, מ״מ אסור להקטירו. ועי׳ בתו״כ פ״ה פ״ז [וכן גם בפ״ד פ״ו] מה דמרבה שם והקטיר אע״פ שפסול, רק בזמן שהוא בראש המזבח, ועי׳ בזבחים דף פ״ז ע״א וע״ב מה דאמר שם היכי מסיק לו מכבש למזבח, ושם דף ע״ז ע״ב כגון שעלה על הכבש ע״ש, משמע דאף פסולים הכבש מקדש, ורבינו בפ״ג מהל׳ פסוהמ״ק הלכה ז׳ לא דייק כן רק ראשו של מזבח, וע״ש בהלכה י״ח ותוס׳ שם דף כ״ו ע״ב ד״ה אמר, ודף נ״ח ע״א ותוס׳ יומא דף מ״ה ע״ב אם על גבי כבש מיקרי ירידה, ועי׳ בתו״כ פ׳ אחרי מות פ״ח ולא על קרקע של מזבח.
