פסוק א:ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אמות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטמאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם:
פסוק א:ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:
פסוק א:אליו. למעט את אהרן ר' יהודה בן בתירא אומר שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו שלשה עשר מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ואלו הן שלשה עשר מיעוטין לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו, ונועדתי לך, כלן בתורת כהנים. יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו (במדבר ז פט), משה שמע, וכל ישראל לא שמעו:
פסוק א:מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר את הקול (שם), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כט ד. ה) קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו (יחזקאל י ה) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה, יכול (מפני) שהקול נמוך, תלמוד לומר (שם) כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה, שכיון שמגיע שם היה נפסק:
פסוק א:מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומר מעל הכפורת יכול מעל הכפורת כלה, תלמוד לומר מבין שני הכרובים:
פסוק א:לאמר. צא ואמר להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנדים, מן המרגלים ואלך, לא נתיחד הדבור עם משה, שנאמר (דב' ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה הדבור דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר (שמות יט ח) וישב משה את דברי העם וגו':
פסוק ב:אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין:
פסוק ב:אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
פסוק ב:הבהמה. יכול אף חיה בכלל, תלמוד לומר בקר וצאן:
פסוק ב:מן הבהמה. ולא כלה, להוציא את הרובע ואת הנרבע:
פסוק ב:מן הבקר. להוציא את הנעבד:
פסוק ב:מן הצאן. להוציא את המקצה:
פסוק ב:ומן הצאן. להוציא את הנוגח שהמית כשהוא אומר למטה מן הענין (פסוק ג) מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטרפה:
פסוק ב:תקריבו. מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות:
פסוק ב:קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות:
פסוק ג:זכר. ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:
פסוק ג:אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתו עד העזרה מהו אומר יקריב יקריב, אפלו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא. וכן עולה בחלין, ימכרו החלין לצרכי עולות, והרי הן כלן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא. יכול אפלו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר יקריבנו:
פסוק ג:יקריב אתו. מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
פסוק ג:לפני ה' וסמך. אין סמיכה בבמה:
פסוק ד:על ראש העולה. להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן:
פסוק ד:העלה. פרט לעולת העוף:
פסוק ד:ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה:
פסוק ה:ושחט' והקריבו' הכהנים. מקבלה ואלך מצות כהנה, למד על השחיטה שכשרה בזר:
פסוק ה:והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן:
פסוק ה:בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:
פסוק ה:את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו:
פסוק ה:וזרקו. עומד למטה וזורק מן הכלי לכתל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתן בארבע רוחות המזבח או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ארבע:
פסוק ה:אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:
פסוק ו:והפשיט את העלה. מה תלמוד לומר העלה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:
פסוק ו:אתה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים:
פסוק ז:ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט:
פסוק ז:בני אהרן הכהן. כשהוא בכהונו, הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:
פסוק ח:בני אהרן הכהנים. כשהם בכהונם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:
פסוק ח:את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר התז בשחיטה, לפיכך הצרך למנותו לעצמו:
פסוק ח:ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:
פסוק ח:אשר על המזבח. שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה:
פסוק ט:עלה. לשם עולה יקטירנו:
פסוק ט:אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש וכל אשה לשון אש פויאד"א בלע"ז:
פסוק ט:ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:
פסוק י:ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמה הפסיק, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
פסוק י:מן הצאן מן הכבשים או מן העזים. הרי אלו שלשה מיעוטין פרט לזקן, לחולה ולמזוהם:
פסוק יא:על ירך המזבח. על צד המזבח:
פסוק יא:צפנה לפני ה'. ואין צפון בבמה:
פסוק יד:מן העוף. ולא כל העוף, לפי שנאמר (ויקרא כב יט) תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:
פסוק יד:התרים. גדולים ולא קטנים:
פסוק יד:בני היונה. קטנים ולא גדולים:
פסוק יד:מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הצהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:
פסוק טו:והקריבו. אפלו פרידה אחת יביא:
פסוק טו:הכהן ומלק. אין מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
פסוק טו:ונמצה דמו. לשון מיץ אפים (משלי ל לג), כי אפס המץ (ישעיה טז ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד:
פסוק טו:ומלק' והקטיר' ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה, ונמצה דמו כבר:
פסוק טז:מראתו. מקום הרעי וזה הזפק:
פסוק טז:בנצתה. עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזה שתרגם אנקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארבה ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעים, שאכל מן הגזל:
פסוק טז:אצל המזבח קדמה. במזרחו של כבש:
פסוק טז:אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה וכלם נבלעים שם במקומן:
פסוק יז:ושסע. אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ו) וישסעהו כשסע הגדי:
פסוק יז:בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:
פסוק יז:בכנפיו. נוצה ממש והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהדר בקרבנו של עני:
פסוק יז:לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חתכות, אלא קורעו מגבו נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים:
