פסוק א:ויקרא וידבר הקדים קריאה לדיבור למדך תורה ד"א שלא ידבר לחבירו אא"כ קורהו והוא (ביומא ד' ע"ב) וכן בסנה. וכן בסיני. ומנין לכל הדברות שבתורה ת"ל מאהל מועד כל שמאה"מ הקדים קריאה לדבור ומנין אף לאמירות ולציווים ת"ל דבר וידבר לרבו' כו'. יכול אף להפסקות ת"ל וידבר לדבור ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה עיין רש"י ז"ל. ויאמר משה משה שאין ת"ל ויאמר מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ויאמר הנני שאין ת"ל ויאמ' ללמד שעל כל קריאה הי' אומר הנני. משה משה לשון חיבה לשון זירוז וכן אברהם אברהם. יעקב יעקב שמואל שמואל. ד"א הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו.
פסוק א:אליו למעט את אהרן. אר"י ב"ב י"ג דברות נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מעוטין ללמד שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמ' לאהרן ואלו הן לדבר אתו. מדבר אליו. וידבר אליו. ונועדתי לך. ודברתי אתך. אצוה אותך. אשר אועד לך. לדבר אליך שם. ביום צוותו. את אשר יצוה א' במצרים ויהי ביום דבר כו' וא' בסיני ואלה תולדת אהרן ומשה כו' וא' באה"מ ויקרא כו'. ר"י הגלילי או' בג' מקומו' במצרי' בסיני ובאה"מ מיעט את אהרן מכלם. רא"א ונועדתי שמה כו' עתיד אני להתועד להם ולהתקדש בהם אימתי ביום שמיני שנא' וירנו כו' או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות ת"ל ונועדתי לך לך ולא כו' ומנין להוציא אף מן הדברות ת"ל ודברתי אתך ומנין להוציא הזקנים ובני אהרן ואהרן ת"ל לדבר אליך: ומנין להוציא אף משמיעות הקול את ישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן ת"ל קול לו. ומנין להוציא אף מה"ש ת"ל קול אליו משה שומע ואין כו':
פסוק א:מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק יכול מפני שהי' נמוך ת"ל וישמע את הקול שאין ת"ל הקול. הקול שנאמר קול ה' בכח כו' אלא שהיה נפסק. וכן מקול כנפי הכרובים כו' יכול מפני שהי' הקול נמוך ת"ל כקול שדי בדברו בסיני. אלא שהי' נפסק:
פסוק א:מאהל מועד יכול מכל הבית ת"ל מעל הכפרת יכול מעל הכפרת כלה ת"ל מבין שני הכרובים ראה חיבתן של ישראל הכבוד שנא' בו את השמי' ואת הארץ אני מלא (ירמי' כ"ג כ"ד) כביכול דחק לדבר מבין שני הכרובים ר' דוסא או' כי לא יראני האדם וחי אבל רואים הם במיתתם וכה"א לפניו יכרעו כו' אף חיות הקודש אינן רואות את הכבוד. אר"ש אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד:
פסוק א:לאמר מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד כו'. (יומא ד' ע"ב) ד"א לאמר אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי. שכל ל"ח שנה שהי' כמנודין לא הי' מדבר עמו שנא' ויהי כאשר תמו כו'. ד"א צא ואמור להם והשבני. ומנין שהי' משה מדבר עמהם שנא' ודבר אל בני ישראל כו' ומנין שהי' משה משיב הדברים ת"ל וישב משה את דברי העם כו' פ' יתרו ר' אלעזר אומר וכו' לצורך עצמו ת"ל אל בני ישרא' בשביל ישר' ולא בשביל עצמו:
פסוק ב:דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם. אדם לרבות גרים.
פסוק ב:מכם. להוציא מומרים וכה"א זבח רשעים תועבה.
פסוק ב:קרבן לה'. שיקדים הקדישו להקרבתו שלא יאמר לה' עולה עאכ"ו שאין מזכירין ש"ש לבטלה:
פסוק ב:מן הבהמ' ולא חיה ואין לך בבהמ' אלא בקר וצאן.
פסוק ב:תקריבו עיין רש"י ז"ל. ד"א מקום שהיחיד מביא משם צבור מביאין:
פסוק ג:אם עלה קרבנו מן הבקר ומנין שינהגו בתמורה ת"ל אם. שלמים מניין ת"ל קרבנו יכול לא יהיו כל הפסולין אלו נוהגין אלא בעולת נדבה עולת חובה מניין ת"ל עולה א' עולת כו'.
פסוק ג:לפני ה' וסמך. אע"פי שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים:
פסוק ד:ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו. ידו ולא יד שלוחו ולא יד עבדו ולא יד אשתו. ידו על ראש ולא על גב. ידו על ראש ולא על הצוואר וגביים וחזה. ונרצה. רש"א אע"פי שלא סמך מרצה. לו ולא לחבירו לימד על שינוי בעלים כו'.
פסוק ד:לכפר. במכפר איזהו מכפר זה הדם. דם הטמא מנין ת"ל ונשא אהרן את עון הקדשים כו' איזהו עון הוא נושא אם פגול נאמר לא יחשב אם נותר נאמר לא ירצה אלא עון טומאה. אין לי אלא דם קומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין ת"ל לכל מתנת קדשיהם. של נשים וגרים ועבדים מניין ת"ל הקדשים ריבה הואיל ואין כפרה אלא בדם מת"ל וסמך ונרצה מלמד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה כאלו לא כפר וכפר:
פסוק ד:עליו. רש"א את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו כו':
פסוק ה:ושחט את בן הבקר וגו'. וסמך ושחט. במקו' שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. ומה סמיכה בטהורין אף שחיט' בטהורין ומה שחיטה ביום דכתי' ביום זבחכם אף סמיכ' ביום. ושחט שחיט' כשיר' בזרי' וכו'. או אינו אלא בכהן כמ"ש ואתה ובניך תשמרו את כהנתכ' כו' כשהו' אומ' והקריבו כו' מכאן ואילך מצות כהונה:
פסוק ה:ושחט את בן הבקר. שתהא שחיט' לשם בן הבקר מכאן למתעסק פסול.
פסוק ה:ושחט. דלא לשוויא גסטרא.
פסוק ה:את בן הבק' לפני ה'. ואין השוחט לפני ה':
פסוק ה:והקריבו עיין רש"י ז"ל.
פסוק ה:את הדם. מניין שאם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ת"ל שוב את הדם. יכול אם נשפך מצואר בהמה ת"ל הדם. הדם שנתקבל בכלי:
פסוק ה:הדם על המזבח. ולא הזורק. ד"א דם אעפ"י שאין בשר מה אני מקיים ועשית עולתיך הבשר והדם מה הדם בזריק' אף הבשר בזריק' יכול יהא זורק ורובג (פי' אבר על אבר כמין מרבג וגו') ת"ל וערך (פי' שיהא זורק הבשר דרך עריכה) ועיין ק"א:
פסוק ה:המזבח סביב. ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח. ואם עבד עבודתו פסולה:
פסוק ה:אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה. ולפי שנא' ונתת את הכיור כו' יכול בין אה"מ ובין המזבח ת"ל המזבח סביב אשר כו' המזבח פאה"מ ולא הכיור היכן היה הכיור נתון בין האולם כו':
פסוק ו:והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה. והפשיט ונתח יכול יפשיט אבר אבר וינתח ת"ל העלה מפשיט כלה ואח"כ מנתח: עולת חובה ועולת צאן ושל נשים ושל גרים ועבדים ונכרים ושנשחט שלא לשמה מנין ת"ל העלה כל שהוא עולה טעונה הפשטה. אתה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. אתה כשירה ולא פסולה שאם עלתה ע"ג המזבח קריבה כמות שהיא:
פסוק ז:ונתנו בני אהרן אר"י מנין להצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ת"ל ונתנו כו'. רש"א שלא תהא אלא בראשו של מזבח:
פסוק ז:הכהן. בכיהונו לימד על כה"ג שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה.
פסוק ז:ונתנו כו' אש על המזבח אע"פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה כו'.
פסוק ז:עצים על האש. ולא אש על עצים רש"א לרבות שני גזרי עצים לתמיד של בין הערבים:
פסוק ז:וערכו בני אהרן יכול אפי' מאה ת"ל וערך. יכול בכהן א' ת"ל וערכו הא כיצד א' עורך שני אברים וכמה הן אברים עשרה. וא' בקרבים נמצא טלה עולה בששה דר"י. רע"א וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים הרי ששה. את הראש ואת הפדר מלמד שאינם מהנתחים. ד"א שיהא פורש את הפדר על בית השחיטה. ר' חייא אומר שיכול נתחים שהיה בכלל הפשט. ומנין לראש שכבר הותז בשחיטה ת"ל כו' מכאן לשחיטה שהיא מן הצוואר:
פסוק ח:על העצים אשר על האש. הנתוכים (ר"ל לשון התכה ויפים לאש) להיות אש וכי כל העצים כו':
פסוק ח:אשר על המזבח. מה מזבח משל ציבור אף אש ועצים משל ציבור. ר"א אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש כו':
פסוק ט:וקרבו וכרעיו. אפי' נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה. קרבי עולה בקרבי תמורה. יכול אפי' נתערבו בפסולין ת"ל וקרבו כו'.
פסוק ט:ירחץ. יכול מה רחיצה בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה ת"ל במים מים כל שהן:
פסוק ט:במים. ולא ביין. במים ולא במזג. במים להכשיר את כל המים:
פסוק ט:והקטיר. אע"פ שפסול אע"פי שיוצא אע"פ שפיגול. אע"פ שנותר. אע"פי שטמא יכול כשהן למטה ת"ל המזבחה כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה:
פסוק ט:את הכל. לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים והצמר שבראשי הכבשים והשער שבזקן תישים יכול אפי' פרשו ת"ל הבשר והדם יכול יתלשו ת"ל את הכל כיצד מחוברין יעלו פרשו אעפ"י שהן בראשו של מזבח ירדו:
פסוק ט:ניחוח. לשם נחת רוח:
פסוק ט:לה'. לשם מי שאמר והי' העולם:
פסוק י:ואם מן הצאן קרבנו. קרבנו להוציא את הגזול:
פסוק י:מן הכשבים או מן העזים לעלה. לרבות כל המותרות מן הקרבנות שיביא בדמיהן עולה:
פסוק י:תמים. יקריבנו תמים יבקרנו:
פסוק י:ושחט אתו כו'. אותו בצפון ולא עוף בצפון:
פסוק יא:על ירך המזבח. ולא באויר:
פסוק יא:ושחט על ירך. ולא קבלה על ירך:
פסוק יא:על המזבח סביב. ואין סביב בבמה:
פסוק יא:בני אהרן. ולא בנות אהרן:
פסוק יב:את ראשו ואת פדרו. מלמד שהן קודמין לכל האברים:
פסוק יב:וערך הכהן אתם. כסדרם:
פסוק יג:והקרב והכרעים כו' במים כו' והקריב הכהן את הכל מכאן שהולכת אברים לכבש בכהן. ובשור לא נאמר והקריב שלא יאמר אדם אביא שור שהוא גדול כו' אלא תורה ומעשים טובים כו' עיין במדרש רבה סוף פ' ב' ובפי' מ"כ:
פסוק יג:עלה. אע"פ שלא הפשיט ושלא נתח ושלא סמך יכול אע"פ שלא נשחט בצפון ת"ל עלה הוא אשה ריח ניחח לה' כו':
פסוק יד:ואם מן העוף עלה. ולא מן העוף שלמים:
פסוק יד:קרבנו. ולא הציבור:
פסוק טו:והקריבו. מלמד שהיא באה נדבת שנים:
פסוק טו:ומלק והקטיר. מה הקטרה בני אהרן ולא בנות אהרן אף מליקה:
פסוק טו:אל המזבח. יכול בין מלמעלה בין מלמטה ת"ל ומלק את ראשו והקטיר המזבח האמור לענין הקטרה הוא האמור לענין מליקה:
פסוק טו:ונמצה דמו. דם כולו אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהן:
פסוק טו:על קיר המזבח. ולא על קיר הכבש ויסוד והיכל:
פסוק טז:והשליך אתה. כשירה ולא פסולה אתה ולא חטאת העוף:
פסוק יז:ושסע אתו. כשר ולא פסול ולא עלת בהמה:
פסוק יז:בכנפיו. להכשיר את העור:
פסוק יז:לא יבדיל. יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר יכול אעפ"י שמלק בסכין ת"ל אתו יכול אעפ"י שלא מיצה דם הגוף ת"ל הוא:
פסוק יז:על העצים אשר על האש. הראוי להיות אש:
