א וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃ ב שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃ ג לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ה קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ ו וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ ז וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׂטִּֽים׃ ח וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ ט וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃ י וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃ יא אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃ יב אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃ יג אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃ יד וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃ טו וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃ טז אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ יז אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃ יח אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃ יט אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ כ וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃ כא וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃ כב וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהוָֽה׃ כג וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃ כד כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃ כה וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ כו וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃ כז וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃ כח וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ כט כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃ ל וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ לא וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ לב וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחַשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ לג וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃ לד וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃ לה מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויקהל משה את כל עדת וגו'. אמר לעיל והשיב את המסוה עד באו לדבר, שלא היה רוצה להשתמש בקרון הפנים לבטלה אלא מיד ויכל משה מדבר ויתן על פניו מסוה, לזה לא רצה לדבר עם ערב רב כל עוד שיש בו אותו קרון וגם אסור להסתכל בפניהם מאחר שעשו אותו מעשה כמו שאמרו ז"ל אסור להסתכל בפני אדם רשע, ואין ראוי לדבר עמהם אפילו דבור כי ע"א מטמאה כנדה שנאמר תזרם כמו דוה צא וגו', ואז"ל שהדבור עם הנדה מטמא והביאו ראיה מרחל שאמרה לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ולא השיב לה כלל, וגם ההבל והריח של הנדה מזיק שאם לא כן היה ראוי לה לרחל שתקום מפני אביה ולנשוק ידיו ע"כ. ולזה הקהיל כל עדת ישראל ויאמר אליהם לא לערב רב. ואמר אשר צוה ה' לעשות אותם, היה מספיק שיאמר אשר צוה ה' מהו לעשות, מכאן רמז מה שאמרו במדרש וז"ל, רבותינו בעלי הגדה אמרו מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בה ויקהל בראשה אלא זאת, אמר הקב"ה למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולהכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל ד"ת איסור והיתר כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים הלכות פסח בפסח וכו', אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאלו המלכתם אותו בעולמו ע"כ, לזה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, כי הדברים אינם נעשים, אבל רמז למנות חכם בכל קהל וקהל לדרוש הדברים שהם ד"ת ברבים. ויקהל קרי ביה ויקהל שב"א תחת הוא"ו שהוא צווי, ומשה פירוש ת"ח, שכן נמצא בגמרא (חולין צ"ג) משה שפיר קאמרת, פירש"י ז"ל ת"ח. לרמוז למה שאמרתי שבכל קהל וקהל ישימו להם ת"ח לדרוש בכל שבת ושבת:
פסוק א:
ואמר את כל עדת, לרבות הנשים ג"כ, כי הם צריכין ללמוד ג"כ איסור והיתר, כמו שאמר המדרש ובפרט הלכות נדה, כמו שהיה עושה חכם אחד בא"י שהיה מכריז לנשים שיבואו וישמעו הלכות נדה חודש בכל שנה. וכן בא לרבות הקטנים, וכמו שנאמר בשנת השמטה בחג הסכות שנאמר שם הקהל את האנשים והנשים והטף, וארז"ל טף למה לתת שכר למביאיהם, וגם ללמדם מקטנותם לבא לבהכ"נ כדי שלא יהיו מיושבי קרנות:
פסוק ב:
ואמר ששת ימים תעשה מלאכה. כלומר מספיק שכל השבוע אתם עסוקים במלאכה ויום שבת יהיה לת"ת, כמו שאמרו ז"ל כשנכנסו ישראל לארץ אמרה תורה עתה יתעסקו איש בכרמו ואיש בשדהו תורה מה תהא עליה, אמר לה הקב"ה בתי נתתי להם שבתות וי"ט שיתעסקו בתורה, ואם תקבלו עליכם לעשות כן יבא לכם סיוע אלהי שמלאכתכם נעשית מאליה שלא תטרחו בה כ"כ, וזהו תיעשה קרי וכתיב תעשה. וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת ולה' יהיה שבתון, יהיה לכם שבת שתענגו אותו, אבל לה' יהיה שבתון, כפול בלמוד, לא כמו שארז"ל ביו"ט חציו לכם וחציו לה', לפי שהשבת יותר קדוש הוא מיו"ט, ומהעונש תדע, שהעושה מלאכה בשבת בסקילה וביו"ט חייב מלקות, א"כ לזה אמר שבתון:
פסוק ב:
עוד כתיב תעשה וקרי תיעשה, לרמוז לבית ראשון ולבית שני, בית ראשון נבנה מאליו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק אבן שלמה מסע נבנה, א"ר ברכיה האבן מעצמה היתה נוסעת ועולה ונבנית שם, הוא שאמר שלמה בנה בניתי, בנין בנוי בניתי, זהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, שצוה לדברים שימחו מאליהן, וכן ימים תעשה מלאכה ר"ת ית"ם, מאליו לזה קרי תיעשה. וכתיב תעשה, לרמוז לבית שני שנעשה ע"י צער שנאמר ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים וגו':
פסוק ב:
עוד ששת ימים תעשה מלאכה, לומר כמו שהעולם נעשה בששת ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, כן המשכן שהוא דוגמתו שהוא דוגמת ג' עולמות קודש הקדשים ואהל מועד וחצר המשכן, וכנגדם האדם יש בו ג' עולמות ראש ולב ועולם הטבע שהוא מהטבור ולמטה, שהאדם נקרא עולם קטן, כן אמר במשכן ששת ימים תעשה מלאכה, וכמו שהעולם נברא באמירה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו כן ג"כ המשכן נעשה באמירה, שנאמר תעשה וקרי תיעשה מאליה:
פסוק ג:
לא תבערו אש וגו'. כתב הרב רבינו בחיי ז"ל, אמר תחילה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ונראה לי ג"כ מאומרו יומת ולא אמר מות יומת שהוא בסקילה אלא יומת שהיא מיתה בידי שמים, לפי שזה כוונתו לשמים הוא יודע הלבבות, כן כתב הרב ז"ל. לא תבערו אש, כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה, שכלל כל המלאכות הם ע"י האש שהאש סבתם, כי אפילו החרישה לא נעשית המחרישה אלא ע"י האש, ולכך תקנו חז"ל לברך על האש במוצאי שבת לפי שהאש ע"י נעשו כל המלאכות והכוונה שהמלאכות ע"י האש לומר שאם לא נזהר לעשותה כראוי בנאמנות שלימה בלי שום זיוף האש תאכלנו, ועליו אמר הנביא מהאש יצאו ואש תאכלם, מהאש יצאו המלאכות והאש תאכלם, למי שלא יעשה אותם כראוי או יעשה בהם שום זיוף, ולמי שהוא שכיר יום ועושה מלאכתו בעצלנות, ואפי' הלמוד הוא מהאש שנא' אש דת, ואומר הלא כה דברי כאש:
פסוק ג:
עוד לא תבערו אש. שלא יגרמו להבעיר אשה של גיהנם ע"י מעשיהם, כי אשה של גיהנם ביום שבת חינה נבערת והיא כבויה וע"י הרשעים היא נבערת, ועל זה אמר הנביא ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות (ישעי' ס"ו), כי כל התולעים אינם חיים יותר מי"ב חדש כי כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש, אבל תולעתם של רשעים לא תמות, כפי כוונתם שרצו להחיות גופם ולהמית נפשם. א"כ גופם שנעשה תולעת לא תמות, ועליהם נאמר (משלי א') ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו, ואשם לא תכבה, כי שאר אשות ביום שבת הם נכבים, אבל אשם לא תכבה, שהם הבעירוה בהתלהבות היצר, לזה אמר בכל מושבותיכם שהוא עוה"ב ששם מושב הנשמות בקבע ובעוה"ז הוא עראי, ויום השבת הוא עולם שכולו שבת:
פסוק ג:
עוד לא תבערו אש. אזהרה שלא יכעוס האדם, שהכעס מדליק המרה השחורה שבאדם, זהו מושבותיכם ביו"ם השב"ת גי' מרה שחורה ע"ה, אפי' ע"ד שראוי לכעוס עליו כדי לאיים על ב"ב, זהו מושבותיכם, מה שבתוככם שהיא המרה:
פסוק ד:
ויאמר משה אל כל עדת וגו'. יש קושיות הרבה בזה הפסוק, אמר לאמר לאמר ב"פ למה, ועוד אל כל עדת בני ישראל מיותר, שכבר אמר ויקהל משה את כל עדת וגו', א"כ היל"ל ויאמר משה אליהם, ועוד מהו זה הדבר לאמר, למה אמירה ודבור, אלא אמר משה לישראל הקב"ה רוצה שתעשו נדבה קודם שתביאוה, למה לתת לכם שכר על כל דבור ודבור ועל כל אמירה ואמירה. בני ישראל לאמר, כשישראל אומרים לחזן אמירה וכשהחזן מברך זהו דבור, יש לכם שכר על אמירה ועל דבור, ואם שמעו אחרים והתנדבו גם הם ואמרו יש להם שכר על אמירתן, זהו אשר צוה ה' לאמר, אם בסבתם אמרו אחרים לאחרים ואחרים לאחרים יש להם שכר על כל האמירות, ולא על האמירות לבד אלא אפילו על ההרהור, שכן זה הדבר אשר צוה ס"ת הרהור. עוד אמר אל כל עדת בני ישראל לאמר, לומר שבני ישראל לבד יש להם שכר על האמירה משא"כ בעכו"ם, שאין להם שכר אלא על המעשה אם עשו לשמה. או נאמר אשר צוה ה' לאמר, לומר האמירה לא תהיה אלא לשמה בשביל השי"ת לא כדי להתגאות ולהתראות, עוד לאמר קחו מאתכם, לומר שמיד אחר האמירה תהיה המעשה שהיא הקיחה שלא יארע שום עכוב ונמצא עובר על לא תאחר לשלמו שפנקסו נבקרת. אמר מאתכם מספרו ת"ק ואחד, אמר הקב"ה אם אתם עושים הנדבה לשמי אע"פ שהעולם שהוא מהלך ת"ק שנה וכל מה שבתוכו הוא שלי שנאמר לי הכסף ולי הזהב מעלה אני עליכם כביכול כאילו הבאתם אותו מחוץ לעולמי אלא מאתכם, לזה יתר א. קחו מאתכם, ר"ת וס"ת מקום, לומר אע"פ שהוא מקומו של עולם כי לזה נקרא מקום, עכ"ז מעלה אני עליכם כאילו הבאתם אותו מחוץ לעולמי. עוד קחו מאתכם לא אמר מעמכם או משלכם או מכם, כמו שנאמר בקרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן, אלא מאתכם, אמר הקב"ה לא תעלה על דעתכם לומר בשלמא ביזת הים בא לידינו בהיתר לפי שבאה אחר היאוש שמתו כולם, אבל מה שלקחנו במצרים בשאלה לקחנו וברחנו ולא באה לידינו בהיתר והקב"ה שונא גזל בעולה, לכך אמר מאתכם, כל מה שאתכם מכסף וזהב ונחשת ועורות כו' הכל בהתר בא לכם, לפי שאני נדרתי לאבותיכם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והכסף והזהב הוא לי ואני המצאתי אותו למצרים ע"י שהבאתי רעב בכל הארצות עד שכל כסף וזהב שבעולם הביאוהו למצרים כדי שיהיה מצוי ומזומן לכם, ואני נתתיו לכם חלף עבודתכם, א"כ כל מה שמצוי אתכם הוא שלכם, לזה אמר וכל אשר נמצא אתו הביאו, לא אמר וכל אשר אתו אלא אמר נמצא אתו, כלומר שהוא כמו המציאה שהיא מותרת. וכן קחו מאתכם בגי' הבא בהתר, וכן רמז שלא יביא האדם נדבה מן האסור אלא מן המותר:
פסוק ד:
עוד נאמר שאמר אשר נמצא אתו, שלא הוקשה להם בהבאת כל כך נדבה לפי שלא עמלו בו ולא גדלו ובא להם כמו המציאה והביאוהו בנדבת לבם ובשמחה, ולכך אמר מאתכם שהוא טפל בעיניכם, אבל בקרבנות אמר מכם שהוא שלהם, שלא לקחו מבהמות המצרים אפילו אחת לפי שהם נעבדים וע"ז אסורה היא בהנאה, ולא אמרו לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות אלא לפי שאמר להם רק צאנכם ובקרכם יוצג, ולזה נאמר בהם מכם, שעמלו בהן והן חביבין עליהם כגופן:
פסוק ה:
כל נדיב לבו. אמר לבו לבו ב"פ, אחד לישראל ואחד להקב"ה, שהם נקראים לב והקב"ה נקרא לב, שנאמר צור לבבי וגו', שהם סוד הלולב שהלולב עולים ב' זה עם זה פנים בפנים שהם אדוקים ודבקים זה עם זה כן ישראל והקב"ה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו', ולא ערב רב שהם קליפה, וכן קחו מאתכם וגו' עם ב' מלות גי' חוץ מערב רב:
פסוק ה:
כל נדיב לב יביאה, הוא בעצמו ולא ע"י שליח להראות הנדיבות והזריזות בעבודתו ית', וגם כדי שיהיה לו הנדיבות בטבע לפי שהוא בן אברהם אבינו שהיה לו הנדיבות בטבע, ולזה נקראו בת נדיב, ולזה הזהב שהוא יותר חשוב קודם. ועוד להראות חבתו יביא הוא בעצמו ולא על ידי שליח, ולזה יביאה מוטעם, והאריך ואמר יביאה ולא אמר יביא, יביאה בגימ' בחיבה ע"ה, כי עיקר העבודה הוא בשמחה, וכה"א תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, כי זה היא הקפידא, וכן כל נדיב לבו יביאה בגימ' קפ"ד, דופק על דלתי הרחמים ומעורר בי החיבה כשמביאה בחיבה ובשמחה, חיבה בגימ' כה והבן, ואמר את תרומת ה', קודם אמר קחו מאתכם תרומה לה' ואחר שהפרישה נקרא תרומת ה':
פסוק ה:
עוד התחיל בזהב. להודיע שישראל לא היו בעשיית העגל ותועבה יבחר בהם, ממה שעשו התועבה שהוא העגל שנעשה מזהב, בחר בהם וצוה להביאם ראשונה, כמו שאמר במדרש משל למטרונא שיצא עליה שם רע מגדולי המלכות בדק המלך ולא מצא ממש בדברים מה עשה עשה סעודה והושיבו בראש להורות שבדק אחריו ולא מצא ממש, לזה צוה להושיבו ראשונה, וכה"א ארפא משובתם שהוא העגל שעשו, אוהבם נדבה, בנדבה שעשו נרפאו ונאהבו:
פסוק ה:
ובזוהר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה, ת"ח בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמריה ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא דאיהו קיימא ויסודא דכל גופא לבתר סליק ההוא רעותא בכל שייפי גופא ורעותא וכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחברין כחדא ואינון משכין עלייהו זוהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקוב"ה הוי כד"א קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוה אמשכתא לקבלא עלייהו ההוא תרומה למהוי חולקא לה', ואי תימא דלאו ברשותא דבר נש קיימא מלה, ת"ח מה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' כל נדיב לבו, ודאי מאן דאתרעי לביה ימשיך לה לשכינתא לגביה הה"ד יביאה יביא ה' אע"ג דאיהי באסתלקותא לעילא יביאה מאתר עילאה לאמשכא לדיירא עמיה ע"כ. א"כ כל נדיב לבו יביאה, יביא הנדיבות אחר שהביאו ללב שהוא המלך ימשכנו לשאר איברי הגוף ויביא ה' שהיא שכינתא, כי אין השכינה שורה במקום רוע לב ורע עין, ולזה באבות פרק ב' בחמשה תלמידים שהיו לר' יוחנן בן זכאי כשאמר להם צאו וראו איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם וכל אחד ואחד אמר דבר א' אמר רבי אלעזר בן ערך שהוא מכריע את כולם לב טוב ואמר רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם לפי שהכל תלוי בלב, כמו שאמר להם צאו וראו איזו הדרך שיתרחק ממנה האדם כל אחד אמר דבר אחד ורבי אלעזר אמר לב רע, ואמר ג"כ שבכלל דבריו דבריכם לפי שהכל תלוי בלב, וכמו שאמר בזוהר ההוא רעותא סליק ללבא בקדמיתא ובתר סליק לשייפי דגופא:
פסוק י:
וכל חכם לב בכם יבאו וגו'. לפי שר"ל להם ראו קרא ה' בשם בצלאל, כדי שלא להטיל קנאה וכדי שלא יאמרו לפי שהוא בן חור בן מרים אחותו, וגם כמו שכתבתי פרשה תשא לפי שהיה בן י"ג שנה ואין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נתמלאה זקנו, לזה עשה משה התנצלות ואמר כל חכם לב בכם ולא אמר מכם לומר כולכם חכמים כולכם ראויים לעשות המלאכות, אע"פ שלא ראיתם עשיית שום מלאכה שהייתם טרודים בחומר ובלבנים עכ"ז יש בכם חכמה לעשות כל מלאכה מאחר שקבלתם התורה שהיא ראש לכל חכמות, וכן אמר במשנה תורה רק עם חכם ונבון וגו', ואח"כ אמר ראו קרא ה' בצלאל לא מגריעות בכם ח"ו, אלא לזה נברא, זהו קרא בשם. כמו שאמר קורא הדורות מראש מיום שנברא העולם, זהו קרא ולא קורא, ועוד ששמו גורם בצל אל הוא יושב בצלי ואני יושב בצלו וזהו בצל שדי יתלונן, לזה אמר בשם בצלאל, כמו שכתבתי פרשת תשא, ואחר שאמר ההתנצלות ואמר ראו קרא וגו', אמר אח כ ויקרא משה אל בצלאל לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, ואמר יבאו ויעשו את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו', הזכיר מ' דברים חסר אחד כנגד ל"ט מלאכות והודיעם כל הצריך לעשות כדי שיכינו עצמן להביא כפי אשר נמצא בידו:
פסוק כ:
ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ודאי שהם היו מכונסים לפניו שהרי נאמר ויקהל משה אם כן למה אמר מלפני משה, אלא לפי שהוא אמר להם בעודם באותו קבוץ שיעשו נדבה כדי לתת לב זה לזה ותעורר רוחם להתנדב בראות חבירו מתנדב והסבה לפי שלא הורגלו בזה. והם אמרו אין אנו צריכים לזה אלא כל אחד יביא בלא נדבה ברבים, כי המתנדב ברבים או משום בושה או משום להתראות אין לו כ"כ שכר, לזה יצאו מלפניו שלא לעשות נדבה אלא מיד ויצאו ויבאו כל אשר נשאו לבו:
פסוק כא:
וכתב הרמב"ן ז"ל, אמר אשר נשאו לבו על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל נדיבות יזכיר בהם, וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה כי לא היה בהם שלמד המלאכות האלה ממלמד או ממי שאמן ידיו בהם כלל אבל מצא בטבעו שידע לעשות ויגבה לבו בדרכי הי"ת לבא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר, ע"כ:
פסוק כב:
ויבאו האנשים על הנשים. מצאתי כתוב שקדמו הנשים בסוד ויהי ערב ויהי בוקר, שהמשכן הוא דוגמת העולם. ויתכן שקדמו הנשים לפי שחוה קדמה ופתתה לאדם ורצו לתקן מה שנתעוות בחוה, לזה הביאו חח, שהחח הוא בזרוע והיא לקחה ואכלה ונתנה לבעלה, ונזם לפי שהריחה בפרי והיתה מריחה בפני בעלה כדי לחבבו בעיניו, וטבעת שהם באצבע שלקטה בהם, וכומז לפי שנזדווגה בנחש שנאמר הנחש השיאני, אז"ל עשה בי נשואין, וכומז כאן מקום זמה, ולא נזכר כאן עגיל כמו בכלי מדין שאמר עגיל וכומז, לפי שהעגילים הם באזנים ולא פרקום מעל אזניהם, לרמוז שלא פרקו עול מה ששמעו באזניהם במעמד הר סיני כמו שעשו ערב רב שפרקו מה ששמעו, כמו שכתבנו פרשת תשא, וגם עגיל הוא לשון עגל, לכך לא נזכר. ואמרו הנשים הם הביאו נזם שהוא דבר קל אנו נביא חח שהוא יותר כבד, הם הביאו דבר אחד אנו נביא ד', ח"ח נז"ם טבע"ת כומ"ז גימ' בהסתר, לרמוז על מה שעשתה בהסתר פנים. והנשים לא הביאו אלא זהב לבד, כי התכשיטים היו מזהב, לומר שהם לא היה להן חלק בעגל שהיה כולו מזהב. ולא הביאו זהב כמות שהוא אלא תכשיטין. ואפשר לומר כי אלו התכשיטין שלקחו ממצרים ה' נתן להם בשכר טרחם כמו שכתבנו פ' שמות ולא משל בעליהן שאין מקבלין צדקה מהנשים אלא דבר מועט לפי שגונבין משל בעליהן, כן צריך לומר שלא נתנו ממה שלקחו מביזת הים כי מציאת האשה לבעלה, וכן ביזת הים היא של אנשים שמתו שלא היו עמהם נשים, ואלו התכשיטין הם תכשיטי נשים, א"כ מוכרח הוא לומר שהם ממה שלקחו במצרים שאמר ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב, אבל האנשים הביאו זהב כמו שהוא שנאמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב הביאו, ואמרו בפרקי ר' אליעזר נתן להן לנשים שכרן בעוה"ז שמשמרות ראשי חדשים ובעוה"ב שהם עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר המשביע בטוב עדיך, שהביאו עדים שהם התכשיטין והביאום בעין טובה ומן הטוב שהוא הזהב שנאמר בו טוב שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב, ולא מכסף כי הם לקחו כלי כסף וכלי זהב ולא נתנו אלא מהזהב שהוא טוב מכסף, זהו המשביע בטוב עדיך, מה שכרם תתחדש כנשר נעורייכי, וביאור זה שאילו לא נתנו לא היו מתחדשות אלא בתחית האיש בו כלולה האשה שהיא עצם מעצמיו והיה צריך לנוסרה ולהביאה, אבל עתה זכו שהן מתחדשין שאינן בכלל האנשים אלא חדוש מחדש, מלבד הצלע שנלקחה מהאיש, כי נפרדה ממנו ותקנה מה שקלקלה בהבאת אלו התכשיטין כמו שאמרנו, לזה אמר שעתידין להתחדש בריה חדשה, ומשמרים ר"ח בעוה"ז כלומר משמרים החדוש פירוש שממתינין לו ולוקחים סימן מהירח שהיא מתחדשת בכל חודש, כי הג' מועדים הם כנגד שלשה אבות וי"ב חדשים כנגד י"ב שבטים שהיה צריך שיהיו מועדים כנגדם וכשחטאו בעגל נתן לנשים:
פסוק כב:
וכל איש אשר הניף תנופת זהב וגו'. כתב רבינו בחיי ז"ל, הזכיר בזהב לשון תנופה למעלה וחשיבות כי המתנדב הזהב ינופף ידו לעלוי נדבתו גם המקבלים אותה יפרסמוהו לפרסם מעלת המתנדב ע"כ. לזה אמר הניף תנופת, ב תנופות, א' שהוא ינופף ידו, ואחת שהמקבלים יפרסמוהו:
פסוק כה:
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ודאי הטויה היא בידים לא ברגלים, ועוד מהו מטוה, יאמר ויביאוהו, אלא מיד כשהיו הנשים לוקחות התכלת לטוות היה סיוע אלהי שהיה נטוה מאליו והם מוצאים טווי לבד שהיו נותנין ידיהן, וזהו טוו ב' ווי"ן שכח אחר היה טוה עמהן. כמו המעשה של ר' חנינא בן דוסא שראה אבן אחת ובקש להעלותה לירושלים וסתתה וכיירה ולא היה יכול להעלותה שהיו שואלים ממנו ממון רב עד שנזדווגו לו ה' מלאכים בחשבו שהם בני אדם ואמרו לו תן לנו ה' סלעים ובלבד שתתן אצבעך עמנו נתן אצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים ובקש ליתן להם את הסלעים ולא מנאם נכנס ללשכת הגזית ואמרו לו מלאכי השרת היו. והיו מתחילין במין אחד ומוצאין המין האחר טווי והיו מביאין שניהם זהו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת, לא אמר ואת תולעת אלא את, כשהיו מתחילין בתולעת השני היה נטוה ג"כ השש, זהו את תולעת השני ואת השש, ולזה טוו בלשון רבים, ומה שאמר וכל אשה חכמת לב שהיא חכמה באמון ידים לבד, ולזה לא אמר וכל אשה חכמת לב טוו בידיה, אלא חכמת לב בידיה, באמון ידים לא בטויה, ואז"ל וכל אשה חכמת לב בידיה טוו מכאן שאין ראוי להיות חכמה לאשה אלא בטויה ובצרכי הבית, ולזה מנעו האשה מלמוד התורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם, ול בנותיכם, כי האשה שהיא חכמה היא מתחכמת על בעלה ואין לבעלה נחת רוח עמה כי תהיה ערומה, כי לזה היתה כוונה אלהית שתהיה דעתה קלה, כי החכמה נתנה לאנשים ולא לנשים כי לא נאמר אשר נתן ה' חכמה בהן כמו שאמר באנשים שנאמר וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, אבל בנשים אמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו לבד:
פסוק כט:
כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה וגו'. שמעתי ממורינו ז"ל שהקשה ואמר אחר שאמר ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לבו הביאו חח וגו' וכל איש אשר הניף תנופת זהב וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אילים וגו' הביאו כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו וכל איש אשר נמצא אתו עצי שטים הביאו וכל אשה חכמת לב וגו' ויביאו מטוה וגו' והנשיאים הביאו וגו', מה חדש בזה הפסוק שאמר כל איש ואשה כבר הובא הכל, אלא אמר הוא ז"ל שהיו בהם בישראל אנשים ונשים שהיו מתאוים ואומרים הלואי היה לי והייתי מביא אני הכל לבדי, והקב"ה שהוא בוחן לבות חשב להם המחשבה כמעשה ואמר למשה כתוב כל איש ואשה אשר נדב לבם להביא, כל המלאכה הביאו, מעלה אני עליהם כמו שהביאו הכל כל הנדבה, זהו הביאו בני ישראל נדבה וגו', אף אנו נאמר עד"ז על פסוק וכל אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים וגו' הביאו, רש"י פירש ואמר או קתני ולפי דרכנו נאמר שמי שהביא תכלת ומתאוה להביא ארגמן או הביא ארגמן ומתאוה להביא תולעת שני וכן עורות אילים ואין לו מעלה עליו הכתוב כאלו הביאו, לז"א תכלת וארגמן בוא"ו העטף. וכן כולם:
פסוק כט:
עוד נאמר הביאו בני ישראל נדבה, שלא תאמר מה הביאו כל מה שהביאו אינו אחד מני אלף ממה שלקחו הם במצרים חוץ ממה שלקחו על הים ובבעל צפון כמו שכתבתי פרשת בא אל פרעה, כי ארז"ל שכל אחד הוציא ממצרים צ' חמורים נושאים כסף וזהב, א"כ מהו שכ"כ הוא משבחם ואומר הביאו הביאו, לזה אמר הביאו בני ישראל נדבה, על הנדבה לבד שהתנדבו כל הצורך לבד אני על זה משבחם ואומר הביאו הביאו, ואני נותן להם שכר, לזה כפל שאחר שאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אח"כ אמר הביאו בני ישראל נדבה, לומר על נדבת לבם לבד אני נותן להם שכר, שנאמר אוהבם נדבה (הושע י"ד) על הנדבה לבד אני אוהבם:
פסוק ל:
ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר משה אע"פ שכולכם חכמים מחוכמים עכ"ז הקב"ה בחר בו שעליו לשלם מה עשיתם בחור אביו שנהרג על קדוש השם. וכן אמרו במדרש בשעה שעשו ישראל את העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה אמר לו הקב"ה חייך כל בנים שיוצאים ממך אני מגדלם בשם טוב בעוה"ז שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. עוד אמר במדרש הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם, בראתי חרש זה בצלאל שנאמר בו חרש וחושב, נופח באש פחם חטאו ישראל באש שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, בא בצלאל ורפא את המכה. משל לתלמידו של רופא שנתן רטיה על מכה אחת ונתרפא, והיו מקלסין אותו אמר להם רבו קלסו אותי שלמדתיו, כך היו הכל אומרים בצלאל בחכמתו עשה המשכן אמר הקב"ה אני הוא שבראתיו ולמדתיו שנאמר הנה אנכי בראתי חרש, לפיכך אמר משה ראו קרא ה' בשם וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה וגו', א"כ הכונה באומרו ראו שלא יקנאו בו כי הוא חייב לו מצד שקדש אביו ש"ש, וכן מצד שבטו שקדש ש"ש וירד תחילה בים, זהו למטה יהודה, ולא יחשבו שבחכמתו עשה אלא הקב"ה נתן בו חכמה שנאמר וימלא אותו רוח אלהים רוח אותיות חור, בשביל חור אביו, בחכמה ובתבונה ובדעת, ולחשוב כנגד החכמה שהיא נקראת מחשבה, מחשבות כנגד התבונה שהיא הבינה שהיא כוללת המחשבות, מחשבות, מחשבת כתיב מ"ח שבת, מ"ח היינו חכמה, שבת היא נקראת שבת הגדול, לעשות בזהב כנגד דעת לחשוב מחשבות שהיה מקדיש אותו דבר שהיה עושה או אותו כלי במחשבה ובכוונה ידועה, שכל כלי וכלי היה מתכוין בעשייתו להיכן רומז ולמה הוא דוגמא, וכל כלי וכלי היה לו כונה ידועה כל אחד לבדו, לזה מחשבות:
פסוק לב:
וכתב מורי ז"ל, לחשוב מחשבות לעשות בזהב וגו', שמי שהוא בקי כשתבא לו שום מלאכה שמעולם לא עשאה עושה אותה קודם באבר או בבדיל עד שיראה מה צריך קודם שיעשה אותה בכסף וכ"ש בזהב, אבל בצלאל לא היה כן אלא מיד אחר המחשבה שהיה מצייר אותו דבר במחשבתו הנה עושה בזהב קודם, ואח"כ בכסף ואח"כ בנחושת, וכן בחרושת אבן ובחרושת עץ היה עושה קודם באבן ואח"כ בעץ. ולהורות נתן בלבו, כי יש אומנים שיודעים לעשות שאינם יודעים ללמד ולהורות לאחרים, אבל בצלאל היה בקי בכל, ע"כ:
פסוק לד:
הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. למה אתו אהליאב א"ר חנינא בן פזי אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן שהיה מן הלחינות, ומה כתיב בו ובני דן, אמר הקב"ה יבא ויזדווג לו שלא יהיו מבזין אותו ושלא יהא בצלאל רוחו גסה עליו. לפי שהקטן והגדול הן שוים לפני הקב"ה ואין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, וכדי שלא יתגאו אומר ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, ארז"ל אפילו בהמה וחיה, ולא נתפרסם מכולם אלא בצלאל ואהליאב, ומה שאמרו ועשה ולא אמר מה עשה, ואמרו לדעת לעשות, ואח"כ אמר ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב לקרבה אל המלאכה לעשות אותה משמע שלא עשה, א"כ מהו ועשה בצלאל ואהליאב אפשר לומר כששמע בצלאל שאמר משה וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו ואת מכסהו ואמר את השלחן ואת מנורת המאור וגו' את מזבח העולה את קלעי החצר את בגדי השרד ועל כל דבר ודבר ועל כל כלי וכלי שהיה אומר משה היה בצלאל מצייר אותו במחשבתו, כי נשתבח בצלאל במחשבה שנאמר לחשוב מחשבות, על זה אמר ועשה בצלאל, שצייר במחשבתו כאלו עשה: