פסוק א:ויקהל משה, למחרת יום הכפורים דאל"כ היה לו לפרש אימתי היה אלא ע"כ קאי אדסמיך ליה שירד מן ההר עם לוחות אחרונות והיינו ביוה"כ כדלעיל בפר' כי תשא וסמוך לאותו הזמן ממש היה זה:
פסוק א:לשון הפעיל. הרא"ם הוקשה לו למה צריך רש"י לפרש זה דודאי מצד דקדוק הלשון כן הוא. ותו קשה במ"ש והוא לשון הפעיל דמשמע שיש לו שייכות עם מה שלפניו ולא קרב זה אל זה. ונראה דקשה למה הוצרך כאן לומר ויקהל. ותו לשון כל עדת בני ישראל, עדת ל"ל, ע"כ פירש"י ע"ד שמצינו בפרשת חקת כל העדה פירש"י כל העדה כולם שלימים הכי נמי כאן היו כל עדת בני ישראל שלימים לפי שמחרת יוה"כ היה שנמחל להם עון העגל וע"כ אמר ויקהל שהוא לשון הפעיל ע"פ דבורו היו מיד נאספים וצייתים ליה ולא היה צריך לטרוח באסיפתם לפי שכולם קדושים היו, וע"כ התרגום בזה ואכניש ולא כיש תרגום וכנש דאילו כן היה פירושו דבידים דהיינו בטורח גדול הכניסם אבל ואכניש משמע שע"י דבורו בעלמא הכנישם בלא טורח כלל (כנ"ל נכון):
פסוק ב:ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת. נעתיק המקומות בענין זה אם זה נדחה מפני זה. כאן אחד מהם דהיינו מה שהוא קודם דוחה את שאחריו. שנית לעיל בפרשת תשא בפסוק ואתה דבר כו' אך את שבתותי תשמורו שם המאוחר שהוא שבת דוחה המוקדם שהוא מלאכת המשכן שלישית בפרשת קדושים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שם, דוחה ג"כ המאוחר שהוא שבת דוחה כבוד אב ואם המוקדם לו. רביעית סוף בהר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו דרשינן ביבמות (דף ו') יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי כו' כולכם חייבים בכבודי, הרי ג"כ דהמוקדם דוחה המאוחר. וצריך ליישב ענין זה, ונראה בדרך זה דבכ"מ אזלינן בתר המוקדם שהוא חשוב יותר דוגמא לזה מצינו מה שאמרו בפסוק ארץ חטה ושעורה דהמוקדם חשוב להמאוחר, אלא דבמקום שיש טעם למה שהקדימו אזלינן בתר הקדימה ומש"ה כאן אזלינן בתר הקדימה כמשמעות דברי רש"י שכתב הקדים אזהרת שבת כו' ובפרשת תשא דאזלינן בתר המאוחר היינו מפני שיש שם לימוד ואתה דמשמע ואע"פ שהזהרתיך על מלאכת המשכן כו' וכתב שם אך את שבתותי כו' כפי שביארנו שם. ובפרשת קדושים יש שם ג"כ לימוד אני ה' אלהיכם כולכם חייבים בכבודי דהיינו שבת וכמ"ש התוס' בריש יבמות (דף ו'). ובפרשת בהר דדרשינן שם ג"כ כולכם חייבים בכבודי דהיינו גם שם כתיב אני ה' כמו שזכרו בגמרא הנ"ל ולכאורה קשה ל"ל זה תיפוק ליה דשבת הוא קודם בפסוק, נראה לתרץ דשם יש טעם בלאו הכי על הקדמת שבת דהיינו כדי ללמוד על מה שנזכר שבת קודם שהיינו מה שאמרו שם בפ"ק דיבמות (דף ו') ת"ל שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם פירוש אפילו לאחר שנחרב וכיון דאנו צריכים לזה ממילא אין הוראה מי ידחה את מי ע"כ צריך אני ה' דכולכם חייבים בכבודי ממילא שבת קודם (ועיין מה שנכתוב עוד בס"ד בפרשת קדושים מענין זה):
פסוק ג:לא תבערו אש כו' ללאו יצאת. פירש"י בפרק כלל גדול שאין חייבין עליהם כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא כמו שאמר בה, וי"א לחלק יצאה דהבערה היתה בכלל לא תעשה מלאכה ולמה יצתה להקיש אליה כל, שאר המלאכות שנכללו שזה מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא, ובפ"ק דיבמות (דף ו') פירש"י שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות לכך יצאה הבערה לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה כו'. ובפ"ק דפסחים פירש"י לחלק יצאה של"ת העושה ד' או ה' מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא חטאת אחת דהא חד לאו איכא בכולהו וחד כרת לפיכך פרט בה בפני עצמה להקיש אליה מה היא מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה לעצמה אף כל כו'. וכתב הרא"ם דדברי רש"י בפסחים וביבמות סתרי אהדדי דביבמות משמע דאי לאו לא תבערו הו"א אם חלל שבת בכל המלאכות פחות אחת אינו חייב סקילה עד שיחלל בכל המלאכות וא"כ אם חילל שוגג בכל המלאכות פחות אחת וכ"ש ד' או ה' מהן אינו חייב חטאת מאחר שאין בזדונן כרת ואילו בפסחים משמע מרש"י דאי לאו לא תבערו הו"א העושה ד' וה' אבות מלאכות בשוגג חייב חטאת אתת, ועוד היאך הוה אמינא לפרש ההיא דלחלק כרש"י דיבמות (שם) והלא המקושש שלא חילל אלא למלאכה אחת ונגזר עליו סקילה ושמא י"ל דהוראת שעה היתה כו' עכ"ד. והנה קושיא ראשונה אין לה מקום דודאי התורה באה להזהר מכל הטעות ששייך לטעות ואין כל הטועים שוים דזה הטועה סברתו כך וזה כך ואין שייך להקשות אהדדי אלא אחר האמת, וכאן יש סברא לטעות שאינו חייב על כולן אלא אחת, ויש סברא לטעות ולומר שודאי חייב על, אחת ג"כ אלא שאם עשה הרבה שאינו חייב אלא אחת ואין כאן סתירה מטועה זה לטועה אחר. וקושיא שנייה ג"כ לא ידעתי התחלה בה, דהיא גופה קא דכל עצמו של פסוק דלא תבערו קמ"ל דלא תקשה לך על מה שתמצא שהמקושש נתחייב מיתה ולמה נתחייב והלא היה יכול לומר אל המתרים בו אני איני חייב אלא אם אעשה כל חילולי שבת והיאך דנו אותו ע"פ התראה שהתרו בו, ע"כ כתבה תורה הך לא תבערו להורות על חילוק מלאכות דחייב גם על אחת מהם ואין כאן קושיא כל עיקר:
פסוק ה:נדיב לבו, על שם שלבו נודבו קרוי נדיב לב. הרא"ם כתב על רש"י, אבל לא תיקן כלום בוי"ו של לבו שהיה ראוי להיות נדיב לב עכ"ל, וג"א דחק בזה. ונלע"ד דהוי"ו הוקשה לו לרש"י זו הוי"ו למה, והייתי טועה לפרש דה"ק הנדיב שמנדב את לבו כמו נשא רגליו שפירושו שהאדם בכל איבריו נשא רגליו והכא נמי כן נמצא דהאדם הוא קרוי נדיב לפי שהוא מנדב את לבו. והאמת אינו כך דבשלמא בנשא רגליו שייך לומר שהאדם הוא המתעורר לזה שיהיה רגליו נישאים וכן, כיוצא בזה משא"כ בנדבה שאין שייכות להאדם לנדב אם לא מצד הלב דבשאר איברים אין שייכות נדבה כלל. ע"כ פירש"י דהך לבו הוא פירוש על שם שהוא מנדבולהאדם וע"כ הוא אינו קרוי נדיב לחוד אלא נדיב לב לפי שלבו של אדם הוא המנדבו לא זולתו וע"כ כתיב נדיב לבו בוי"ו להורות על זה שלבו הוא עצמו המנדבו לאדם. ושמו של אדם קרוי נדיב לב. דלענין קריאת השם של אדם אין שייך לקרותו נדיב לבו דזה שייך דוקא לנתינת טעם למה נקרא נדיב לב דבקריאת שם אין מזכירין טעם למה נקרא כך. (כנ"ל נכון:
פסוק יז:את עמודיו ואת אדניה, הרי חצר קרוי כאן כו' צריך לתת טעם דהיאך יאמר שני הפכים בנושא אחד דהיינו במקום אחד, ובג"א כתב דהאדנים הם לשון נקבה לפי שהם יש להם בית קבול והעמודים הם לשון זכרים וע"כ נקרא החצר בלשון שניהם ולא מתיישב בזה דהא עכ"פ החצר עצמו הוא נזכר בלשון שניהם וכי בשביל שיש בו נקבה יהיה הוא נקרא לשון נקבה דרך משל מי שיש לו בנות אין שייך עליו לומר לשון נקבה כיון שיש לו נקבות ונ"ל דהענין הוא שהחצר עצמו שייך בו שניהם דכל משפיע הוא לשון זכר ומקבל השפע הוא לשון נקבה וכאן בחצר המשכן הוא מקבל שפע הטוב מן השמים ואח"כ משפיעו לישראל ע"כ נקרא שמו על שניהם:
פסוק יז:ואגב נזכיר דמיון לזה מה שפירשתי על פסוק אך בצלם יתהלך איש יצבור ולא ידע מי אוספם נתכוין בזה דבשעת בריאת האדם כתיב נעשה אדם בצלמנו פירוש שהוא יתברך אמר להמלאכים ונתכוין שיהיה אדם כדמותו יתברך שהוא נותן ומשפיע לכל ברואיו ויהיה ג"כ בדמות המלאכים שהם המקבלים שפע ממנו יתברך ורצה שיהיה אדם מקבל שפע ממנו יתברך וגם משפיע לאחרים דהיינו שיתן צדקה לעניים. ואמר בזה אך בצלם יתהלך איש פירוש שבצלם אחד לבד יתהלך האיש שרוצה להיות מקבל שפע כמלאכים לא להיות צלם השני שהוא, משפיע לאחרים ע"כ יצבור תמיד הון רב ואינו נותן צדקה, ע"כ לא ידע מי אוספם ולא יהיה תקומה לו:
פסוק כב:וכומז כלי זהב הוא נתון כנגד אותו המקום כו'. כאן קבל משה אותם ובמראות הצובאות היה משה מואס בהן כמו שפירש"י לקמן בפרשה זו וברמב"ן שם. ומתרץ דכאן נתערבה כל הנדבה אבל שם נעשה כלי מיוחד מזה שנעשה ליצר הרע דהיינו הכיור לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר, לו כן מפי הגבורה, ובזה עדיין הקושיא דהא משה לא ידע עדיין שיעשה מהם כיור עד שאח"כ בחר לו יה ועשה מהם כיור וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. וצריך לצרף לזה מ"ש הרמב"ן אח"כ וז"ל והיה נחושת קלל ממורט ויפה וע"כ ייחד אותו מתחילה לכלי הזה כו' עכ"ד. והשתא דאתית להכי יש לתרץ בקיצור דשאני במראות דלא נשתנו ממראיתן ממה שהיה בתחילה שבמראה נחושת קלל משתמשות הנשים בראותם שם מראיהן ואע"פ שנעשה מהם כלי אחר עדיין פעולתן במקומה עומדת ומשתמשים בהם למראה משא"כ בכומז שאחר השינוי נעשה בהם פעולה אחרת ופעולה הראשונה אינה והוה שינוי וסברא זו כתב בג"א ונכון הוא:
פסוק ל:חור בנה של מרים היה. דקשה למה הוצרך הכתוב לייחס אחר דור שלישי שהוא חור אלא ש"מ שיש איזה מעלה בו, וכן אח"כ אצל אהליאב קשה למה הוצרך לומר ואתו אהליאב דמשמע בדומה לו כדדרשינן מן אתך דכתוב אצל משה, ע"כ רש"י גם שם בא ליתן טעם ע"ז: