פסוק ד:אל כל עדת בני ישראל. עיין באדר״נ גם מן קטנים קבלו נדבה למלאכת המשכן.
פסוק ו:ותכלת. מה ר״ל כאן אם הצמר הצבוע או עצם התכלת, ואפשר החלזון בעצמו כיון דבעי זה וזה צביעה לשמה, כמו במנחות דף מ״ב ודף מ׳, ובגמרא יליף מן [כליל] דזה בבגדי כהונה, ועיין שבת דף ע״ד ע״ב צדי חלזונות, ושם דף ע״ה, ובאמת הרמב״ם ז״ל בהל׳ בהמ״ק לא כתב כלל גדר התכלת רק גבי ציצית, אך הא מבואר בתוספ׳ דמנחות דגם במקדש כן, וא״כ י״ל דרק החלזון. וכן התולעת שני, ר״ל התולעת שבהרים כמבואר בתוספ׳ שם, וגם בע״ח דוקא כמבואר בירוש׳ כלאים פ״ח, וכל הצמר צריך לגזוז דוקא מן חיים ולא מן מת, כמו [בראשית הגז] עיין בתוספ׳ חולין וברמב״ם בזה. וארגמן, ר״ל הצבע עלה של ארגמן, שבת דף צ׳, אך נ״מ בין המשכן לבגדי כהוגה, דשל משכן דהו׳ מציאות אחת כל היריעות כמו שמשמע מן עשית לא איכפת לן, משא״כ גבי בגדי כהונה כנ״ל.
פסוק י:ויעשו וגו׳. ויעשו הנה בפ׳ כי תשא במה שאמר הקב״ה למשה לא נאמר רק ועשו, ועיין לקמן פ׳ ל״ו כתיב ועשה ועיי״ש בתרגום, והגדר כך, דעיין במנחות דף מ״ב ע״ב וע״א פליגי בזה היכא דכתיב ועשו אם זה ציווי על עשיית הדבר או רק שהדבר יעשה ויתלה על בגדים, ונ״מ אם עכו״ם יכול לעשות ציצית, וכן אם צריך ברכה, ור״ל עשיה, תליה בבגד, אבל היכא דכתיב תעשה או יעשו אז ודאי מצוה על עשיה, ועיין מכות דף י״ב גבי הך קרא דורצח ע״ש בזה, והנה זה הארכתי לעיל דדיבר הקב״ה למשה בכל מקום לא לשעה, רק לדורות, גדר קול גדול ולא יכוך, דלא שייך זמן ומקום בזה, ועיין סוטה דף י״א, אבל משה רבינו אך דאמר מפי הקב״ה שכינה מדברת כו׳ מ״מ יש לצורך שעה, והנה כבר כתבתי דמשכן הוה המצוה הבנין וכל פרט ופרט מהמשכן הוה מצוה לא מחמת דבר לצורך דבר רק לעצם [הגה: ונ״מ די״ל דמשכן דוחה שבת דזה לא הוה הכשר מצוה דיבמות, דשם ר״ל דאין הבנין מצוה רק שיהא ולכך קיי״ל בונין בחול וכו׳, אבל משכן שאני דזה גופא מצוה, ועיין כאן במכילתא, ועיין שבועות דף ט״ו ע״ב] ולכך המנין כאן בכל פרט אך שרק חצי דבר מ״מ כעין ויעש דכל הוה פרטי מצוות וצריך על כל אחד ואחד ברכה בפנ״ע זה הדין, ולכך בפ׳ תשא כתיב ועשו י״ל דרק גדר סיפור ומציאות שהדבר יהא כן, מחמת דכיון דזה צריך שיהא מקדש ע״כ יהי׳ המציאות שיעשו, אבל כאן דזה הגדר משכן ולצורך שעה הוה כל פרט ופרט שעושה מצוה בפ״ע ולכן נקט בקרא ויעשו זה הוא הגדר, ועמ״ש ברכות דף נ״ה ובתו״כ פ׳ שמיני ע״ש בזה, ונ״מ דקטן ועכו״ם במשכן פסול לעשיה אבל במקדש כשר.
פסוק כ:ויצאו וגו׳ ויבאו וגו׳. הנה זה היה ביום הכיפורים שאז ירד משה מן ההר כמו שמבואר תענית דף ל׳ ע״ב ע״ש, ועיין שבת דף צ״ו ע״ב, ע״ש בתוס׳ בגרסת ר״ח, וע״כ איך הביאו, וצ״ל דהיה רה״י ע״ש דף צ״ח וצ״ט.
פסוק כב:ויבאו האנשים על הנשים וגו׳. ר״ל דאין מקבלין מנשים לבד עיין ב״ק דף קי״ח ע״ב, לכן באו ביחד, ואף דהא הנשים ג״כ חייבים בבנין כמ״ש הרמב״ם בפ״א מהל׳ בהב״ח, וא״כ נצרך לבעלה ליתן כמבואר בסוף נגעים, ועיין ב״מ דף ק״ד [ע״א] ונדרים ל״ה ע״ב ונזיר דף כ״ד ותוס׳ סוטה דף כ״ג ע״ש, ועיין באדר״נ דגם הקטנים חייבים, ומשום [הקרבה] לא מחמת מצוות בנין דזה הקטנים פטורים, וגם נשים בגדר מ״ע שהזמ״ג, רק דבעי מקום להקריב, ומ״מ בעי דעתם של האנשים.
פסוק כו:וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. דברים המעכבים במקדש אף נשים חייבות לצורך קרבן, אבל בדברים שאינם מעכבים נשים פטורות דזה רק גדר מ״ע שהזמ״ג ונשים פטורות, ועיין שבת דף כ״ח ע״א דעיקר אוהל הוה היריעות התחתונות ואם קפל הרוח את היריעות העליונות מ״מ המשכן כשר ועיין תוס׳ גיטין דף מ״ה ע״ב בשם ר״ת, ותוס׳ מנחות דף מ״ב ע״ב דאין לאשה לאגוד לולב, נמצא דביריעות העליונות אינם יכולות נשים לעשות, ולכך היו צריכות הנשים לטוות מעל העזים דהוי חכמה יתירה ולא מלאכה, כמבואר שבת דף ע״ד ע״ב ע״ש.
