פסוק א:ויקהל וגו' אשר צוה ה' לעשות, ובאוה"ח הק' איך שייך לעשות דשבת הוא שלא לעשות, וי"ל עפ"מ שהק' תוס' חולין ל"ג. ד"ה אחד אהא דנכרי ששבת ח"מ, נימא מי איכא מידי כו' ות' בדבר שהוא מצוה ל"ש מא"מ כו', עז"א ושמרו בנ"י, ולא עכו"ם ולא תקשי מא"מ כו' עז"א לעשות דהוי מ"ע. - ולעשות הפשט למ"ש בשבת ע'. דילפי' ל"ט מלאכות ממשכן, אל"ה הדברים הם ל"ו ודברים הדברים ג' ע"ש, וז"ל אשר צוה ה' לעשות במלאכת המשכן, ש"י תעשה ובשביעי תשבות ולא דחי שבת וקאי לעשות על המשכן - וגם ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה בקידושין ל"ט: - עי"ל דרש"י כ' דנסמכה למלאכת משכן שאינו דוחה שבת והטעם דשבת עול"ת, וזה ושמרו את השבת אפי' במשכן כי לעשות השבת הוא עשה וא"ע דוחה עול"ת, - ובפ' תשא (ל"א י"ג) הבאתי רע"ב הא דבמשכן לא דחי שבת אף דפשיטא דשבת הוי עדל"ת, מ"מ אף ללאו דמחמר דליכא רק לאו ג"כ לא דחי ע"ש, והטעם י"ל כמ"ש בפ' יתרו (כ' ח') ברמב"ן דטעם עדל"ת, דהמקיים מ"ע הוא בקום ועשה אבל הנשמר מל"ת מקיים בשוא"ת, וגדול עשה שמקיים בקו"ע ודוחה ל"ת עש"ה, וא"ש דלא דחי משכן לל"ת דמחמר, להאוה"ח דשבת הוי ג"כ מעשה כמ"ש במכילתא דכל השומר שבת הוי כעשאו, וא"כ אין עדיפות עשה דמשכן מל"ת דמחמר דהוי ג"כ מעשה:
ובילקוט כ' הא דבכל התורה לא מצינו ויקהל רק כאן, אמר ה' למשה עשה קהלות ודרוש להם הלכות שבת, ועפ"ז יהי' שם ה' מבורך, וראיתי על הא דמגילה ד'. ול"ב. וידבר משה כו' משה תיקן להם לישראל שיהי' שואלין ודורשין בה' פסח בפסח כו', מה להם, וי"ל דבכ"מ כ' מועדי ה' ומצינו ג"כ מועדיכם, וי"ל כמ"ש במ"ז י"ט. עה"פ (תהל' א' ב') כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה, דקודם הלימוד נקרא תורת ה' ואח"כ נעשית שלו, וכן קודם שיעסק בתורה של החג נקרא מועדי ה', ואחר שעסק ולמד נקרא מועדיכם, וז"ש וידבר משה את מועדי ה' וכו', ומסרם משה שיהי' קנין לבנ"י ויהי' נקראים מועדיכם, ובמה יזכו ומפרש שיהי' שואלין כו', וזה הדיוק להם לישראל שיהי' נקרא מועדיכם, וא"ש לעשות דעשי' יהי' לדרוש להם הלכות שבת וע"י הלימוד נחשב כאלו עשאו לשבת, וג"כ מלאכתן יהי' נעשה ע"י אחרים כברכות ל"ה:
וגם אי' אשר צוה ה' לעשות דצריך מעשה ואל תאמר שעיקר מחשבה טובה אף שלא יקיים המצוה בפועל, זה טעות, וכמ"ש בברכות ו'. חשב לעשות מצוה ונאנס ה"ה כעשאו ולא כשלא יעשה בשאט נפש - ובבל"ע דרוש מ' כ' בפשט משלי (כ' ט') מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי מי יוכל לומר שבלב טהור כבר השלים נפשו אף שלא קיים בפועל, וע' דרוש ל"ד, ומצאתי מפורש בתוספתא פ"א דפאה מחשבה טובה מצרפת למעשה רק בזמן שעושה המעשה אז המחשבה מצרף אבל מחשבה בלא מעשה אינו כלום ע"ש, וז"פ בתהלים (מ"ה ב') "רחש לבי דבר טוב" אימתי אם אומר אני מעשה למלך, אם יש ג"כ מעשה אז המחשבה ג"כ טוב, וע' בהקדמה לס' נחלת עזריאל, ובפרפראות לחכמה פ' בא, וע"ע בירו' פי"ד ה"ג משבת והסיר ה' ממך כל חולי זה הרעיון, אם אומר שרעיון טוב עיקר, דעה זאת הוא שורש פורה ולענה, רק צריך ג"כ למעשה ולקיים המצות בפועל ממש כאשר צוה ה' לעשות, ועמ"ש בפ' בא דף פ"ו:
ובתנחומא ג' שמות לאדם, א', אביו ואמו, ב', בנ"א, ג', שקונה לעצמו שם טוב, שלימות האדם בג' אופנים, א', השלמה מבטן כי אבא מזכה ברא, והטבע של אבות השוה כולם בבנו, ואם אבותיו ישרים, ע"פ רוב גם בניהם ישרי לב, ועמ"ש בפ' תשא (ל"ג ח'), ב', יש אשר נתגדל בסביבה טובה ולמד מהם לעשות טוב וישר, ואחז"ל קנה לך חבר, ג', הכי נכבד שמשלים אדם בעצמו, ומצד בחירתו ימאס בהרע ויעשה רק טוב, וזה ראוי לתהלה מב' ראשונים, דלא הי' לו שום גרם ומעצמו לבש צדק כמדו, ז"ש ג' שמות א' שקראו אביו ואמו, זה שבח שיצא ממולידי', ב' משכניו, ג' העולה על גביהם שקנה לעצמו:
פסוק א:רש"י ממחרת יה"כ, וראיתי ע"ש בבהעלותך (י"ב ג') והאיש משה ענו מאד, ענו בלי יו"ד, ועמ"ש בפ' תשא (ל"ד כ"ט), יען ששמואל הי' עניו מאד דהלך מעצמו אל העם כמ"ש בש"א (ז' ט"ז), ומשה לא הלך בעצמו רק הקהילם ע"י שליח, והא דבאמת לא הלך, דאחז"ל בכתו' י"ז. מלך שמחל ע"כ א"כ מחול, ומשה הי' לו דין מלך כמ"ש בזבחים ק"ב. ושמואל הי' נביא ורבן של ישראל ויכול למחול, והא דכ' וילך משה (דברים ל"א א'), י"ל דשם נמלאו ימיו ק"כ שנה, וכבר נצטוה למסור נשיאותו ליהושע ואין שלטון ביום המות ול"ה לו עוד דין מלך, וק' דכאן ג"כ ל"ה לו דין מלך, דאחר שחטאו בעגל א"ל ה' לך רד (ל"ב ז'), ואחז"ל רד מגדולתך ולמה לא הלך בעצמו, לזה אחז"ל ממחרת יה"כ, ונמחלו עונם וחזר לגדולתו ומלכותו וא"י למחול וז"ש ויקהל. ואנו רואים ביה"כ כל ישראל ביחד, וכל א' יפייס חבירו וזה רק עד מוצאי יה"כ, לזה ויקהל ממחרת יה"כ וביקש מהם שגם עכשיו יהי' נקהלים ביחד ולהתאחד, ואף שהוא בדרך צחות מ"מ האמת כן, וזה ההמשך הדברים אשר צוה ה' אחדות ישראל הוא כל התורה כולה:
וגם י"ל הא דהקהלם בנדבת משכן וא"ל הל' שרת, דזה לימוד גדול כפי הנוהג בזמנינו, שמחנפין לרשעים, ואם החופשים מנדבים לבהכ"נ אף אם הם מחללי שבת מושיבים אותם בראש, ועי"ז תפיג תורה ורבה המכשלה, תוה"ק הזהירה אל תפן אל מנחתם, לא תבוא אתנן זונה ומחיר כלב, מחיר כסף של בליעל לא ירצה, לא מעוקצך ולא מדובשך, ע"י קבלת דבש נדבתו, בהכרח הנך מסכים על עוקצו לכן הקדים שבת, שתקח נדבות למשכן רק משומרי שבת מבעלי דת, וע' מה שהבאתי בזה בפ' יתרו דף ק"ס., וקפ"ג:, ובפ' וירא (י"ח י"ט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אזהרה למנהיגים מחברות צדקות שלא לעשות משתאות וקאנצערטין, שתאמרו היתר על זה, שההכנסה ילך לדברים שבצדקה, ועז"נ ושמרו דרך ה', לעשות צדקה. ועפ"ז י"ל מד' תנחומא ילמדנו כמה חייב להטפל בכלאים כו' אפי' ע"ג מאה כלים, ותמוה מה ענינו לכאן, ולהנ"ל י"ל דכ' מפו' טעם על מחצית השקל ולא שקל שלם להראות כי כל אחד אינו יכול לתקן דבר שלם רק בסיוע ועזר חבירו ולהתאחד ביחד, ועמ"ש בר"פ תשא, ובפ' ויחי שמ"ה., וז"פ באסתר (ד' ט"ז) לך כנוס את כל היהודים, עבל"ע דרוש כ', ויע"ד ח"א דרוש ג', וב"ד משמיעין על השקלים לרמז שצריך לחבר יחד, ולכן הי' מכריזים גם על כלאים, שלא יהי' מין בשא"מ, ובקהלם אל תחד כבוד ישראל, ופיזור רשעים נאה להם ונאה לעולם, ואין להתחבר עם המחללי שבת כי יהי' כלאים, ואף שמצוה לצרף פושע"י בתפלותינו, ובכריתות ו': הפליגו דתענית שא"ב מפושע"י אינה תענית שחלבנה כו', ויש לחלק כי אלה אשר נכנעים תחתינו מצוה לחברם עלינו, אבל אלה שירצו להסית ולהדיח גם אותנו, ותציל למשול בנו לזכות אותנו בקולטורא של העמים ע"ז הזהרנו על הכלאים, והחי' הרי"מ ז"ל רמז זה בד' מינים שבלולב שגם הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח מצרפין כמ"ש במד"ר אמור, רק ערבה שעלין שלה חלוקין, אבל הצפצפה שעלין שלה חדין ומסרטין פסולה לצרפה לברכה ודפח"ח:
וזה פי' בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו (ראה י"ד א'), וביבמות י"ג: לא תעשו אגודות אגודות, היינו כשאתם בנים ועושים רצונו של מקום מצוה להתאחד יחד, משא"כ בבחי' עבדים כשאין עושין רש"מ אז הפירוד נאה, וז"ש (תצא כ"ב ט') לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע, היינו הזרע הבנים ילכו לאיבוד והתחברות רשעים מביא לידי הפרת הדת, - וזה י"ל המד' עה"פ דרשה צמר ופשתים על שרה, שדרשה על יצחק וישמעאל שראתה שישמעאל יגרום היזק לבנה ויהי' כלאים, וביקש גרש בן האמה כו', וזה דרשה צמר ופשתים, ר"ל כלאים וביקשה הגירוש, וה' הסכים ואמר כל אשר תאמר שרה שמע בקולה, ובמדרש זה ע' במלא העומר, פרדס דוד, נפש יהונתן, כרם הצבי, ושו"ת פני מדין או"ח מ"ח וקל"ו, ועמ"ש בפרד"י תולדות קע"ה: ובפ' בא דף צ"א:
פסוק ב:ששת רש"י הקדים שבת למשכן שא"ד שבת ע' יבמות ה': ובתד"ה כלכם וברא"ם ר"פ קדושים ובאמרי שפר להראנ"ח ז"ל. כ' יל"ד מה שהוציא הבערה, וחז"ל אמרו הבערה ללאו או לחלק, ולרש"י א"ש דהראה דאין מלאכת משכן דוחה שבת, אבל בעבודת קרבנות דנעשה ע"י הבערת אש דוחה שבת, וז"ש בכל מושבותיכם א"א מבעיר אבל אתה מבעיר במשכן, אמנם רמב"ן כ' שהוצרך כדי לאסור אוכל נפש שרובו נעשה ע"י אש, וז"ל מפני של"א העושה בו כל מלאכה כמ"ש בי' דברות, ל"ת כל מלאכה ואמר מלאכה סתם, והי' אפשר להוציא מלאכת אוכ"נ וכו' ועא"ע, ונ' מדברי' שבפסח לא נא' כל מלאכה ואוכ"נ מותר והיינו טועים ג"כ כאן, ותמוה שבפ' בא (י"ב ט"ז) כ' ל"ת כל מלאכה בא' וז', ונר' כיון של"א כאן כל מלאכה כמו בי' דברות הי' מקום לטעות להתיר אוכ"נ, ומפני שהק' לו ע"ז שא"א לטעות כיון שאמר סתם ל"ת מלאכה יורה איסור אוכ"נ, אבל במקום שמותר לא יאמר כל מלאכה סתם רק כל מלאכת עבודה, וזה מפורש בפ' אמור ופנחס, שבכל יו"ט אמר כל מלאכת עבודה, חוץ מיה"כ כ' כל מלאכה סתם, וכאן של"א עבודה א"א לטעות, ע"כ כ' רמב"ן שאין זה דקדוק, דבחג המצות בפ' בא כי כל מלאכה סתם ולא עבודה, ועכ"ז מותר באוכ"נ וזה דברי הא"ע, וע' בזרע ברוך פ' תפלת השחר דבר נכון. - ובס' חסידים תקס"ח כ' אב שמצוה לבנו מעשים מה שחפץ שיעשה תחלה יאמר לו באחרונה, שהרי במשכן נאמר למשה תחלה עשייתה ושמירת שבת באחרונה בפ' תשא, ומשה הקדים שבת ע"ש. - ושם בפ' בא דף פ"ב. הבאתי בענין עישון ביו"ט, ע"ס תרשיש שהם סי' כ' האריך בזה והביא ג"כ מג"א תקי"ד וחי"א כלל צ"ה סי"ז דאסור דאינו דבר השוה לכל נפש, ובקיצור ש"ע צ"ה סל"ב לא הכריע בזה, אלא כ' ועישון נחלקו הפו', אמנם בשע"ת ר"י סק"ט ותקי"א סק"ה כ' בשם משאת משה דביו"ט ב' מותר, וכ"כ במטה אפרים תקצ"ט ס"א, דנהג לא לעשן ביו"ט ראשון רק בשני, ואף מי שעשן ביו"ט א', בר"ה יש לו לפרוש, ובמשבצות תקי"א סק"ב הביא פנ"י שבת ל"ט. דנהג לעשן, ובמור וקציעה הביא שאביו החכ"צ נהג היתר, וע"ע בחי' על ה' יו"ט מהכו"פ הלכה ו' ד"ה ומעתה שהתיר אף ביו"ט א', ועשו"ת כתב סופר או"ח סי' ס"ח שהאריך בזה, וע"ע בישועות יעקב תקי"א ועקרי הד"ט או"ח סי' כ"ב אות ל"ג וז"ל התיר לשתות טיטון ביו"ט לא כמג"א ובתנאי שלא ידליק בגחלת רק ע"י שלהבת, וע"ע ס' נתיבות השלום ח"ב בקונ' עגונות בשו"ת בסוף הס' ד"ה נשאלתי ומנחת יו"ט סי' צ"ח:
ובילקוט אי' יכול יהי' פגימת מזבח מזבח דוחה שבת (ועמ"ש לקמן בזה), וצ"ב של"א בנין משכן, וי"ל דהסברא שידחה שבת כדי שיקריבו קרבנות, ומשכן נגמר בכ"ה כסלו ולא נתחנך עד א' בניסן לפ"ז למה ידחה שבת, אבל אחר חינוך שייך לומר שידחה בשביל הקרבה, ולפ"ז אי נפקא דל"ד שבת מדהקדים שבת למשכן, י"ל מלאכת משכן ל"ד דהא מה דהקדים שבת קודם התחלת בנין דאקדמי', אבל פגימה שהוא אחר החינוך דוחה שבת, וממיעוטא דאך כו' נלמד דאין שום דבר דוחה:
ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א בדף האחרון, הביא ילקוט כאן וביום השביעי יהי' לכם קדש, של"י ישראל אומרים הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה במקדש, נהי' מותרין ג"כ בגבולין ת"ל כו', ובזית רענן פי' דס"ד דלאוכל נפש מותר, ותמוה דאיזה מלאכה מותר במקדש, והביא דשחיטה היתר בזר אף בשבת עש"ה, ובאו"ח סי' י"ב בשולי המכתב, ועכל"ח כאן, המקנה קידושין ל"א. ד"ה איסתייע, אמרי בינה הל' יו"ט סי' ב', קו"ד תו"ט סי' ט"ז, ודגל התורה ח"א סי' ה', ומהאריכות לא העתקתי. - ועל קו' מפו' ה' אמר למשה משכן קודם ואח"כ שבת, ומשה הפך והקדים שבת למשכן קחו מאתכם תרומה, ע' קו"ד חו"ב סי' מ"ח ע"פ מד"ר בשלח פכ"ג דרך צדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים, וברש"י (ל"ה כ"ז) משום שבמשכן נשיאים התאחרו לכן בחנוכת הבית התנדבו תחלה, ולכן גם משה הקדים שבת, שנתאחר בפ' המן ולא הגיד פ' שבת שנצטוה לומר להם, והי' ביום הששי והכינו, עד ששאלו ואמר הוא הדבר כו' וכרש"י שם (ט"ז כ"ב), ולכן הקדים שבת כדרך הצדיקים במה שמקלקלים מתקנים. - עי"ל עפמ"ש בנדרים י'. שלא יאמר לה' קרבן דלמא ימות קודם ומפיק ש"ש לבטלה, וה"נ ירא משה לומר מלאכת משכן קודם שמא לא יספיק לומר אזהרת שבת ויטעו דמשכן דוחה שבת:
ובילקוט דרושים כ' בקו' רא"ם על רש"י שא"ד שבת, הא בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמיתה, וי"ל ע"פ מד' דקרח חלק על שבת, והכוונה דאי' במד' חכם גדול הי' קרח ומטועני ארון, והפי' דבסוטה ל"ה. ארון נושא את נושאיו דמפו' כ' על "בטבעות הארון יהי' הבדים לא יסירו ממנו" ארון מרמז ללומדי תורה, והבדים הם המחזיקים, וכמו והגית בו יומם ולילה כן צריכים המחזיקים להיות תמיד דבוקים בהם ולא יקמיצו ידיהם, והעולם סוברים שמפרנסים להת"ח, וצ"ל משועבדים תחתיהם, ובאמת להיפך כמחז"ל בויק"ר סל"ד, ומד"ר רות פ"ה, יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב, וז"ש הארון היינו ת"ח נושא את נושאיו המפרנס אותו, וז"פ "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", וקדשתו מצוה על כיבוד שיהי' ראשון לכל דבר, ולא תאמר למה אני צריך לכבד אותו הלא אני מפרנסו, לכן אמר אדרבה לחם אלקיך הוא מקריב, הלחם ומזון שלך הוא ממנו, ובזכותו יש לך הכל, ואי' בילקוט שקרח חלק שמכל דבר צריכין ליתן לגבוה תו"מ, זרוע לחיים וקבה ועוד, אבל טעה שבזה שנותנים מקבלים חזרה, כמו ארון שנושא נושאיו, וא"כ קרח שהי' מטועני ארון הי' לו לידע שהוא לטובתו, ובשבת קי"ט. עשירים שבבבל זוכים שמענגים שבת, מן שבשבת נמשך שפע לכל השבוע, וכמ"ש זכור את יום השבת ועי"ז ש"י תעבוד כו', וכמ"ש בזה"ק ויקהל ר"ד: כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעי תלי', וזה כוונת המד' לא לרעתכם ניתן השבת רק לטובתכם, נמצא מכבד שבת כמו בחזקת ת"ח, וקרח שחלק על משה חלק ג"כ על שבת, וכן ה' צוה ליתן זהב וכסף ונחשת ועי"ז יתברכו, ושלא יהי' חימה, הזהיר תחלה על שבת וילמדו שע"י שבת יתברכו בכל טוב:
ובס' ברית שלום כאן, ואמרי יוסף הביאו ירו' עה"פ ש"י תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש, דביום השביעי קאי אלמעלה, ומשמע דגם ביום השביעי תעשה מלאכה, והוא פליאה עצומה, ועמ"ש בזה בפרד"י בראשית די"ח: לרש"י שם בא שבת בא מנוחה, א"כ גם מנוחה נקרא מלאכה אבל ע"ז המנוחה אינו חייב אדרבא מצווה ועומד ע"ש. - עי"ל עפמ"ש בביצה כ': לכם ולא לגבוה, וזה כוונת ירו' דמהאי לכם יש למעט לצורך גבוה דקרבנות צבור שרי, ולא רק רשות אלא גם חובה דביום השביעי תעשה מלאכה, לפמ"ש שם לכם ולא לעכו"ם, י"ל הכוונה דעכו"ם ששבת חייב מיתה בסנהד' נ"ט., וע' בקובץ משכנות יעקב חוב' ב' סי' כ"ו, וכעת ראיתי דמפו' כ' דהעדר עשיה ג"כ חשיב מעשה, וראי' מרש"י מעילה ד': הלנה דקעביד כו' שהי' לו לזרקו ע"ש, ובדעת תורה סי' א' אות ס"ד, לקח טוב בריש הס' אחר הקדמה אות א', ובברכות ח'. קדמו נמשכו דעיילו לבי כנישתא, והא חשוכי הוא ההעדר מעיילי, וע"כ מוכח דכל רגע חשוב עיילו, ושימור בהמ"ק חשוב ג"כ עבודה, ע' אבני נזר יו"ד תמ"ט, וחמד"י, וריש ס' עולת תמיד. - עונ"ל דהנה על הפלוג' דב"ש וב"ה בשבת י"ח. בשביתת כלים, אי' שם בירו' פ"א ה"ה וז"ל ומ"ט דב"ש ש"י תעבוד וביום השביעי ועשית כל מלאכתך, גומרה מבעוד יום, ומ"ט דב"ה ש"י תעבוד וביום השביעי כו', הרי מפורש דלב"ה הפשט דגם ביום השביעי מותר לעשות מלאכה, היינו ממילא ע"י הכלים שלא ישבתו וז"ב:
ובירו' הנ"ל נסתבכו האחרונים אי מעמיד קדרה בשבת סמוך לחשכה ונתבשל במוצ"ש, אי חייב משום מבשל, ואי יהי' חייב משכחת דגם בחול יהי' אסור מלאכה ממילא, ובירו' ה"ו דב"ה ילפו מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור, ודכוותי' עשה כן מבעוד יום מותר ע"ש, ונר' מזה דלב"ה אם עשה בשבת אע"פ שנגמר במוצ"ש חייב כנ"ל, ועפמ"ג בפתיחה לה' שבת, ומנ"ח מצוה רצ"ח בזה, ולכאו' מנמ"י פ"ב דב"ק שהק' איך מדליקין נר בע"ש ודולק בשבת, אי אטו משום חציו הוי כהדליק בשבת, ות' דבשעת שדולק הוי כזורק חץ ונעשית כל המלאכה בע"ש ולא חיישי' אח"כ דהוי אונס שאינו יכול להחזיר עוד, וא"כ בנתן קדרה בשבת סמוך למוצ"ש, ונתבשל בחול ג"כ נימא כן דהו"ל כנגמר בשבת, - ומצאתי שהעיר בזה באב"נ או"ח סי' מ"ח ע"ש שהאריך בזה - והנה נר' מתוס' ב"ק י"ז: ד"ה זרק דבזרק חץ על הכלי, ובא אחר ושברו במקל לכ"ע האחרון חייב, וכ"כ ברשב"א שם, ועמ"ש בזה בקצה"ח ש"צ סק"א, הרי מבואר ההיפך מנמ"י דגם בחץ לא אמרי' דהחיוב בא תיכף על הזריקה, דאל"כ אמאי אחרון חייב הא בזריקת חץ כבר נתחייב ראשון, - ובגוף קו' הנמ"י כ' באיגרא רמא דנהי דחשיב כעשה מעשה בשבת, כיון דאיצטריך גם מעשה דע"ש הוי כשנים שעשאו, וג"כ הו"ל כזוז"ג דמעשה דהיתר ואיסור גרמו ביחד, ויש לעיין בזה דהא גם ב' שעשאו ג"כ אסור ורק דאינו חייב מיתה כמ"ש בשבת ג'. וע' מקור חיים בהגהות לסי' רס"ו דאיסור תורה יש, וע' ירו' רכ"ב דחגיגה דבשעת הגזירה על שבת הי' מתכוונין להוציא משא ע"י שנים ע"ש:
ובבית האוצר ח"א כלל רי"ד הביא מכילתא כאן, יכול לא יהי' רשאי להדליק נר מע"ש בו', ת"ל לא תבערו אש ביום השבת, אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת, וכ"כ בס' מגיד מישרים להב"י פ' ויקהל, וע"ע בס' אגלי טל מלאכת זורע בפשט ירו' הנ"ל, ובחלקת יואב קמא או"ח סי' י' ותנינא י"ג, ובהשמטות אות ו', ובלקח טוב כלל ו' אות י"ג, הביא ירו' פ"ג ה"ג מפסחים, וצפנת פענח פ"ט ה"א משבת בזה, ועמ"ש זקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד מ"ת או"ח סי' י"ג ובהגהות שם, בכל"ח יתרו אות ה' והשמטות שם, חמדת ישראל דיני שבת אות ל"ז, קובץ יבנה תרפ"ד בסי' ה' מה שכתבתי בזה, ובס' בית נאמן סי' י"ט ע' בכל המקומות ותמצא חדשות. - - וראיתי בס' ויעש אברהם מהגה"ק מטשעכענוב ז"ל דף תל"ז ראי' מאו"ח של"ו ס"ד דאסור להשליך תבואות בשדה במקום שיורדים גשמים, ולא שרי רק במקום שיאכלו העופות היום או ליומים ע"ש, דחיוב זורע ליכא רק אח"כ בהשרשה ולא יושרש רק אחר ב' ימים, ושרי באם יאכלו קודם, וא"כ כל זורע בשבת יושרש בחול, ומוכח דאזלי' בתר תחלת המלאכה וה"ה במבשל, וע"ש בעטרת זקנים שהאריך בזה. ובכל"ח אות ג' כ' הא בגרמא שרי בשבת דכ' לא תעשה ולא גרמא כשבת ק"כ:, אבל בהבערה כ' לא תבערו גם גרמא חייב ע"ש, וקשה דגם לא תבערו הפי' לא תעשו בידים, וכחולין ל"א. נפל הסכין ושחטה פסולה שנ' וזבחת, וכ' הרא"ש בסי' ח' דוזבחת כמו ועשית, וכ"כ טו"ז יו"ד ג' סק"א, וע' חת"ס אה"ע ח"א סי' כ', ושו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ב':
וראיתי עוד באדרת אלי' פ' עקב, לכן אין מדליקין רק בנר של חלב שהוא טרפה להוציא ממנה הדין עש"ה, וע"פ יש לדון שאין מדליקין בשבת בנר עלעקטרי וזה חדש. - ובנרות יו"כ ע' מג"א תר"י סק"ג, וש"ך יו"ד רנ"ו סקי"ב, ואיתא דצריך נר של שעוה, וכתבו לזה רמזים, "עמדי שבתך ומשענתך המה", "הקיצו ורננו שוכני עפר", "המיחדים שמך ערב ובקר" ובר"ת הוא "שעוה", - ואי נכון בגאז או עלעקטרי, עשו"ת בית יצחק יו"ד ק"כ, וע"ע מהר"ם שיק או"ח פ"ג, יד אלעזר נ"ח, שו"ת לבושי מרדכי מ"ת אה"ע בהשמטות לאו"ח נ"ט, נס לשושנים על שבת אות ל"ח, המאסף ירושלים שנה ט' סי' צ"א וקכ"א, וילקט יוסף ח"ד סי' קפ"ה, וס' הדרת קודש מכתב כ"ד מ' ונ"ח:
ושמעתי עוד בשם הגה"ק מפילץ ז"ל בעל שפ"צ, בפסחים צ"ט: לא יאכל מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא רעב, ולא כתיב שיכנס לסעודת שבת, משמע דצריך לקבל שבת כשהוא רעב, אף דסעודה יהי' בשעה מאוחר בלילה, לא יאכל קודם השבת. - ושמעתי דבר נפלא בשם הגה"ק מקאצק ז"ל דסעודת שבת קודם מלילך על שמחת חתונה, וראי' מפסחים ק"א. ר"ה קדיש ואיתעקרא לי' שרגא, ועיילי לי' למניה לבי' גננא דבריה דהוי שרגא ואכל שם, וערשב"ם אלמא דאם לא כבה הנר אצלו לא היה אזיל לחתונת בנו ושבת קודם. וברמ"א רפ"א ס"א בשבת מאחרין יותר לבוא לבהכ"נ מבחול, דבתמיד של חול כ' בבקר, ובשבת לא נאמר בבקר, ומג"א סק"ב הק' דהרי זה במוספין כ' ע"ש, ומקור הרמ"א ממרדכי שבת סי' שצ"ח נא' בתמיד של שחר בבקר בבקר כו', וי"ל דלא קאי אפסוקי תורה ולא נכתב בבקר בבקר, ורק קאי על יחזקאל (מ"ו י"ג) מוכח דבימי חול מקדימים, ודומה למ"ש ביומא ל"ג: יוקדם דבר שנ' בבקר בבקר וכו', וע' ירחון אוצר החיים תרצ"ב דף ק"ג:
ובשבת קי"ח. אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלו, והק' למה ב' שבתות, ועוד אי' בגמ' וירו' דאפי' שמרו שבת א' הי' נגאלין, וי"ל דמחויבים בשבת לשמור תענוג גופני בבשר ודגים, וגם רוחני בקדושה ולימוד, וז"ש ב' שבתות שביתת הגוף ושביתת הנפש, ובאמת הוא שבת אחד, וגם באנשים העובדים כל השבוע להם ניתן שבת ללמוד, ולאותם שילמדו כל השבוע הם יתענגו בשבת באכילה ושתי', וע' רמ"א או"ח ר"צ ס"ב, ומד"ר בשלת סופכ"ה, ומדרש תהלים צ"ה א"ר לוי אם משמרין ישראל אפי' שבת א' כהלכתו מיד בן דוד בא, וע"ע בבנין אריאל פ' בחקתי מ"ש בזה, - גם י"ל כי לטובת ישראל אמר ה' דהלכתא כרבי, יבמות ס"ד: בב' זימני הוי חזקה ויגאלם מיד ולא ימתין על שבת שלישי כדעת רשב"י דדוקא בג' הוי חזקה, ובישמח משה כ' דמצות שבת הוא ש"י תעבוד כו' ואם א' מחלל שבת ולבסוף ישמור שבת א' הלא שבת זה אינו ככתוב בתורה שישבות אחר שיעבוד ששת ימים והוא עבד יותר משש ימים, אבל אם ישמור ב' שבתות אז השבת השני הוא שבת כהלכתו אחר ששת ימי המעשה:
עי"ל דתוס' כ' במגילה כ"א. אלמלא בא, בסוף פי' לא, ואלמלי ביו"ד פי' אולי הי', ופירוש שמרו המתנה כמו ואביו שמר את הדבר וישב (ל"ז י"א) ופי' אלמלא לא שמרו כו' שלא הי' ממתינין בתשובתם עד יה"כ שהוא שבת שבתון, והי' עושין תשובה בכל יום מיד הי' נגאלין, וע"ע בזה"ק יתרו פ"ט, ומהה"ק מווארקי ז"ל ראיתי דבזה"ק עה"פ וקראת לשבת עונג (ישעי' נ"ח י"ג) דזה הוא תוספות שבת, וצ"ב האיך רמוז, ואמר משום שנ' וקראת ולקרוא לאדם רק אם עומד מרחוק, אבל אם עומד אצלו ל"ש קריאה, ומשום שכ' וקראת לשבת משמע שעוד השבת מרחוק ושמעינן תוספות:
וכ' ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם ותיבת לכם מיותר, וי"ל דבפסחים ס"ח: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, וז"פ שמא תאמר שתורה צותה לאכול אכילה גסה ז"א כי קדש הוא לכם אפי' הלכם הוא קדש לשם קדושת שבת, וע' קד"ל, וזה"פ שם בשבת קי"ח. כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, דקשה וכי מענג את השבת והלא את עצמו מענג, והל"ל כל המענג בשבת, וע"כ כנ"ל דצריך לענג השבת ברוחניות בלימוד דשבת מקבל עונג, ולכן יזכה להנתן לו ג"כ משאלת לבו ויתענג גם בעניני הגוף, וז"ש ישעי' (נ"ח י"ג) אם תשוב משבת רגליך, ר"ל רגילות שלך להתענג בהבלי עה"ז וכו' רק וקראת לשבת עונג אז תתענג על ה' ותקבל שכר על זה והרכבתיך על במתי ארץ, - וע' בגליוני הש"ס שבת שם בשם הרי"ף כל מי שמענג עצמו בשבת, ועי' יראים סי' צ"ט בזה, וברש"י שבת ל"ד. ד"ה עשרתם דכל שהו הוי עונג, וכמ"ש בירו' תרומות פ"ו דמודה ר"ל באסה"נ, והנאה נמי קרוי' עונג. - ובאו"ח ר"צ ס"ש בעה"ב יכבדו שבת בתורה, ות"ח יאריכו בעונג ואכילה, ועמ"ש בזה בפ' יתרו דף קס"ו: וז"פ בזמירות כל זרע יעקב (בעה"ב) יכבדוהו בדבר המלך ודתו זה לימוד ואמירת תהלים, אבל לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו, כל עדת ישראל יעשו אותו (עדת ישראל זה ת"ח):
ובפסחים קי"ג. ושבת קי"ח. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וק' מביצה ט"ו: לוו עלי ואני פורע עתו' שם, וי"ל ע"פ רוב סמוך לשבת יבואו קונים לחנות, וידמה הסוחר אם יגרש אותם ידלדל, וז"פ עשה שבתך חול שתעשה שבת בעוד חול כו', ולא תבוא לעניות, אדרבה אי' בב"ר ויברך כו' ברכת ה' הוא תעשיר זה השבת, וע"ע בזה בפ' שופטים (כ"ב כ"ד) והחפץ חיים ז"ל אמר דמיון שילד החולה לפני החנות, הוא ראי' שעדיין דר שם אף שנסע לזמן רב, משא"כ כשנטל השילד מוכח דעקר דירתו מכאן, כן שבת אות ואף שעבר על עבירות עדיין דר בדירתו ולא כן בחילול שבת ניטל האות, וז"ש בעירובין ס"ט. המחלל שבת כופר בכל התורה וע' ע"נ סו"פ תצא משל, עוד אמר אהא דגיטין ל"ה: א' מג' דברים דנחתי מנכסיהון דסיירי נכסיי' בשבתא, והא רואים כמה מחללי שבת מצליחין, וגם הא דריש פאה אלו דברים שאוכל פירותיהן בעה"ז, והלא אנשים שאין בהם מכל הכ' שם ואפ"ה מצליחין. משל א' מרד במלכות והשיבו בחדר ולא נתנו לו מזונות כדי שימות ופרסמו זאת שיראו ועשו תלונות שיראו גודל צערו, ובא א' וראה שנושך את בשרו מגודל הרעב, ושאל מה זאת וספרו לו שנענש ברעב ואמר הלא רואה אני שאוכל ולועס בשר בשיני', ויענו אוי ואבוי על אכילת בשר כזה דבשרו אוכל, כן ה' נותן לרשעים טוב בעה"ז עבור הזכותים הקטנים שעשו ומשלם להם על פניהם, ובזה יהי' אבודין לעה"ב, וז"ש בקהלת (ד' ה') הכסיל חובק את ידי' ואוכל את בשרו דייקא:
ובשמ"ע במנחה אומרים "מנוחת אהבה" שיקבל שבת באהבה, ולא יהי' עלי' כעול ולפטור ממנו, "ונדבה" שתתן לו נדבה, היינו להוסיף מחול אל הקדש, - ובזמירות המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבא, וק' למה אמר מקודם המאחרים לצאת, ובס' גאולת ישראל הביא דענני הכבוד היו בזכות אהרן, וכשמת נסתלקו וחזרו בזכות משה, וכשמת נסתלקו, א"כ בחיי משה ל"ה צריכים להוסיף מחול לקדש, דתיכף בלילה בא עמוד האש וכן היו יוצאין משבת בחוט השערה, וכשמת משה הי' צריכין להוסיף מחול, ומשה מת בשבת א"כ במוצ"ש התחילו מאחרים השבת, ובשבת השני היו ממהרים לבא. - עי"ל דבשבת פ"ו: לכ"ע בשבת ניתנה התורה, א"כ הי' מתחלה מאחרין לצאת מן השבת הראשון שבו ניתנה התורה, ובשבת השני הי' ממהרים לבא, ואף דשבת במרה ניתנה אפשר דתוספות שבת לא ניתנה במרה רק בקבלת התורה, אמנם הפמ"ג בתבת גמא פ' ואתחנן כ' שמור את יום השבת "את" לרבות תוספות, א"כ ג"כ כאשר צוך ה"א במרה קאי על הריבוי, א"כ מוכח דגם בתוספות נצטוו במרה, וע"כ צ"ל כתירוץ הראשון, וע' ברית דודאים בפתיחה אות ה' דברים נכונים עש"ה ובלקוטים סו"ס בית אהרן דקמ"ד:
עוי"ל לפמ"ש בתוספות חדשים פ"ב מ"ז דשבת דלכאו' הי' נר' להקל בביה"ש של ע"ש משום חזקת היום חול ע"ש, והפשט לא זו אף זו, לא זו בלבד שמאחרים לצאת משום חומרא דחזקת שבת אך אף ממהרים לבא מבלי הבט על קולא דחזקת חול וע' מס' סופרים פי"ח ה"ד בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת לקרות ק"ש כוותיקין ומאחרין לצאת שישמעו פירוש הסדר, וע"ש בהגרי"ב שהק' מאו"ח רפ"א וע"ש במג"א סק"ב ויד אפרים וע' מגילה כ"ג. ובשבת ממהרין לבוא ומאחרין לצאת, וע' משנת אליעזר מ"ת בדרושי אגדה דף ו' ע"ג - "מנוחת אמת ואמונה" שיהי' אמת שישמור בצנעה כמו בפרהסיא - "שלום ושלוה והשקט" שלא יהי' השבת למחלוקת שאז לך עת, ולכן אומרים אר"א כו' ת"ת מרבים שלום כו' ב' פעמים בליל שבת וביום, לפי שבשבת יש לאדם עת וזמן לעורר מחלוקת וקטטות בביהמ"ד וביהח"ס ובעניני קהלה, וכמ"ש בשבט יהודה דפוס ווארשא צד כ' בשם חכם אוה"ע, רמז לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, "אש המרובה" רק אדרבא התאחדו וזאת המנוחה אשר חפץ ה', וז"פ בגוטין נ"ב. הנהו בי תרי דאיגרו בהו שטן כל בי שימשא איקלע ר"מ להתם עכבינהו תלתא בי שמשא שמעי דשטן אמר ווי אפקי' ר"מ מהתם, דבע"ש בשבאו לביתם הי' להם זמן למחלוקת ועיכב ג"ש דבג"פ הוי חזקה בב"ק כ"ג:, במועד דאם יעברו ג"י, ואינו נוגח חוזר לתמותו, ועתוס' שם דאף ר"מ ס"ל הכי דבחזרה בעינן ג"י, (וע"ע יו"ד קפ"ט ס"א ובדו"ע, - (וע' בהגהות הגר"א מגרידיץ על המשניות פכ"ה מכלים מ"ש חילוק בין שלום ושלוה ע"ש, וע' בתפא"י אבות פ"ו אות צ"ט חילוק בין צדק למשרים, וע"ע בפי' הגר"א משלי (ב' ט') דצדק הוא להטיב לבריות, ומשרים בינו לבין המקום) "ובטח" שתהי' לך בטחון שלא יהי' לך היזק ע"י שמירת שבת וזה"פ יציאת שתים שהן ארבע ההוצאות שמוצא על צרכי שבת יחזיר לו כפלים, וע' או"ח רצ"א:
ובלימודי ה' סי' קפ"ג, נסתפק במי שאין לו לקיים מצות עונג שבת רק בדבר איסור אי דוחה ל"ת, וכמ"ש בס' יראים סי' צ"ט דמדאו' מצוה לאכול בשבת, ועתש"ו הרשב"א תרי"ד, ופמ"ג או"ח רמ"ב בא"א סק"ב, ושד"מ מ"ז סק"א, שו"ת כתב סופר או"ח ע"א, ובהגהות משנת חסידים על ס"ח דפוס לבוב סי' רס"ב:
פסוק ב:כל העושה בו מלאכה יומת, במכילתא יכול נוטל קרנו של מזבח או שנפגמה בסכין יתקנם בשבת ת"ל ויקהל משה בחול ולא בשבת, ובשו"ת בית יעקב סי' כ"א הק' הא גם בחול אין מתקנים סכין שנפגם במקדש, כזבחים פ"ח. וע' בס' הדוה"ע שהק' בהא דזבחים דסכין שנפגם אין משחיזין כמו שאין מתקנים כ"ש שנפגם או שניקב, למ"ש במל"מ פ"א הי"ד מכל"מ הא דאין מתקנין כלי שרת שניקבו רק אם בחסרונן אין עושין מעין מלאכתן דאין עניות במקום עשירות, אבל אם גם כשנקבו עושין מעין מלאכתן ורוצים לסתום הנקב משום כבוד בעלמא רשאי לתקנם, וא"כ אמאי סכין שנפגם אין משחיזין דהרי גם בפגימתו עושה מעין מלאכתו, דשלא כנגד הפגימה מותר לשחוט בשעת הדחק עיו"ד סי' ו' סעי' א', ודוחק דאיירי שנפגם כ"כ שא"א לשחוט שלא נגד הפגימה דהו"ל לפרש (וגם אפשר דכהן במקדש גם לכתחלה רשאי לשחוט בפגום שלא נגד הפגימה דכהנים זריזין הם, ע' ב"ב צ'. ושבת כ'., ואין לדחות מזבחים ל"ב. וחולין ב': דטמא במוקדשין לא ישחט שמא יגע בבשר, די"ל דמיירי בזר, דשחיטה בזר כשרה), וי"ל דהא דאם עשה מעין מלאכתו רשאי לתקן, רק בכ"ש שקדוש קדושת הגוף ועושין כל טצדקאי שלא להורידו מקדושתו ולהביאו לגניזה, אבל סכין ל"ה כ"ש ואין בו קדושה וכמ"ש בחולין ג'. שבדק קרומית של קנה ושחט בה, הרי דל"ב כ"ש, ועתד"ה כגון, וי"ל כשנפגם אפי' אם עושין מעין מלאכתן ג"כ ל"ה מתקנין, ועשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ד', שהק' על הר"מ פ"א ריו"ד מכל"מ דכלי מקדש שנקבו אין סותמין אותן רק מתיכין ועושין חדשים, ובהט"ו כ' סכין שנפגם אין משחיזין, ועושין אחרים שאין עניות במקום עשירות, וק' למה לא כ' ב' הדינים יחד, ולהנ"ל א"ש דיש חילוק דבכ"ש אין מתקנין רק אם אין עושין מעין מלאכתן, וסכין לא בשום פעם, וא"ש דבסכין הוסיף הר"מ טעם הלא טעם זה שייך גם בכ"ש, ולפמ"ש א"ש דבכ"ש אין הטעם אין עניות כו' אלים כ"כ, דבעושין מעין מלאכתן מותר לתקן ש"מ דאין משגיחין כ"כ על הטעם הזה, ובסכין הטעם אלים דל"ה רשאין לתקן אפי' כשעושה מעין מלאכתן, והא דסכין ל"ה כ"ש דשחיטה לאו עבודה ביומא מ"ב. ומנחות ו'. ולפמ"ש הגר"ז בס' תולדות אדם בפ"ח דבמדבר הי' שחיטה עבודה, לתוס' יומא ד"ה שחיטה דשחיטה לאו עבודה דאיתא גם בחולין, ובמדבר דהי' מותר נחירה ול"ה שחיטה רק בקדשים שחיטה עבודה ע"ש, ובלב אריה חולין י"ז., א"כ במדבר הי' צריך כ"ש לשחיטה, ושוב סכין הוי כ"ש, א"כ גם בסכין כשעושין מעין מלאכתן רשאים לתקנו, וא"ש המכילתא דקאי על שעת המשכן במדבר ושחיטה עבודה וסכין כ"ש, א"כ בחול כשעושין מעין מלאכתן רשאים לתקנו כב"ש, ואיצטריך דבשבת אין רשאי, ובאמ"כ ת' דרש"י כ' שם בזבחים שנפגם פגימה גדולה, ובאבא שאול שם כ' רש"י שהי' דרכם ליפגם פגימות דקות תמיד, מפורש יוצא דפגימות דקות מתקנין גם במקדש, וי"ל דמכילתא מיירי בסכין שנפגם פגימה דקה שבחול מתקנין גם במקדש, והו"א דגם בשבת מתקנין דהרי שחיטה דוחה שבת קמ"ל ע"ש עוד בזה:
פסוק ב:בו מלאכה בתוס' כתו' ה'. ד"ה שמא כ' שבת ל' נקבה וגם ל' זכר דכ' כאן כל העושה בו מלאכה, וצ"ע דקרא כ' וביום השביעי יהי' לכם קדש, ומלת בו קאי על יום השביעי ולא על שבת, וע"ס נפש חי' או"ח סי' רס"ב מ"ש בזה והביא א"ע בשלח (ט"ז כ"ג), פנחס (כ"ח י'), רד"ק ירמיה (י"ז כ"ד), ושרשי רד"ק שרש שבת, ובפ' אחרי כ' שבת שבתון היא, ובאמור כ' הוא, ולילה משמשת ל"ז ול"נ, ע' א"ע (ל"ו כ'), ותי"ע ברכות פ"ב מ"ה, ולכן בליל שבת אומרים ויניחו "בה", וביום "בו", ובמנחה כולל ביחד "בם", עטו"ז רצ"ב סק"ב ובפמ"ג, וברפ"ו מ"ז סק"ב, וע"ע בשבת קי"ט. וב"ק ל"ב: לקראת שבת מלכתא, ובר"מ פ"ל ה"ב משבת לקראת שבת המלך וע"ש בהה"מ, ובטעמי המנהגים שבת סי' קמ"ב, ותוס' שבת רס"ח אות ד':
ואין להתפלא על שינוים מל"ז לל"נ, אך כשיש שינוי באותו מקום עצמו, ועתו"ס קידושין ב': ד"ה קשו, ומהרש"א שבת קי"ח., וע"ע בכתו' ס"ה. ובזה נבין תוס' פסחים קט"ז: ד"ה ונאמר, וע"ע תוס' יבמות ע"ב: ד"ה ונתן דקרא יתירא דרש ולא מ"ש ונתן ל"ז דהרי כל התורה בל"ז נאמרה, וע"ע בר"מ פ"ט ה"ב מעדות נשים פסולות לעדות דכ' ע"פ שנים עדים יקום דבר ל"ז, והק' הכ"מ שהרי כל התורה בל"ז נאמרה, וע"ע בתמורה ב' רע"ב., - וראיתי עוד בחומש עם פי' מחוקקי יהודה בשלח שם "דבם" קאי על ויניחו באהבה וברצון הנאמרים מקודם, ומצאתי עוד בס' מנחת יהודה או"ח סי' כ"ג ויען שהוא דבר חדש אעתיק לשונו, ומה ששאל מ"ש ויניחו בם איך שייך בם ל' רבים על שבת קדשיך הסמוך לו דהוא ל' יחיד, תיתי לי שמיום עמדי על דעתי אמרתי מה"ט בתפלת מנחה והנחילנו כו' שבתות קדשך ויניחו בם הכל ל' רבים, שוב מצאתי בש"ע הרב שם סי' רס"ח ס"ו שכ' להדיא כן ומצוה לפרסם זה לפני העולם ושידפיסו כן בסידורים כי למה לא יתפללו כהוגן ולא בלשון עלגים עכ"ל - וכעת ראיתי ג"כ בתורה תמימה תשא (ל"א י"ד) שמצא כן בסדור מארצות תימן והטעם שבמנחה כבר פנה יום שבת זה ול"ש להתפלל על מנוחה בו, ומתפללים על שבתות הבאות, וכבר כתבתי בזה בפ' יתרו (דף קס"ז:) עש"ה:
פסוק ג:לא תבערו רש"י ללאו או לחלק, ביבמות ה': פרש"י שלא תאמר א"ח סקילה עד שיעשה כל ל"ט מלאכות, וממקושש ל"ק דנידן אף על מלאכה א' כמו שהק' ברא"ם, די"ל הוראות שעה הי' כר"י בסנהד' פ':, ואף לת"ק דיליף שם לענין התראה ממקושש, וע"ע בשבת צ"ו: מקושש מעביר ד"א היה, הרי דל"ה הוראות שעה, וע"ע בסנהד' ע"ח: וברש"י אמור (כ"ד י"ב), ושלח (ט"ו ל"ד), וכ' בגרש כרמל דזה לפי האמת דהבערה לחלק וחייבים מיתה אף על א' שפיר מקושש במיתה, אבל אי ל"ה כ' לא תבערו, אז היינו מפרשים קרא כי לא פורש מה יעשה לו על עונש אחר ולא מיתה, וע"ש במהרש"ל יבמות תימה לומר שלא יחייב סקילה רק על כל מלאכות יחד כו' אלא לחילוק חטאת איירי עש"ה:
עוד הק' הרא"ם דרש"י סותר עצמו מפסחים ה': שלא תאמר העושה ד' או ה' אבות א"ח רק א', ובאור חדש כ' דבשבת צ"ו: מקושש צלפחד דברי ר"ע, א"ל ריב"ב עקיבא ב"כ וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין, התורה מכסה ואתה מגלה, וצ"ל לר"ע דס"ל מקושש לש"ש נתכוון כתוס' ב"ב קי"ט: ד"ה אפי' בשם מד' כדי שילמדו ממנו, לפ"ז אין גנאי, וא"א, לר"ע הוראות שעה, דיקשה איך ידע שיהי' נהרג עלי', דהא חילל כדי שיהרג וילמדו ממני, וע"כ מהדין נתחייב מיתה ומוכח דעל מלאכה א' חייב, ומשו"ה בפסחים דאזיל לר"ע הוצרך רש"י לפרש דס"ד אפי' על הרבה א"ח רק א', דלר"ע ידענו דעל א' חייב ממקושש רק דהו"א כשיעשה הרבה ג"כ א"ח רק א':
ובבית שמואל עה"ת כ' דאי' ברש"י ממחרת יה"כ הי' ובגנותן מדבר שתיכף חיללו שבת, וא"כ לילף ממקושש כנ"ל, וצ"ל דאין ראי' דבשבת ע'. ועדיין אני אומר חרישה וקצירה חייב ב', ומשמע דלא יכול לילף מחו"ק, ותולש הוי מקושש שהוא תולדה דקוצר ואין ראי' על שאר מלאכות, ושפיר פרש"י ביבמות ושבת להו"א על א' א"ח, אבל בפסחים לר"ע דסובר תו"ק קאי על תוספות שביעית (ערש"י שבת ע'.) וליכא לימוד אף על חו"ק דחייב ב', מפרש דהו"א דעל הרבה א"ח רק א', אבל על א' נמי חייב דיליף ממקושש - ובחמד"י ח"ב כ' ע"פ תוס' ב"ב קי"ט. וסנהד' ע"ח: שהק' מה הי' משה מסופק על מקושש הי' לו לדונו בחנק דסתם מיתה בחנק, ות' מסברא נראה שבסקילה כעובד ע"ז, דשבת דמי לע"ז במחלל בפרהסיא, וי"ל דבצנעה דאין לחייב רק משום שבת הו"א דא"ח עד שיעשה כולם:
ובגליון הש"ס לרע"א סנהדרין ע"ח: הק' דמנ"ל מחלל שבת בצנעה בסקילה דלמא רק בפרהסיא ע"ש, וי"ל בפרהסיא אינו דוקא בפני עשרה, ורק גם במחלל בפני ב' עדים כיון דהתרו בו, והתיר עצמו למיתה, ועכו"פ י"א סק"ב ולב אריה די"ד., ובס' סנהדרי קטנה שם תי' ע"פ הש"ך יו"ד קנ"ז סק"ד אהא דכ' המחבר בפרהסיא בפני י' ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה, והכי מוכח גבי והא אסתר בפרהסי' הי', וע"ע בפמ"ג יו"ד ב' שפ"ד סקי"ז פרסום הוי י' מישראל או שידע שיתפרסם, וע"ע רש"י ע"ז כ"ז: ד"ה בפרהסיא, ורדב"ז סי' צ"ב, וא"כ לא משכחת לדון בסקילה מחלל בצנעה דלעולם הוי בפרהסי' דבעי עדים והתראה, ויבואו העדים אח"כ לב"ד ויתפרסם הדבר, וע"ע בכל"ח אות ב', נחלת עזריאל על שבועות די"ג., מתנה טובה שבת ד"ע., מנחת אהרן סנהד' ל"ה:, פתחי משפט חו"מ ז' סק"ד, ושו"ת חדות יעקב מ"ת קמ"ו, ומפני האריכות לא העתקתי, ובפ' תשא (ל"ג ה') הבאתי בזה עוד הרבה עש"ה:
ובתי"ט פ"ז מ"ב משבת הק' הא דכ' המכבה ומבעיר הול"ל מקודם מבעיר, ות' משו"ה איחר הבערה דאיכא מ"ד הבערה ללאו יצאת, וכ"כ במרכבת המשנה, וא"כ משמע דאף למ"ד הבערה בלאו מ"מ מודה דמכבה במיתה, ובשו"ת חות יאיר קל"ב כ' וז"ל וצ"ע למה נחלקו אמוראי איזה מלאכה אמר איסי ב"י שאינו חייב עלי', ולא החליטו שהוא מבעיר, וס"ל כמ"ד הבערה בלאו, ונ"ל דא"כ גם המכבה פטור והו"ל תרתי ולא חדא עכ"ל, משמע להיפך מתי"ט דמכבה שוה למבעיר וג"כ בלאו, אבל צ"ע מכריתות כ'. כגון שנתכוון לכבות ולהבעיר ופרש"י אפ"ה אהבערה פטור, הרי להדי' דמכבה לא הוי כהבערה, וע' בקובץ על רמב"ם פ"ז ה"א משבת שמביא ס' שושנים לדוד שכ' ג"ב כחו"י, ומ"ש עלי' דמביצה כ"ב: ונימא מר מפני שמבעיר, ולשיטת ריב"א שם דכ"ג, בתד"ה על ופסחים ה': ד"ה לחלק, דלמ"ד הבערה בלאו אינו אסור ביו"ט, א"כ ל"ק משום מבעיר דמותר ביו"ט והוא קו' המהרש"א ולהחו"י א"ש ע"ש, - ובאמת הוא מפורש בתוס' ישינים שבת כ"ט: ומביא ראי' מכריתות שם, וע' בהגהות רש"ש במשניות ווילנא שהערה קצת במ"ש, וע"ע בשו"ת אבני זכרון או"ח ה', חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ל"ז בה' שבת, בס' ברית משה על סמ"ג ל"ת ה' שבת, ובמתנה טובה שבת ו': וע"ג. ואשתמיטתי' לי' החו"י, וע"ע בלקח טוב כלל י"ז, וגליוני הש"ס עירובין מ':, חמד"י ח"ב סי' ז', שו"ת תורת חסד או"ח י"ב, או"ח פסחים כ"ח. וירחון אהל תורה סי' מ"א ונ"ב אריכות בזה, אבל פלא דבתוס' ביצה כ"ג. ד"ה על הביאו ירו' בנר של בטלה או מותר ביו"ט, וכ' אף להמתיר בהבערה מ"מ בכבוי אסור דלעולם אינו באוכל נפש, וק' הא טעם המתיר משום דהבערה בלאו ומה שייך זה לכבוי, אע"כ דדין א' להם, וק' דזה נגד גמ' מפורשת הנ"ל, וע' בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ב י"א:
ובר"מ פכ"ד ה"ז משבת כ' אין עונשין בשבת מלקות או מיתה שנ' ל"ת אש והוא מסנהד' ל"ה:, ובס' המצות ל"ת שכ"ב, הביא בגמ' דבני מערבא מכאן לבתי דינין שלא יהי' דנין בשבת, והוא מירו' פ"ד ה"ו ודוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאורייתא, ובמג"א של"ט סק"ג כ' דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבורה, וע"ש בחמד"י אות פ"ד, וחת"ס שבת דק"ו. ושו"ת אמונת שמואל סי' נ"ד, ובאמת בזוה"ק פנחס דרמ"ג: מפורש דאסור ללקות בשבת, ועמנ"ח מ' קי"ד, ובס' חסידים ת"ט גבאין מחרימין בשבת ובפי' אזולאי שם האריך בזה, ובמל"מ שם נסתפק ברודף אחר ערוה בשבת אי נותן להצילו בנפשו ונשאר בצ"ע וע' בזה בברכ"י של"ט, - ובב"י או"ח סו"ס רס"ג הביא שו"ת ר' שרירא גאון דמי שעבר עבירה בשבת אין מכניסין אותו לבית הסוהר בשבת או יו"ט דאין דנין בשבת ויו"ט, ובאו"ח של"ט ס"ד אין דנין בשבת ואסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר משנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, ובשבות יעקב ח"א סי' י"ד כ' במי שרצה לברוח לעגן אשתו דשרי לאסרו בשבת דמשום עגון הוי כשעת הסכנה, והק' ממקושש בפ' שלח (ט"ו ל"ד) ויניחו אותו במשמר משמע דבכל אופן מותר לאסרו, וגם הא דאין דנין הוא גזירת חכמים שמא יכתוב, וזה אפשר ל"ש בחבישה, אך מי יחלוק על דין הנפסק בש"ע אך במקום צורך מותר:
וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד מהדו"ב או"ח סי' כ"ד האריך מאד בזה, ותי' קו' השבו"י דמדאו' שרו לחבשו, לא מבעי' להשיטות דרק מיתה, ומלקות דהוי חובל פשיטא חבישה מותרת, ואף למג"א דכל עונשין אסורין ויליף מכל מושבותיכם, מ"מ ז"ד מה שעושין דרך עונש כמו גלות אבל חבישה אינו מטעם עונש ורק מדרבנן אסור שמא יכתוב ול"ק ממקושש עש"ה, ובמח"כ דברי' תמוהין דבר"מ פכ"ד ה"ט מסנהד' כ' וכן יש לדיין לכפות ידי' ורגלי' ולאסור בביהא"ס, מבואר דהוא בגדר עונש, אבל מרש"י משפטים (כ"א י"ט) והוא מכתו' ל"ג: מלמד שחובשין אותו כו', מבואר דחבישה לאו בגדר עונש היא אלא לעכבהו שלא יברח וכ"כ בסנהד' ע"ח: וירו' פ"ז ה"ח מסנהד' ובשפת אמת מגילה ז': הק' למה דקיי"ל אין מענישין בשבת איכא בין שבת ליו"ט לאו זה לא תבערו אש ע"ש, משמע ג"כ דפשיטא לי' דגם בלא חילול שבת אין עונשין משום לא תבערו וביו"ט מותר, ולא הזכיר מר"ש גאון הנ"ל, ובאמ"כ במפתח דף של"ג הביא מהגרימ"ב שליט"א דר"ש גאון מטעם אין דנון בשבת ויו"ט, ולכן פשיטא לי' דגם ביו"ט אסור, דעיקר גזירת חז"ל שלא לדין שנוי' ביו"ט במס' ביצה, אבל השפ"א נסתפק לרמב"ם דאסור מה"ת דכל העונשין נכללו בלאו לא תבערו אש, ולריב"א הנ"ל בתוס' פסחים ה': דלמ"ד הבערה ללאו יצאת מותר ביו"ט, א"כ ה"ה בעונשי ב"ד שאינם מלאכה ואסורין רק משום לא תבערו מותרין ביו"ט, וכן מחינוך מ' קי"ד משמע משום כבוד השבת ולא ביו"ט, ובפי' אזולאי לס"ת סי' ת"ט האריך לבאר דר"ש גאון לא ס"ל כרמב"ם לאסור מה"ת, וע"ע באב"נ או"ח מ"ו שהאריך בר"מ הנ"ל, והעלה דהעונש בשבת בעצמותו, וגם העלה דלנדות בשבת אסור עש"ה:
ברם מש"ל דל"ק ממקושש מה שהניחוהו במשמר דהוי רק מדרבנן מה שאין דנין בשבת ואז לא גזרו על זה, וקשה דאם מן התורה מוכח דשרי לאסור במשמר איך יכלו חכמים אח"כ לגזור שלא לאסר במשמר, וכה"ק ברביד הזהב פ' שלח והביא מפ' צו (ו' ב') היא בעולה ובריש ברכות הקטיר חלבים כו' כ' רש"י דלא אמרו בהם עד חצות כו' (ע' בשמים ראש וכס"ד סי' קכ"ה), מזה יש ללמוד שלא עשו חכמים סייג לדבר המפורש בתורה כמו כאן שנ' כל הלילה עש"ה, ומזה מקור לט"ז או"ח תקפ"ח ויו"ד קי"ז וחו"מ ב' דכל שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור כמו מילה בשבת ע"ש, ובהגהות אמ"כ שם כ' דהט"ז לא אמר רק בדבר שמצינו בתורה להיתר מדרשא, אבל לא היכי דבא ההיתר בדרך סיפור, וערש"י תענית ט"ו. ד"ה ובקבלה ותוס' יבמות ק"ג, ד"ה בין, ומה שכתבתי בהשמטות לח"א לדף מ"ב. וע"ע בעקרי הד"ט או"ח סי' י"ד בשם מור וקציעה סי' ש"ז לעכב גופו של ישראל עד יעמוד למשפט אסור, ולעכב עכו"ם בשבת כ"ד. ליפרע ממנו התיר בשאילת יעבץ סי' קס"ז, וע"ע שו"ת מהרשד"ם או"ח ח', ובמחצה"ש במג"א של"ט סק"ג - ובעיקר הדבר מה דפשיטא לכל המפו' דהניחוהו במשמר בשבת, בר' בחיי שלח כ' דהי' בליל שבת ע"ש:
ולעיל בפ' שמות מ': הבאתי ס' טוב ירושלים על ירו' שבת דמ"ו. בענין מיתות ב"ד בשבת ע"י עכו"ם, ובאנו לענין אי יוכל לעשות מצות ע"י עכו"ם, וכמ"ש במח"א הל' שליחין י"א במעקה ע"י עכו"ם ע"ש, וע"ע בבשמים ראש רכ"ג שהק' אחד להרא"ש, למ"ד מילה בעכו"ם כשרה אמאי נדחה שבת נעבד לי' ע"י עכו"ם, ובשעה"מ פי"ב מע"ז הביא הקו' ובהג"ה שם תי' כתי' הרא"ש דסו"ס לא עשה הישראל המצוה, ועכו"ם אינו נעשה שליח והחיוב דוקא לקיים מצוה ע"י ישראל ע"ש, ובשד"ח מער' ברכות אות ט"ז, ועט"ז יו"ד ק"כ סקי"ז בטבילה ע"י עכו"ם, ובמנ"ח רט"ז אות ז', בי"צ אה"ע ח"ב סי' נ"ח, ומשפט שלום סי' קפ"ח אריכות בדרכי מח"א, - ובתשו' הרשב"א שנ"ז כ' לא מצינו שיוכל לקיים מ"ע ע"י עכו"ם, וצ"ע שבתשובות ח"ג רנ"ט כ' שיוכל לטבול ע"י עכו"ם, וע' טעה"מ ה' חו"מ פ"א ה"ג, רי"ט אלגזי בכורות פ"ד אות נ', ובס' חמדת משה ס' ו', ותרשיש שהם סי' ט"ז ונ', ונפ"ח סי' תל"ב, וע"ע בשו"ת אב"נ או"ח מ"ב, ודעת יהונתן די"ג:
ובהטו"ז הנ"ל ענבי"ת יו"ד ס"ב מה שתירץ מרבית גוי שאסרו רק כדי חייו התירו ליקח רבית ע"ש, ובאבני נזר או"ח מ"ח, והא דאסרו יבום עשו"ת שמן רוקח ח"ב פ"ה דאחר שנשתנה הענין שראו שדור פרוץ, וכן בחר"ג שירבו קטטות, והטו"ז אמר רק בדבר שהי' שייך הטעם גם מאז, ולא במה שהוא למגדר מלתא וצורך שעה, ועשו"מ קמא ח"א קי"ג, ובחות יאיר קמ"ב תי' מרבית דאסרו שמא ילמד ממעשיו, והוי לסייג ואז כח בידם לאסור, וכ"כ בתבב"ץ ח"ב קצ"ז, ועחת"ס אה"ע ח"א ל"ח, ושו"מ תליתאה ח"ג כ"ט. - ובטו"ז מפורש בשטמ"ק כתו' ל"ד, בר"י הסנדלר כיון דהיתר הנאה מדכ' לכם שלכם יהי', לא גזרו בה כיון שהתירה התורה להדיא ע"ש, ועשו"ת בכורי שלמה אה"ע ב' בזה הרבה:
ובמנחות ס"ד. בהעלה דגים ותינוק חייב ומשמע מתוס' שם דגם בשולה תינוק מן הים יש איסור צידה, רק דפטור משום פק"נ דדוחה כמ"ש בקובץ על הרמב"ם פ"י הכ"ב משבת, ושו"ת אבני נזר או"ח קפ"ט, ויקשה מר"ש גאון הנ"ל דאסור לחבוש בשבת דאין דנין בשבת, ואי נימא דשייך מלאכת צידה באדם למה לא נאמר דאסור לחבוש דהוי כצידה - ובחמד"י ה' שבת אות כ"ח הביא ס' הקובץ הנ"ל וכ' דלפ"ז י"ל דה"ה בשבויי מלחמה וכן בעבד שברח ותופסו יהי' איסור צידה עש"ה, וגם יש לדין איך שייך צידה באדם הא אין במינו ניצוד, וערש"י ביצה ל"ו: דדבר שאין במינו ניצוד, היינו שאין דרך בני אדם לצוד אותו, וגם צידה הוא כשהדבר הניצוד רוצה לברוח כצידה במשכן, וע' שבת ק"ו: הצד צבי חיגר וזקן פטור וישן חייב שיכול לברוח, וא"כ בתינוק שנפל לים, רצון התינוק לעלות והיאך מצינו צודה כזו במשכן, וי"ל למ"ש באגלי טל מלאכת בורר בהג"ה דבצודה אין החיוב משום חיות כלל דגם בצד דגים מתים מנהר אפשר דחייב ע"ש, ובמלאכת צידה אות י"א סק"ב, ועמ"ש בזה בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' נ"ט, אבל צ"ע הרבה דלפ"ז אם יצוד מנהר גם דברים שאינם בע"ח יהי' בזה איסור צודה וזה דבר מתמי' מאד, ועמ"ש בזה בס' אמבוהא דספרי שלח דף קע"ז:
עוד ראיתי בנבי"ת או"ח ל' חושש לישא רעגענשירם לאיסור סקילה ע"ש ובהגהות הגרב"פ ז"ל ובתפא"י בכלכלת שבת אות ל"ד פקפק על זה, ובחת"ס או"ח ע"ב הביא ירו' פכ"ג, והובא ג"כ ברשב"א שבת ק"כ:, והוי בנין לשעה דעשה לסתרו ובמשכן היו חונים ע"פ הדיבור הוי כבנין עולם, וע' שבת ל"א: וצ"ד. בתד"ה ור"ש, גם לא מצינו במשכן שיהי' אוהל עובר במקום למקום ע"י אדם הנושאו בעצמו, גם אין אוהל דאו' רק במגיעות לארץ מחוצות, וע' ד' קל"ח., ומסיים להלכה דמותר לפותחם ע"י גוי, וע"ע פמ"ג שט"ו בא"א סק"ח:
והמפו' כ' הטעם למה הוזכר מלאכה דאש יותר משאר מלאכות, דבלוחות ראשונות נתן טעם לשבת זכר למעשה בראשית, וזה ל"ש באש שנברא במוצ"ש, בפסחים נ"ד, ול"ה הבערה בכלל שביתת מלאכתו ית', והי' הו"א דמותר לכן אחר לוחות אחרונות הוצרך להזהיר מחדש דשם לא הוזכר מע"ב רק יצי"מ ע' תפארת יהונתן ודברי יוסף, ובאלשיך כ' דילמדנו כמה קשה עבירה שעושה בשבת יותר מבחול, דמעבירה נברא כח טומאה המענישו בגיהנם ובחטאו מבעיר אש חלקו בגיהנם, ותכפל בעת עושה חטא בשבת, וגורם להבעיר אש גיהנם שכבר כבה בהכנסת שבת ונידן אחר מותו יותר משאר מתים, וע"פ רוב פ' החודש בפ' ויקהל, ובפ' בא (י"ב כ') קרינן בכל מושבותיכם תאכלו מצות, דביו"ט תאכלו (תבערו ותשרפו) מצות ומחלוקות, וע' זה"ק ויקהל ר"ג:, וס' נשמת חיים מאמר א' פי"ד, ובס' נועם מגדים פ' צו כ' דרשעים שיש להם מנוחה בשבת מגיהנם אין כולם שווים, כי מהם מאריכים להם במוצ"ש עד שחסידים ואנשי מעשה מאריכין בד"ת ומזמורים בסעודה ג', וז"ד ברשעים שהי' בפני עצמם, אבל אלו שביזו ת"ח וצדיקים ומצערין להם נידונין בגיהנם מיד בצאת הכוכבים, - וצ"ב מפני מה האבלים אומרים קדיש בשבת דבחול סגולתו להוציא רשעים מגיהנם אף דחיוב קדיש אינו בתלמוד, ומיבמות ס"ה: דאמרה בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה, ולא אמרה בעינא שיאמרה קדיש מוכח שלא נהוג כן, אך מוזכר במס' סופרים פי"ט הי"ב, וזה"ק ויחי רל"ח: ונח ס"ב., וע' או"ח קל"ב ס"ב, ויו"ד שע"ו ס"ד, מנורת המאור נר א' כלל א' ח"ב פ"ב, ס' החיים ח"ב פ"ח, תדבא"ז פ"כ, ריב"ש סי' קט"ו, כל בו סי' קי"ד, ר' בחיי סו"פ שופטים, והקדמת ס' יש נוחלין, אך בשבת ויו"ט מדוע יאמרו קדיש, וי"ל דמ"מ יש תועלת בקדיש להעלותן מג"ע התחתון לג"ע העליון כמ"ש המקובלים וא"ש מ"ש קדיש ביא"צ והרי משפט רשעים רק בשנה ראשונה, בעדיות פ"ב מ"י, ורק שע"י הקדיש הנשמה עולה למעלה, וע' במדרש אליהו דרוש ה', פנים יפות פ' נשא, נשמת חיים מאמר ב' פכ"ז, וכ"כ בס' תשורת ש"י סי' ס"ב דקדיש יתום בשבת ויו"ט, להעלות הנשמה בג"ע ממדרגה למדרגה דלהציל מעונש א"צ דבשוי"ט גיהנם שובת, וע"ע בס' שושן עדות עדיות פ"ב מ"י, ושו"ת דודאי השדה סי' נ':
ובמרדכי פע"פ אות ק"ט כ' דבשבת ור"ח דהונחלנו מיום שנברא העולם אין אור גיהנם שולט, אבל ביו"ט דבא מצד הנסים שנעשו אח"כ גיהנם שולט, ולא כן דעת תוס' ביצה ל"ג: ד"ה כי שכ' שפשוט דגיהנם שובת ביו"ט, וכ"כ בזה"ק תרומה דק"נ:, ויש בזה סתירות בזהר, בנח ס"ב. בנורא דדליק בר"ח ושבת ולא הוזכר יו"ט, ובויחי רל"ז: בכל שבת ושבת וכו', ולא הוזכר יו"ט ור"ח, ובמשפטים ק' סוע"א לית לי' שביבי בשבת ויו"ט ור"ח, וע"ע בש"ע האר"י ז"ל סעי' א', ובמדבר קדמות ערך גיהנם, וע"ע בפמ"ג או"ח רצ"ז מ"ז סק"א, ושו"ת חיים שאל ח"ב ל"ח, ובס' דברי תורה מהגה"צ ממונקאטש שליט"א מהד"ק אות צ"ו הביא ג"כ כן משערי הגלגולים, וע"ע בס' בית הלוי על נועם מגדים אות נ"ב, ובס' שלחן מלכים דף שס"ד, וקונטרס שלחן נגד צוררי דקע"ד, ובס' נח"א הל' אבילות סי' מ"ט כ' ג"כ בפשיטות אם בר"ח אין חוזרין לגיהנם, ביו"ט לא כ"ש ע"ש, ובס' מקרא מפורש פ' ויגש הביא בשם הגה"ק מטשעכאנאוו ז"ל דקדיש על או"א, מכיון שהנהיגו בו המבטלו הוי בכלל בזיון אביו ואמו דהוא דאורייתא אף לאחר מותם, ועמ"ש בפ' יתרו דף קע"ג: ובענין כיבוד אב לאחר מותו, ע' תפא"י פסחים פ"ד אות נ', וקידושין פ"א אות נ"ד שהוא מדרבנן, ולא כן דעת נובי"ת אה"ע מ"ה, ותשו' רע"א סי' ס"ח, וע"ס מים חיים על נדה נ"ה., ושו"ת דודאי השדה סי' פ"ד עש"ה. - והא דקדיש בלשון ארמי עתו"ס ברכות ג'. ד"ה ועונין ובזה"ק תרומה קכ"ט: בלישנא דסט"א וכו' (וצ"ע עטרת זקנים או"ח סי' תל"ד דל' ארמי נקרא לשון טהור), וענפ"ת סי' נ"ו בשם ילקוטי הפרדס לרש"י בפי' הקדיש שכ' שלפי שהשם המיוחד הוא בל' ארמי לכך אומרים יהש"ר בל' ארמי, והוא הפלא ופלא, - וע"ע בס' ויעש אברהם, בעטרת זקנים שם דף קס"א. וקס"ד. מזה:
והרב רי"ל גרויבארט שליט"א מטורינטא כתב לי דנודע כי הקראים בשגעונם יושבים בחשך בליל שבת, ומפורשים פסוק לא תבערו אש שאסור להשתמש לאור הנר ואש, אף שהודלק קודם שבת, וכן המשכילים אין אוכלים טמונים בשבת אף שהי' הטמנה מע"ש, וזה ביאור מ"ש הרז"ה שבת רפ"ג ומובא ברמ"א או"ח סוס"י רנ"ז כל מי שאינו אוכל בשבת חמין צריך בדיקה אם הוא מין, וזה כוונת ר' נסים גאון, (שהי' רבו של הרי"ף) בהקדמת פי' ברכות, ואפית הטמון ואליה לא נעלם אפי' מנשים, שמוכיח ומביא למופת וראיה נצחת נגד דעתם המשובשה ממנהג מימות עולם, שהי' מטמינים חמים לשבת וגם הנשים יודעים זאת, וכן האליה שמותר כמ"ש בחולין קי"ז. והקראים אוסרים אותה משום חלב כנודע מספריהם, וכ"כ בא"ע צו (ז' כ'), ותמיד מימי קדם אכלו בנ"י אותה, וכ"כ בספרו שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ז:
ועתש"ו הרא"ש כלל כ"א, ופת"ש יו"ד קט"ז סק"י, הרוצה להחמיר על עצמו אחר ביטול בס' או כלי שני הוי כמו מינות, ובנפ"ח או"ח רנ"ז הק' מחולין ל"ז: שהפליגו במי שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם, אך ע"ש בדף מ"ד: ה"מ מילתא דתלי' בסברא, ועברכ"י יו"ד י"ז, פתח עינים חולין ו'. ורבנו יששכר אדר מאמר ב' דרוש ז' האריך בזה והעלה דאם נתערב איסור ברוב היתר מצוה שיאכל ולא יחמיר עש"ה, וע"ע מנחות ס"ה. להוציא מלבן של צדוקים דאין קצירת עומר במוצאי יו"ט, ובחגיגה י"ז., תענית כ"ז:, ופרה פ"ג מ"ז, וערש"י ביצה ב': כח דהתירא עדיף, האוסרים אינה ראיה שיכולים להחמיר, וע' מהרש"א חולין מ"ד. ד"ה הרואה, ומ"ש בדברי' כאן בהקדמה לספרי, ושל"ה שבועות ד"ה תכלית הלימוד, ומקור ברוך מבוא דכ"ד, ובפ' יתרו ד' קנ"ג: כתבתי בזה הרבה:
וע' צל"ח ביצה ב': לענין איסור דרבנן ל"ש טעם רש"י דכח דהתרא עדיף דמספק ג"כ מותר, ויש חידוש שיהי' מחמיר ע"ש, וע' עירובין ס"ח: וצ"ע, וע"ע ב"י או"ח קנ"ט ד"ה אבל בנט"י כללא דכחא דהתירא עדיף, ובכת"ס או"ח סי' ס"ח העיר מברכות ס', ועח"ס גיטין מ"א. וע' רשב"ם ב"ב ס"ז. דכשחידוש יותר לאיסור אמרי' כחא דאיסורא עדיף וע"ש בבאורים לח"ס על ביצה, וע"ע תוס' חגיגה כ"ב., ועירובין מ"ה:, והגהות מהרש"ם על ש"ס הנדמ"ח בעירובין שם:
ובדברי שאול פ' אמור כ' דלכך תקנו בספה"ע היום יום אחד ולא יום ראשון להוציא מלבן של צדוקים שאמרו ממחרת השבת, והגר"א הי' מרבה בנרות בליל שבת להוציא מדעת הפוקרים שאסור להדליק נרות בשבת כנ"ל וע' במעשה רב סי' קי"ב, וע' ס' זכרון ירושלים פ"ב אות מ"ז, ומור ואהלות סי' ל"ט שמנהג לאכול בשר בע"ש היפך חוקות הגוים שאין אוכלין, וע"ע בס' זכרון יצחק עה"ת ויקהל, בפי' שבת י"ב. הנכנס לבקר בשבת אומר שבת הוא מלזעוק לפי שבשבת שולט מזל שבתאי המורה על עצבות, והרבה מאוה"ע מקוננים בשבת ומשום זה מראים להיפך, וע' בדרושי הצל"ח לפסח, וגפי אש סוכה פ"ד. ומגלת ספר שה"ש א', ובענין חוקות הגוים בעניני בית הקברות עמ"ש בפרד"י ויחי דף שנ"ו: ובהערות שם הרבה, ואעלה עוד איזה דברים חדשים: אם מותר לעשות ציון כמו בית על קברי צדיקים עטוטו"ד מ"ת ח"ג ר"ז, מנחת אלעזר ח"ג ל"ז, ושו"ת ליקוטי חבר בן חיים ח"ה סי' ל', - ואם יש להשים לאיש פשוט אבן על הקבר מראשו לרגליו, ע' בית שלמה יו"ד ח"ב רנ"ז, אמרי אש יו"ד קי"ז - ואם יש היתר לקנות מצבה מה שכבר הי' על קבר עכו"ם, עשו"ת פרי השדה ח"א מ"ז - ובמצבה של עץ שמעמידין תחלה לסימן, אי מותר להשתמש למת אחר, אחר שהעמידו מצבת אבן, עשו"ת חיים של שלום ק"ד - ואי מותר לעשות מקום מיוחד לקברי משפחה, אי יש בזה חוקות גוי, עשו"ת נהרי דאפרסמון מ"ק יו"ד קל"ז, ושבט סופר יו"ד ק"ה, מצבה אי אסור בהנאה ע' בזה ברמ"א יו"ד סי' שס"ד פלוגתא, וע"ש בפת"ש סק"ג - ומצבה בלשון עמים, ע' בטעמי המנהגים שעוברים על איסור דאו' ושם אלקים אחרים לא תזכרו, וגם משום חוקות גוי, ע' בזה בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קע"א, פרי השדה ח"א סי' ג', שערי צדק סי' קצ"ט, דודאי השדה י"ט, חיים הצצחיים סי' ט', וס' הדרת קודש במכתבים ב' ט' ל"ה ומ"ג - אילנות ליטע אי מותר, ע' יו"ד סי' שס"ח, ומ"מ אסור סמוך לקברים שהשרשים מתפשטים לקברים, ע' הדרת קודש מכתב י"ב - וקציצת אילנות בביה"ק ע' כרם שלמה סי' שס"ח שכ' דיכולים למכור לעכו"ם, וגם העשבים, ויאמר לעכו"ם שיעקר עמם השרשים ולנטוע במק"א, ואם אח"כ אינו עושה כן לא איכפת לנו, ועשו"מ קמא ח"א רל"ו, מהר"ם שיק שנ"ח, מהר"י אסאד יו"ד שס"ג, שד"ח אספה"ד אבלות אות קמ"ח, נהרי אפרסמון יו"ד י"ט, פרי השדה ח"א צ"ח, דודאי השדה סי' נ"ח וע"ז, ושו"ת חכמת שלמה הנספת לשו"ת הר המור סי' ח' - ואי מותר להציב במצבות פוטוגראפית, ע' מה שכתבתי בזה בפ' יתרו דף קפ"ד:
פסוק ד:זה ע' פתיחה להפלאה כתו' אות א' מ"ש שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה הדבר, כלו' זה הדבר בעצמו כאלו יצא מפיו ית' ששכינה מדברת מגרונו עש"ה, וכשחטאו בעגל גם משה ירד ממדרגתו וניבא רק בכה (שמות ל"ב כ"ז) ואח"כ בקש משה ונפלינו "אני" ועמך (ל"ג ט"ז) היינו שגם נביאתו תהי' בהפלאה משאר נביאים כמקדם, והשיב לו ה' גם את הדבר "הזה" אשר דברת, היינו שהיית רגיל עד השתא לדבר בזה הדבר אעשה, ולכן במשכן אחר שנתרצו על העגל כ' הכא זה הדבר:
פסוק ד:לאמור ע' אוה"ח מ"ש לאמור ב"פ, וי"ל להרשב"א בתשו' סי' תקפ"ב דיש לפרסם שמות המנדבים ברוח נדיבה, יו"ד סרמ"ט סי"ג, וברד"ק זכריה (ו' י"ד), וז"ש אשר צוה ה' לאמור, אף כי בצדקה מתן בסתר יכפה אף אבל בנדבה צוה ה' לאמור ולפרסם, וערמב"ן (ל"ה ה') - וכתב לי הרב מפלונסק שליט"א הא דכאן כ' לאמור ובפסוק א' כ' לעשות ע"ד שכ' בריש ס' סדר הדורות לפרש ענין לאמור בצדקה לרמז על גדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט'. ומד"ר במדבר פי"ג):
פסוק ה:קחו מאתכם תרומה לה', עיקר מצוה אם נותן גם בשעה שדחוקה לו וזה קחו "מאתכם" גם בעת שעליכם לקמץ מצרכיכם, כי אם רק נותן בעת שאוצרותיו מלאים זאת לא נקרא מאתכם, וז"פ בב"ב ד"י. שאלו לשלמה עד היכן כח של צדקה, א"ל כבר פירש אבא פזר נתן לאביונים בזמן שלמה שאין כסף נחשב לכלום, לא יכלו לדעת כח של צדקה, ורק בימי דוד שארץ נתדלדלה ע"י מלחמות הרבות שהי' בימיו והעם סבל מרעב, אז הי' גדול כח של צדקה:
פסוק ה:נדיב לבו עא"ע וברש"ש פסחים י"ד: כ' לפי הדרשה דבחרב חלל פי' בחלל חרב, וכן בשר ערלתכם הוי כמו ערלת בשרכם כמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם, ובשר כינוי לאבר בפרש"י נדה מ"ג. על ומצא בשרו חם, וביחזקאל (ט"ז כ"ז) גדלי בשר ע"ש ברד"ק, וכי כי יהי' זב מבשרו, רר בשר החתום בשרו (ויקרא ט"ו ב'), וע' בכורות מ"ג:
פסוק ה:זהב כסף ונחשת, ע' אוה"ח בזה, וע' בכורים פ"ג מ"ג ותי"ט ד"ה הפחות, וסו"פ וארא והמטר והברד והקולות, ועשו"ת בית שלמה אה"ע סי' ס"ב שהאריך בזה בוי"ו הנוספות אי רק אצל האחרון, ועזה"ק וארא כ"ג. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב איתוסיף בי' וי"ו לאחזאה דאיהו שלימא יתיר מכלהו, ובדכ"ו. ביאר יותר מזה, אולם כ"ז לדרשא להסמיך חכמת רוח קדשם לקרא ופשטן של דבריהם לצחות הלשון וכמו שם חם ויפת, יששכר זבולן ובנימין, אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, שארה כסותה ועונתה, ושלחתי את הצרעה וגרשתי את החוי את הכנעני ואת החתי, וע"ע רש"י דהי"ב (כ"ח ז') והגר"ב עפשטיין מפינסק כתב לבני הר"ד שיחי' דיש ב' סוגים עם ו' ובלא ו', אברהם יצחק ויעקב, שם חם ויפת, בר"ה ט"ז: בפסח בעצרת בר"ה ובחג, וער"ן סוכה פ"ג במשנה נקלף נסדק ניקב וחסר מדקתני וחסר עם ו' ובנה ע"ז יסוד וצ"ע, וגם כ' זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו (נח ח' כ"ב) ובח"ש (כ"ד ל"ה) ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב כו', וביתרו (כ' י"ז) ועבדו ואמתו ושורו וחמורו - ובאמור (כ"ג מ') פרי עץ הדר וכפות תמרים ענף עץ עבות וערבי נחל, לא מסוג א' ולא מסוג ב', רמז שאתרוג ניקח בפ"ע, אח"כ בפ"ע כ"ת ענף ע"א וע"נ שיהי' שלשתם ביחד:
פסוק י:וכל חכם לב כו' יבואו ויעשו, החכמה הגדולה מכל הוא שלא יהי' חכם יותר מדאי רק שיעשה מה שצוה ה', ע"ס דבש השדה אות נ"ה:
פסוק יא:בריחו וקרי בריחיו עי' ס' משך חכמה דבא להורות על בריח התיכון שבו כ' עשי' בפני עצמו, ובפקודי (ל"ט ל"ג) גבי הבאה כ' ג"כ בריחו וקרי בריחיו כנ"ל, ובהקמת המשכן (מ' י"ח) כ' בריחיו, היינו משום שהבריח התיכון לא הועיל נתינות משה רק בנס הי' עומד, כשבת צ"ח:
פסוק יב:ואת ערש"י, ותפארת ישראל זבחים פ"ו מ"א בענין אי על עליו משמע או סמוך, והביא הרבה מזה, ולא הביא תוס' סוטה ל"ז. ד"ה מאי, וע"ש בתפארת יעקב ואהבת איתן בדפוס ווילנא, ומש"ל בפ' פקודי (מ' ג'), ולקמן בפסוק כ"ב:
פסוק יז:חצר רש"י ל' זכר ונקבה, וערש"י ברא' (ל"ב ט'), ובמלאכת שלמה על משניות פ"י מ"א דמנחות מ"ש בזה, ובא"ע הביא פסוק ורוח גדולה וחזק הוא במ"א (י"ט י"א), ותאכלהו אש לא נפח איוב (כ' כ"ו) ומ"ש אדניה, ורמז כי אדני המסך לפתח האהל ג"כ נחשת, ולכן אמר אדניה בלשון נקבה על המסך:
פסוק יט:בגדי השרד רש"י לכסות הארון בשעת המסעות, וכ"כ בתשא (ל"א י') וע"ש ברשב"ם, וביומא ע"ב: שרד, אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, וכ' בס' שיח יצחק, אע"ג דקרא משמע דלאו היינו בג"כ דכ' בתרי' ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, ומטעם זה פרש"י בפ' תשא דעל פשוטו היינו בגדים שמכסים בהם הכלים, י"ל דסבר תלמודא, דמ"מ בגדי שרד קא לכל הבגדים אלא שחזר ופרט את בג"כ בפ"ע, וכ"מ מדקאמר לשרת בקדש היינו עבודה, דבשעת מסעות מה שירות איכא, והיינו דל"ה קרא דתשא רק ויקהל דכ' שירות, ואע"ג דאבג"כ נמי קאי, וקאמר דבשלמא בגדי מסעות קראם שרד שעשאום כקליעות כרש"י ורשב"ם אבל בג"כ לאיזה ענין קראם שרד, וערמב"ן תשא שפי' בג"כ בדוקא וע"ש במהרש"א:
פסוק כא:וכל אשר נדבה רוחו, בתיב"ע דאשלמית רוחי' בנביאתא, ע' ארצות השלום דרוש ג', דמפרש לשון רוח נדיבה תסמכינו שפרש"י זה רוח הקדש שזה מיוחס על רוח נדיבה, והתפלאות כח הנפש החזקה, אבל יפלא וכי לא הביאו לתרומות מקדש רק מי שהי' חוזה ונביא, והלא הביאו כל אנשים גם נשים, רק באמת לא הוצרכו לקבץ נדבות רק מן המון, אבל מי שזכה לנביאה הוא בעצמו משכן וכ"ג והשראת שכינה בו, וז"ש ויבאו כו' כל איש לא הביא רק זהב או כסף, אבל וכל אשר נדבה רוחו שזכו לרה"ק, הביאו תרומת ה' לאה"מ ולכל עבודתו שבעצמם נחשב כאלו התנדבו משכן וכליו ע"ש אריכות:
פסוק כב:ויבאו האנשים על הנשים ערש"י וספורני דאין לקבל נדבה מנשים אמר שהאנשים היו אתם, וערה"ז שמביא מחו"מ שנ"ח, ויו"ד רמ"ח ורנ"ז, וכ' הח"ס והג' מהרש"ק ז"ל, דקיי"ל בגיטין נ"ה:, כתו' צ"ה, וב"ב מ"ט. בעל שמכר בנכסי מלוג והאשה הסכימה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אא"כ חתמה תחלה, לכן כ' על הנשים היינו נשים תחלה ואח"כ אנשים ע"ש, ומ"ש רש"י עם הנשים וסמוכין עליהם י"ל דהדין אם לקח משניהם בב"א מקחו קיים באה"ע צ' סט"ז, ובת"א ומיתן גברי' כו', פי' שהביאו מעל הנשים בעודן על הנשים ערש"י, וכ' באור שמח פ"ה מאסורי מזבח דאומר כוס זה לעכו"ם אינו אסור להדיוט אבל משום מוקצה לע"ז אסור לגבוה, ובע"ז נ"ג. אלה אלהיך שאוו לאלהים הרבה, א"כ הי' חושבים לעשות מתכשיטין עוד עגלים והוי מוקצה לע"ז, לכן הביאו בעודן על הנשים שאין בהם חשש מוקצה, דהנשים לא רצו ליתן נזמיהם לעגל שכ"כ ויתפרקו בעל כרחן, וע' פסחים קט"ו. על מצות כו' ובגליוני הש"ס שם דהיינו פירושו עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים, וכמו אל אחותם לא תקח לצרור, דפירושו עמה, ועשו"ת רשב"א ח"ד רס"ז, ובטבול יום פ"א מ"ג כל שהוא נאכל עלי' פי' עמו, ובענין על אי בסמוך, ע' חכ"צ קפ"ח, וס' יראים סי' ת"ו, וגליוני הש"ס פסחים כ"ג: אריכות, ועמש"ל בפסוק י"ב, ובפ' פקודי (מ' ג') ושמות דף כ"ז:
פסוק כב:נדיב לב בחגיגה י'. מכאן רמז להתרת נדרים מה"ת ערש"י, דלא מצינו התרת נדרים בתורה רק הפרה בר"פ מטות, ובשבועות כ"ו: גמר בלבו מנין ויליף מכאן, וזה בנדרי הקדש אבל בנדרי חולין צריך להוציא בשפתי', וביו"ד רנ"ח סי"ג אי חשב בלבו ליתן דבר לצדקה אי חייב לקיים או דמינן לנדרי הקדש או לחול, ובתו"ת הק' דבנדרים ז'. בעי אי יש יד לצדקה ופסקו לחומרא ביו"ד רנ"ח ס"ב, ומהכ"ת לחלק צדקה מקרבנות לענין מחשבה אחרי דלענין יד פסקו לחומרא דהוי כקרבנות ע"ש, וע' או"ח תקס"ב ס"ו שאם הרהר לקבל תענית מחויב להתענות ע"ש, נסמך על הנ"ל שתענית דמי לקרבן - וראיתי בס' מקרא מפורש בשם אב"נ ז"ל למה התחיל בהפרה קודם שהוזכר קיומו של הנדר בפ' מטות, ות' דקשה בנדרים ושבועות מחשש בל תוסיף, לרמב"ן במוסיף מצוה על המצות יש ב"ת, ור"מ ש"ב ה"ט מממרים דהאומר בשר עוף בחלב מה"ת בב"ת, ועכצ"ל דבכל מצות ליכא שאלה, ורק בשבועות ונדרים, א"כ לא הוי בצורות מצות התורה, ומשו"ה התחיל בהפרה דבלעדו א"א לנדר שיחול, והפרה סיבת קיומו ופח"ח, וא"ש ירו' פ"א ה"ב מנזיר דנזירות שמשון ל"ה מה"ת. רק מד"ק, כיון דל"מ שאלה הוי ככה"ת, וא"א שיהי' ד"ת מחשש בל תוסיף:
פסוק כב:תנופת זהב וגו' תרומת כסף, הג' מהרש"ק ז"ל כ' דזהב הי' לכפר על עגל, וכסף ונחשת שלא נתנו לעגל ל"ה צריכין לתת למשכן לכפר ורק בנדבה, וקרבנות לכפר צריכים תנופה לכן כ' רק בזהב תנופה, ובס' ד"ח הק' דבפקודי (ל"ח כ"ט) כ' ונחשת התנופה, עו"ק מ"ש דמרים לא משמע תנופה מרש"י תצוה (כ"ט כ"ב), וכ"כ במנחות ס"ב. בתנופה מו"מ מעלה ומוריד שנ' אשר הונף ואשר הורם (תצוה כ"ט כ"ז), עו"ק שלמים ותודות דקרבנות נדבה הם וצריכים תנופה וצ"ע:
פסוק כג:אשר נמצא אתו, ערה"ז שמביא ראי' מכאן דחזקה כל מה שיש ברשותו של אדם שלו, וע' אה"ע ל"ח וחו"מ צ"ט ס"א:
פסוק כה:חכמת לב בידיה טוו יל"ד מה החכמה וגם הלשון בידיה, וראיתי דהדין כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ובנזיר כ"ד: אי' אם קמצה מעיסתה או שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה, אז שייך לה, וגם הדין מע"י לעצמה רק חכמים תקנו לו מע"י תחת מזונות, ויכולה לומר אינה ניזונת וא"ע, כתו' נ"ט., ובמדבר שיהי' מן ולא נצרכו למזונות בעליהן מע"י לעצמה, וז"ש וכל חכמת לב שידעו הדין מה שקנתה אשה קנה בעלה והיתה רוצה לנדב, בידיה טוו, ר"ל מה שעשתה בידיה שהוא לעצמה זאת יכולה לנדב ולא זולת:
פסוק כו:טוו את העזים, רש"י מעל העזים, בס' ויעש אברהם כ' שלכן טוו מעזים בחייהם, דהי' יראים אולי לא יקבל מה שטוו שהי' ביניהם נדות ויולדות לכן טוו מעל העזים במחובר לבע"ח שאינו מקבל טומאה, והכוש ג"כ אינו מקבל טומאה כמ"ש בכלים פי"א מ"ו אע"פ שבמדבר ל"ה רואות דם מחמת אימת השכינה, דחרדה מסלקת דמים כנדה ט'., אעפ"כ הי' טמאי לידה דקיי"ל נפתח הקבר בלא דם טמאה לידה, וע"ע בתפארת יהונתן, ובשבת ע"ד: ברש"י קרא דריש טוו את העזים בגופן של עזים משמע, ואת הוא כמו מן, הם יצאו את העיר (ברא' מ"ד ד'), כצאתי את העיר (שמות ט' כ"ט), הפי' מן העיר, וע' יומא ס"ו: אין חכמה לאשה אלא בפלך מכאן, ובהדוה"ע העיר דמצינו גם בהמה מקבלת טומאה כשעשה גולל לקבר באהלות פט"ו מ"ט, וכ' דג"כ דאף שאין רוח חיים מטמא חוץ מאדם מ"מ מטעם גולל מטמא, וע' עירובין ט"ו. וסוכה כ"ג:
ובסדרי טהרות על אהלות פט"ו מ"ח דקצ"ג: כ' דגם עבד נעשה גולל אע"ג דלאו בר טומאה הוא ע"ש, וכ"כ בתוס' נזיר ס"א: ד"ה אי דגם בעבד י"ל כיון שאין לו טהרה אין לו טומאה, ובקהלת יעקב אלגזי בתוספות דרבנן אות נ' סי' רי"ג כ' דעבד מקבל טומאה דאיתקש לנשים, ועשו"ת בית יצחק או"ח ט"ז בסופו, וביו"ד סי' ג' מ"ש בזה, ועכ"מ פ"א הי"ב מבהב"ח דהביא ראי' מכאן לר"מ דנשים חייבות בבנין בהמ"ק, ובבי"צ או"ח סי' ג' ומ"ש בזה בפ' תצוה דף רפ"ט:
ובשבת ע"ד: הטוה צמר שע"ג בהמה בשבת אין דרך טווי' בכך, ופריך מכאן טוו בעזים ומשנו חכמה יתירה שאני, ובחלק"י בקונ' קבא דקושייתא קו' ס"ג, הק' לחמ"ח וב"ש אה"ע קכ"ג ס"א דהפטור של כלאחר יד נפק מקרא דמלאכת מחשבת, ובמשכן דכ' בי' מלאכת מחשבת למה הי' כשר מה שטוו מן העזים, ובירו' יומא הובא במלחמות פ"א דסוכה דהי' עשייתן צריכה כוונה לשמן, אפי' חציבת אבן ואריגה הכל צריך עשי' לשמה ואיך יוכשר כלאח"י עכ"ל, ובאמ"כ כאן במילואים דף רע"ד, כ' דלא מבעי' לרש"י שפי' חכמה יתירה ואך להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאח"י, אבל לחכמת לב דרכן בכך לק"מ, ואף לתוס' שפי' שם והעושים כך בטלם דעתם אצל כל אדם, יודו דבמשכן דבאה הצווי וכל חכמי לב בכם יבואו ויעשו ודאי אא"ל דבטלה דעתן, ול"ה בהם מלאכה כלאח"י ושפיר הוי לשמה ע"ש עוד:
פסוק כז:והנשאם רש"י חסר כו' וכ"ה בנשא (ז' ג') ועחת"ס גיטין ל"ה, דק' על רש"י הא טובא יהבי אבני שהם ומלואים דשווין יותר מנדבת ישראל, וע' יומא ע"ה. דעם המן מצאו האבנים וא"כ לא הביאו כלום, וי"ל כי כן הוא שהנשיאים לא התנדבו כלום, כי אמרו יתנדבו העם ומה שיחסר אנחנו נותנים, ולבסוף שהי' די ולא חסר רק חשן ואפד, ול"ה לנשיאים אבנים הללו ונזדמן להם במן כ"א אבנו של שבטו, נמצא לא נתנו משלהם רק מה שחסר להם איזה גרגרים מן מקום האבן, ונחסר להם מאכילת יום ההוא משהו ונחשב כנדבת המשכן:
ובתיב"ע נשיאם עננים דהביאו מג"ע, ומפו' הק' על השמן למאור איך הי' כשר הא בעינן שמן זית דוקא, איך ממנחות סט. בחטים שירדו בעבים מבואר דאע"ג דבמנחות בעי חטים מ"מ כשרים גם חטים משמים, וכן י"ל בשמן זית. והובא בשם החי' הרי"מ ז"ל על הט"ז או"ח תר"ע דתי' קו' ב"י דהנם הי' בלילה הראשונה ג"כ ע"פ הזהר דאין ברכה חל על ריקן, וק' הא בחנוכה הי' נס ולא ברכה ונס יוכל להיות יש מאין, ואמר הוא ז"ל דאם הי' ע"י נס ל"ה שמן זית ופסול וע"כ דבחנוכה הי' ברכה ועי' בכל"ח שהאריך בזה, ובעיקר הדברים הובא זה בקו"ד חו"ז סי' נ"ה בשם זקיני הגאון מלאסק ז"ל, מ"ש שם בתו"ט סי' ל"ט בשם אחד מהרבנים, והוא, מהגה"צ אב"ד דפה פאביאניץ שליט"א בהעלם שמו והארכתי בזה בפרד"י לך דף צ'. וישב דרס"ח, ובפ' וארא דנ"א., בשלח קכ"א:, ותרומה דף רע"ו: ע"ש היטב ותמצא הרבה חדשות וע' שבת ק"נ: בחסיד שנעשה לו נס ועלתה לו צלף וממנו הי' פרנסתו, וק' הא א"נ ממ"נ' ועשו"ת אמרי דוד סי' מ"ט שהק' דהא הוי ערלה ג' שנים, וי"ל כשבת ל"ג: ברשב"י שעלתה חרובא ואכלו משום דע"פ הדיבור שאני כחולין ה', ועוד דלא עביד רחמנא ניסא לשקרא ברכות נ"ח. -
ובפ' וארא הבאתי ר"ח חגיגיה י"ד. דכל מצות התורה רק בדרך הטבע, וא"ש מ"ש בפ' וישב מדוע לא בראו פרה אדומה בס' יצירה, גם אי יכול לפדות בשה שבראו בס"י, ולר"ח א"ש, וכן בספקו של חמ"ח באה"ע סי' א' סק"ח בנתעברה באמבטי אי מקיים פו"ר ע"ש, וזה"ט באכילת איסור שלכ"א, וגם בשבת בהוציא כלאחר יד דפטור, הכל מטעם זה דתורה לא ניתנה רק בדרך הטבע, וגם במ"ע מצינו בבכורות מ"ה: באיטר רגל שפסול בעבודה, ופרש"י דכ' לעמוד לשרת בעינן שיעמוד כדרך שבנ"א עומדין ויש לפשוט ספיקות המל"מ בפ"ה מיסוה"ת אי למדים מ"ע מל"ת בשלא כד"א ע"ש, והרי גם במ"ע מצינו דבעינן כדה"ט כנ"ל, וכן כתב לי הרה"ג בעהמח"ס ערך חיים שליט"א מקראקא, וא"ש קו' המפו' בפך שמצאו בחנוכה הלא בלא"ה נטמא השמן כששפכו למנורה, עפמ"ש בס' ברכת שמואל בדרוש לחנוכה בשם הש"ך עה"ת, ששמן המשחה הי' מן השמן שירד ליעקב בהר המוריה מן השמים, וזה משחז"ל בחולין צ"א. ששכח פכין קטנים וזה הי' ג"כ הפך שמצאו החשמונאים שהי' חתום בחותמו של כ"ג, וע' בקב הישר פצ"ו, ולפ"ד הר"ח כיון שהשמן היה נסיי אינו מק"ט, - אך יקשה מ"ש בשבת כ"א: של"ה בו רק להדליק יום א' הלא שמן המשחה הי' בו הין שהוא י"ב לוגין, בכריתות ה'. ואי' שם ובהוריות, שנעשה בו כמה נסים, של"ה בו אפי' למשוח העקרין ונמשח ממנו המשכן וכליו ומלכים וכהנים ועדיין כולו קיים, ולפ"מ ששיעורו חצי לוג שמן ללילי טבת, א"כ לז' קנים היה די ג' וחצי לוג, א"כ הי' בו להדליק יותר מג' לילות, ורק י"ל עפ"מ שהק' שם בפנ"י מנין הי"ל שמן למנחות, וי"ל חדא מתורצת בחברתה, שמה שנשתייר ביום א' מהמשיחה הוצרך למנחות שקודם למנורה של יום ב', והי' צריך ו' לוגין לב' התמידין לכל א' רביעית ההין, ומה שנשאר הי' צריך ג"כ לחביתין ושפיר למנורה ל"ה רק ליום א'. אך כ"ז לשי' שהטבת נרות אינם הדלקה (ער"מ פ"ג הי"ב מתמידין, ופ"ט ה"ז מביהמ"ק) אבל להרמב"ם שהטבת נרות היינו הדלקתן, א"כ הרי הדלקת המנורה ביום ב' קודם למנחות וצ"ע. - ומ"ש שם ראי' מאילו של ילחק שנולד ביה"ש ול"ה ע"י לידה, ראיתי שז"א דל"ה דרך נס, רק בדרך הטבע כמו כל הבריאים שנבראו' ובסו"פ א"ט שור שהקריב אדה"ר קרניו קודמין לפרסותיו ובאדר"נ ספ"א פר של נח קרנותי' קדמו לפרסותי וזה לא יצא מדה"ט כי הבריאה הי' מוכרח להיות כן: -
ובבעה"ט כאן שגם הכבשים לתמידין וחטים ללה"פ ועצים למערכה הביאו ובכתוב מפורש רק מה שצריך לצורך בנין, וי"ל שגם לתיב"ע הביאו כבשים, אך י"ל שכבשים וחטים הביאו מאיזו מקום כמו חטים שירדו בעבים במנחות ס"ט: שפרש"י שבלעו ספינה מלאה חטים, וזה ל"ח מעשה נסים כיון דבריאתן הם כדה"ט רק הבאתן בנס, אזלי' בתר עיקר הקרבן ול"ק לר"ח הנ"ל ממנחות שם אי למנחות אמאי לא, ועיקר איבעי' רק משום דכ' ממושבותיכם ולא קאמר אפי' למנחות הי' איבעי' משום מ"נ, דשם ל"ש למיבעי' משום מ"נ כמ"ש, אבל כבשים שעיקר בריאתן במ"נ ע"י ס"י, י"ל דאין להביאם לקרבן משום מ"נ, וכ"ז לרש"י אבל לתוס' שם דחטים ירדו מן השמים בנס, ואפ"ה אמרו שכשרים למנחות ואיבעי' רק משום ממושבותיכם י"ל דיפלוג על ר"ח הנ"ל, וי"ל דר"ח כרש"י. - ויל"ע כיון שעבים זורקים אותם לארץ איך משכחת שישארו בחיים, ואת"ל שישארו בחיים כמו שלו מ"מ איך ראוין להקרבה ול"ח לריסוק אברים, ושלו שאינו שהוא מן השמים ואיכא גם מ"ד דל"ב שחיטה משא"כ בכבשים ולקרבן צ"ע, - וע"ע בטו"א חגיגה ט"ו שהק' ביבמות ד"י. דלא תנו אמו דבאחות דאיסורא לא קמיירי, הלא משכחת בהתירא בנתעברה מחמי' באמבטי דהוי אחי בעלה מאביה ונפלה ליבום ע"ש, ולר"ח א"ש דכה"ג פטור לייבם דלא הוליד כדרך הטבע - וגם הק' לרד"ק מלכים דדבר הבא ע"י נס הוי הפקר ופטור מתו"מ וכאן כ' מאתכם, איך יצאו ע"י נס עננים וי"ל דרק בזמן שנוהג בטבעו אין להדיוט בנס קנין, אבל במדבר שהנהגה הי' בנס יש לנס קנין - עי"ל דרק בנידן רד"ק דכל הווית הדבר הי' בנס, אבל לא אם הווה בטבע רק הבאתי ממקום למקום בנס יש זכיה וע"ס מקרא מפורש:
ובס' החיים להג' מהרש"ק ז"ל או"ח תר"ע הק' על הט"ז דאדרבא הי' להקב"ה להגדיל הנס ולברוא יש מאין, ותי' דצ"ל מן המותר בפיך, ואסור להנות ממעשה נסים, ולכן נשתייר מעט וקמא קמא בטל, וראיתי בירחון המגיד ח"ב שהק' לר"י דעב"מ ל"ב, וי"ל למ"ש המפו' דאסור להנות ממ"נ רק מדרבנן, וע' ביעיר אוזן לאזולאי מערכת מ' ובתוס' חולין צ"ט: ד"ה שאני שכ' דבדרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל - עי"ל למרדכי הובא ברמ"א יו"ד ק"ב בדשיל"מ בנולד בתערובות בטל, ור"ן נדרים נ"ב. כ' דדשיל"מ ל"ב מצד מב"מ ע"ש, א"כ י"ל דגם מב"מ לר"י אם נולד בתערובות בטל וא"ש, וע' לב אריה חולין ק"ח:
פסוק ל:ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ולחשוב מחשבות לעשות בזהב כו"נ, ראיתי מעשה בעת שהג"ר חיים ז"ל יסד ישיבתו בוולאזין ושלח משולחים לקצוי ארץ ראה בפנקס א' שכפרי נדב ליתן בכל שנה מאה רו"כ, וזה הי' הון רב ויתמה על זה, אח"ז אמר משולח א' שברצונו לקנות סוס ועגלה שלא יצטרך לחכות תמיד בדרך, ונתן לו כסף על זה, וגם הלביש א"ע במלבושים מהודרים שיהי' נכבד וירבו הנדבות וכאשר בא המשולח לכפרי הנ"ל א"ל שלא יתן לו כלום, וגם תוהא על הראשונות שנתן, וכשבא לביתו וסיפר זה, ונסע הגאון אלי', וכשבא שמח ויחרד לקראתו ושאלו הגאון סיבת מניעת נדבתו עתה, ויען אמת כי הנני שמח מישיבתו אך כשראיתי שהמשולח לבש בגדי פאר ויש לו סוס ונער לשמשו, וכ"ז יעלה להוצאות גדולות איני רוצה ליתן שהמשולח יאכל כספי, וכששמע דברי' א"ל למדת מה, א"ל לא, רק חומש לבד, ופתח הגאון בפ' ויקהל וא"ל למשל כשאחד הי' בילדותו חייט טוב, אבל נפשו חשקה בתורה ונעשה אח"כ רב וגאון, ואם א' יכתב לו שאלה בתורה "להגאון הגדול וחיט טוב" האם לא יהי' לשתוק, כן כאן, דאי' בברכות נ"ה. יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראי בהם שמים וארץ ואיך יתכן לכתוב תואר לעשות בזהב וגו' שהי' גם חרש טוב, דומה על הרב חייט טוב אכן ידוע דבמשכן הי' מקומות שונות, ק"ק, היכל, עזרת כהנים, ישראל, ונשים וכו' וכל אחד הי' מקודש מחבירו, ובודאי כל א' רצה שנדבתו יהי' על המקודש ביותר, ומה יכלו לעשות, ומאין יהי' העזרות וכו', ובחר ה' בבצלאל שהי' יודע לצרף אותיות, ועי"ז הי, יודע מחשבות של כל נודב, ולמי שכוונתו רק לשמים הי' נותן נדבות לק"ק, ומי שהתכוון גם לכבוד הי' נותן להיכל, ומי שנתן רק לכבוד הי' נותן בעזרת נשים וכדומה, וזה כוונת הפסוקים וימלא אותו רוח כו' שהיה יודע לצרף אותיות "ולחשוב מחשבות" וידע איך לעשות בזהב וכסף באיזה כוונה הי' ועיקר הי' "וחושב" יודע מחשבות, לכן ידידי, אמת שכל אלה נצרך למשולח לסוס ונער, אך אם אמת כוונתך רק לש"ש מעותיך יאכלו רק ההוגים בתורת ה', ומי שנותן רק לכבוד, מעותיו יאכל הסוס וגם זאת למצוה יחשב, וכששמע זאת הרם נדבתו בכפלים - וע' כנפי נשרים ומלין יקירין בשם הרמב"ם, ודברי חנוך פ' תשא ומ"ש שם (ל"א ב'):
פסוק ל:חור רש"י בנה של מרים, וק' למה לא פי' כן בפ' תשא (ל"א ב'), ובגר"כ כ' עפמ"ש בב"ב קע"ב. בב' יוסף בן שמעון כיצד יעשו ישלשו, ובמדבר הי' שכיח הרבה ששמותיהם בצלאל בן אורי, והוצרך לשלש, אך זה ניחא בפ' תשא שהוצרך ה' לומר כן למשה שלא יטעה על אחר, אבל משה שכבר שמע וידע איזה בצלאל למה צריך לשלשו בפני ישראל הו"ל להעמידו לפניהם, אך חשש שישראל יאמרו שמשה שמע סתם מה' בצלאל ומשה בעצמו בחר בו שהי' קרובו, ע"ז פרש"י, שמא תאמר מהכ"ת שיחשבוהו, בנה של מרים והוא קרובו, לכן אמר ראו קרא ה' כו', ה' קרא אותו בשם משולש ותו ליכא חשדא, ובב"ש פ' תשא כ' דביומא כ"ז. ת"ח דמורה אתא או משבט יששכר או מלוי, ופריך יהודה נמי כ' ומחוקק מבין רגליו, ומשני אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא, ופרש"י דרק מלוי ויששכר ומיהודה מורה אבל לא להלכתא, וק' בצלאל אתי מיהודה ואיך הי' מסיק להלכתא לכוון למאמר ה', (ועב"י חו"מ סי' ג' דנשיאום שבא"י באים מנקבות של שבט יהודה) וזה שפרש"י חור בנה של מרים, א"כ הי' מצד אם משבט לוי ומסיק שפיר אליבא דהלכתא, ובפ' תשא דהי' רק ציווי ה', לא פי' בנה של מרים, אבל בויקהל דהי' בציווי משה לבצלאל דכבר כוון בצלאל להלכה לכן פירש בנה של מרים:
פסוק ל:יהודה ע' ס' משך חכמה מסירת נפש צ"ל שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירת הנפש כמ"ש בתוספתא דסוטה, וכן חור מסר עצמו בעגל (תשא ל"ב ו'), דהחקירה תעכב מלמסור נפשו על קדוש ה' כעדות החסיד יעב"ץ ז"ל, לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדאי לכן וימלא אותו בחכמה ובדעת כו':
פסוק לד:ואהליאב ערש"י וצ"ב דמעלות השלימות לא ביחוס תלי', עשו"ת זכרון יצחק בח"ת עפמ"ש בב"מ פ"ה. מ"ד בלב נבון תנוח חכמה זה ת"ח בן ת"ת ובקרב כסיל תודע ת"ח בן ע"ה, ופרש"י דבן ע"ה מודיע לכל, וז"ש משה על בצלאל ולהורות נתן בלבו, שהי' ממיוחסין וחכמה בלבו, אך על אהליאב שהי' מבני השפחות יהי' מקום לומר ובקרב כסילים תודע כמו ת"ח בן ע"ה דמודיע לכל חכמתו, בא הכ' בשבחו ואתו אהליאב ופרש"י שהשוהו המקום לבצלאל, ולכן אמר מלא אותם חכמת לב, בשניהם חכמתם בלבם: