פסוק א:ויקהל פיר״שי ז״ל למחרת יום הכפורים וכו׳ פי׳ דק״ל דהא בסוף הפ׳ דלעיל כתיב ויהי ברדת משה וכו׳ ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום וכו׳ א״כ מאחר דכלהו התם הוו יתבי מהו ההקהל הזה דהדר וכתב ויקהל משה אלא מוכרח לו׳ דפרשה זו של מלאכת המשכן לא אמרה להם בו ביום שירד מן ההר דהיינו ביום הכפורים אלא אחר כך ולכך הוצרך לחזור ולהקהיל׳ ומדלא הזכיר הכתוב אימת הוה מוכרח לומר דמיד ביום שלאחריו שהרי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. וטעם הדבר שלא אמר להם פרשה זו מיד ביום הכפורים כמו שאמר להם שאר המצות כדכתיב׳ לעיל ויצום את כל אשר דבר ה׳ אתו בהר סיני אפ׳ שכיון בזה מר״עה לפי שאין מלאכת המשכן דוחה שבת ולכך לא הודיעם מידי ביום הכפורים בהא די״הכ נמי מיקרי שבת ודינו כשבת לכל דבר וכיון דלא שייכא עשייתו ביה לא רצה להודיעם כלום כדי שמרוב חשקם וזירוזם למצוה לא יתחילו מיד בו ביום להביא נדבתן שהרי ההבאה נמי הויא מלאכה דהיינו הוצאה מר״הי דידהו למחנה לויה אצל משה דר״ה הואי כדאי׳ בשבת פ׳ הזורק. ובזה אפ׳ להסביר טעמא למה הקדים משה לישראל שמירת שבת לציווי מלאכת המשכן לו׳ שאינו דוחה וכו׳ וכדפי״רשי לקמן וק׳ למה זה נתחכם ושינה מן הסדר שא״ל הקדוש ברוך הוא דבתחלה צוהו מלאכת המשכן ובתר הכי קא״ל אך את שבתותי וכו׳ וכדלעיל בפ׳ תשא וה״נ איבעי ליה למימר להו אלא שהוכרח להקדים דבר זה שלא ליתן פתחון פה להם לו׳ לו אדוננו משה מאי טעמא לא אמריתה ניהלן למלאכת המשכן אתמול מיד כשירדה מן ההר ונטרח עד האידנא בפרט בהיות דבר לתועלתנו כדי שבזהב זה יכופר לנו על מעשה העגל לכך הקדים להם זה כמתנצל דמ״שה לא רצה לצוותם מאתמול דחשש שמא מרוב תאותם להביא כפרתם יתחילו מיד וזה אסור שהרי אינו דוחה שבת ופשיטא דה״ה ליום הכפורים. ומ״ש רש״י והוא ל׳ הפעיל וכו׳ אין כוונת הרב ללמדנו דל׳ ויקהל הוא מבנין הפעיל שזה דבר מבואר דאע״ג שאין בו יו״ד אחר הה״א הרי כמה דברים כמוהו כמו וירכב אותו במרכבת ויקרב משה את בני אהרן וילבש אותו וכן רבים ובכלם לא ביאר רבינו כלום לפי שדבר פשוט הוא ותדע שאין זו כוונתו דא״כ הול״ל דיבור בפ״ע ויקהל הוא ל׳ הפעיל וה״נ מאי דמסיים רבינו שאינו אוסף אנשים בידים וכו׳ אין כוונתו להכריח דמש״ה צריך לכתוב בלשון מפעיל לפי שאינו אוסף אנשים בידים דא״כ תיקשי מקרא דכתיב אספה לי ע׳ איש ועוד שם ויאסוף ע׳ איש וכן רבים ולמה לא נכתבו גם כן בל׳ מפעיל מה״ט שהרי לא אספם בידים ועוד דמעיקרא לא שייך לשאול ולחקור למה בא בל׳ מפעיל שהרי פועל קהל לעולם כך הוא נמצא בלשון מפעיל וכמו שהק׳ כל זה הרא״ם ז״ל וכתב שלא הבין כוונת הרב בזה ומ״ש בש״ח בשם נח״י אינו מספיק כלל ע״ש אך לעד״ן דכוונת הרב לשלול דלא נימא מאחר שתיב׳ ויקהל הוא ודאי מל׳ הפעיל דמוכרח שהכוונה לו׳ שמשה שלח שליח להקהיל אותם ולא קראם הוא בעצמו ולכך הודיע דליתא שאין הכרח לו׳ כן אלא לעולם נימא הוא בעצמו קראם וכדכתיב נמי לעיל ויקרא אליהם משה שציווי החצוצרות עדיין לא היה אפ״ה ניחא שבא פועל זה בל׳ מפעיל כדרכו בפועל זה בכל מקום והטעם הוא לפי שאינו אוסף האנשים בידים ומש״ה שייך שפיר בנין מפעיל אע״ג שהוא עצמו המקהילם וז״ש והוא ל׳ מפעיל כלו׳ זה שנכתב בל׳ מפעיל לא תהא סבור לפי שהיה כאן על ידי שליח שהרי בכל מקום פועל זה דהקהל בא בל׳ מפעיל אלא שייך לכתוב הכי לפי שאינו אוסף וכו׳ ומ״מ פש יטא דשייך נמי אסיפה בלא ל׳ מפעיל כיון דס״ס הוא הוא המאסף אע״ג שהוא בדיבור בעלמא שהרי קיחה נמי מצינו על ידי דיבור כמו קח את אהרן והוא בדברים כדפי״רשי גופיה אלא של׳ הקהל נמצא לעולם בבנין מפעיל ורש״י הסביר הטעם שהוא לו׳ שעל ידי דיבור נעשה אותו קהל כן נלע״ד:
פסוק ב:ששת ימים הקדים וכו׳ עיין מ״ש לעיל בסמוך וא״ת ומהיכא תיתי דמלאכת המשכן תדחה את השבת עד שהוצרך ללמד דלא דחיא והלא משכן אין בו אלא עשה ושבת עשה ול״ת וכללא הוא דאין עשה דוחה ל״ת ועשה וי״ל דמכל מקום אי לאו דאתא קרא ה״א כיון דמלאכת המשכן הוא לצורך עבודה ועבודה גופיה דחייא שבת הוה ילפינן דה״ה למלאכת המשכן גופיה שהוא לצורכה ואפ׳ דבק״ו נמי הוה אתי מעבודה ואחר כך מצאתי כתוב ומבואר כן במכילתא והדין נותן מה אם עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין דוחה את השבת מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכחן אינו דין וכו׳ ת״ל וכו׳:
פסוק ג:לא תבערו אש יש מרבותינו וכו׳ נראה דטעמא דמאן דאמר ללאו היינו מדשני קרא בדיבוריה דבקרא דלעיל מיניה דמיירי בכל המלאכות כתב העונש דהיינו יומת והכא בהבערה שינה וכתב אזהרה מוכרח לו׳ לפי שאין בו עונש מיתה והיינו דק״מל קרא ואידך מ״ד דלחלק סבר דקרא דלעיל נמי לאו במזיד מיירי אלא בשוגג דמכדי כתיב מחלליה מות יומת כל העוש׳ מלאכה יומת ל״ל אלא אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג ומאי יומת יומת בממון בקרבנות. והשתא אי לאו הך קרא דהבערה ה״א יומת מיתה אחת במשמע דהיינו קרבן אחד אפי׳ עשה כל המ״ל מלאכות ת״ל לא תבערו וכו׳ מה הבערה חייב קרבן בפני עצמה אף כל אחד ואחד ומש״ה לא הזכיר כאן המיתה ללמד על המיתה דלעיל שאינה מיתה ממש. ואע״ג דשמואל דריש להני קראי בפ׳ כלל גדול דף ע׳ להיפך ממאי דאמרן דכל העושה מלאכה יומת במזיד ומחלליה מות יומת בשוגג היינו משום דשמואל סבר כמ״ד הבערה ללאו יצאת כדאי׳ התם ולכך נפקא לי׳ חילוק מלאכות ממות יומת דהתם מיתות הרבה בממון דהיינו קרבנות אבל למ״ד לחלק מוכרח כדכתיבנא וטעמא דכתב רחמנא להך קרא הכא גבי מלאכת המשכן בין למר ובין למר נ״ל למ״ד ללאו אצטריך דכיון דכל מלאכות שבת ממשכן גמרי׳ להו והבערה נמי הואי במשכן לבישול סממנין סד״א דא״כ הרי היא שוה לכלהו. קמ״ל ולמ״ד לחלק היינו משום דמנין המ״ל מלאכות לא ילפי׳ להו אלא מקרא דהכא דבמשכן דברים הדברים אלה הדברים ולכך דוקא הכא הוצרך לכתוב הלימוד על חילוק המלאכות ועיין מ״ש לעיל בפ׳ תשא גבי מעשה העגל לאסבורי טעמא לפום מאי דילפינן נמי מהך קרא דאין מיתת ב״ד דוחה שבת אמאי כתביה הכא דוקא:
פסוק ד:זה וכו׳ לי וכו׳ דק״ל דהול״ל אשר צוה ה׳ לעשות ולא לאמר דבמלאכת המשכן שייך עשייה ולכך מתרץ דהצווי הוה לגבי דמשה לאמר לישראל ומה שהוצרך להודיעם בפירוש שכך צוהו הקדוש ברוך הוא בכאן טפי משאר מקומות משום דהכא היה שייך חשד כיון שהיה כל זה לתפארת לאהרן אחיו שהוא המכהן בבית והלובש את הבגדים לכבוד ולתפארת שלא יאמרו חלילה שלכבוד אחיו היה עושה כן מדעתו:
פסוק יא:את המשכן יריעות וכו׳ דאע״ג דנמצא לשון משכן דכולל כל הבית בכללות כמו אלה פקודי המשכן מ״מ בפרטות לא נמצא רק על היריעות התחתונות כדכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וה״ז דומה לשם סוכה שכולל כל הסוכה ופרטות מורה על הסכך דוקא כדתנן סוכה שתחת סוכה וכן משמע בפ״ב דשבת:
פסוק יא:ואת מכסהו עורות וכו׳ ולמאן דאמר דשתים היו כמ״ש רש״י זל״הה בפ׳ תרומה ק׳ אמאי כתיב כאן מכסהו ל׳ יחיד ואפשר דאותו של תחשים לא שייך לצוותו לישראל שיביאוהו שהרי לא נמצא אצלם דתחש בריה בפני עצמה שנזדמנה לו למשה לפי שעה כדאי׳ בפ״ב דשבת ולכך כתיב מכסהו דלא קאי אלא על של עורות אלים:
פסוק יג:לחם הפנים כבר וכו׳ דק״ל דלמה צריך חכמי לב לעשיית הלחם ומשני דא״הנ דצריך טובא וכדחזיא נמי במקדש גבי בית גרמו שלא היו נמצאים אומנים כמותם:
פסוק יז:את עמודיו וכו׳ פי׳ הש״ח בשם ג״א שהאדנים ל׳ נקבה ועמודים לשון זכר לכך נקרא החצר בל׳ שניהם ע״כ ואחר המחילה ליתא דאדנים נמי ודאי ל׳ זכר וכדכתיב שני אדנים תחת הקרש האחד ואפ׳ שאין כוונת הג״א לו׳ ל׳ נקבה אלא שאדנים הם בבחי׳ נקבה לפי שיש להם בית קיבול לקבל העמודים אלא דבעל ש״ח לא דק בלישנא ואין ספרו של הרב מצוי אצלי ועוד כתוב שם בשם ד״ד דכל משפיע הוא זכר ומקבל השפע נקבה וכאן החצר מקבל השפע מן השמים ומשפיע לישראל לכך נקרא על שניהם עכ״ל ומה יענה הרב בוכן כמה דברים דמסיים רש״י שנמצאים ל׳ זכר ול׳ נקבה כגון מחנה אש וכן רבים כמ״ש רש״י בפ׳ וישלח דבהו לא שייכא דרשה זו אלא העיקר כפשוטו כמו המחנה האחת והכהו:
פסוק כב:על הנשים עם וכו׳ והטעם שבאו סמוכין להן היינו לפי שהאנשים היו מתביישים להביא נדבתם לפי שלא היו ימים מועטים שנתנו זהב הרבה לעגל והיו יראים שמא לא יקובל ברצון מנחתם לכך היו מערבים נדבתם עם נדבת הנשים שהן לא נתנו כלום לעגל כמ״ש רז״ל כדי שיקובל שלהם אגב של נשים:
פסוק כג:וכל איש וכו׳ או ארגמן וכו׳ דק״ל דהול״ל אשר נמצאו אתו אם איתא דאכלהו קאמר א״ו דרוצה לומר או זה או זה:
פסוק כו:טוו וכו׳ אומנות יתירה וכו׳ הטעם לפי שלא היו צבועות ולכך היו צריכות כך שהצמר או השיער אז נקי מאד שאינו מתלכלך במשמוש אבל ביריעות תחתונות שהצמר צבוע לא הוצרכו לזה:
פסוק כז:והנשאם וכו׳ דק״ל אמאי מנה הכתוב נדבת הנשיאים באחרונה ומשני להודיע עצלותם ועיין מה שכתבתי בס״ד בפרשת תרומה בפ׳ תקחו את תרומתי:
פסוק ל:חור בנה של מרים אין כוונת הרב להודיע מי היה חור שהרי כתבו לעיל ס״פ משפטים אלא דק״ל אמאי הזכיר קרא הכא חור כלל ולא הול״ל אלא בצלאל בן אורי וליכא למימר דלסימנא בעלמא לפי שהיו שנים שנקראו בצלאל בן אורי וכההיא דאמרינן גבי שני יוסף בן שמעון ישלשו דהא בצלאל נקרא על שם חכמתו שהסכימה דעתו וכו׳ וכדפי׳ רש״י לקמן בפ׳ פקודי וא״כ אין לומר דאחר הוה נמי שהיה שמו בצלאל דא״כ תו ליכא למימר ע״ש חכמתו ואם כן הדרא קושיא למה כתב בן חור ומשני שהוא להודיע גודל יחוסו מגדולי היחס והמעלה בין מצד האב בין מצד האם שבזה גם כן מתקיים טפי מ״ש לקמן בסמוך ולא ניכר שוע וכו׳ ואילו הוה כתב בן אורי לבד לא הוה ידעי׳ דממרים קאתי שהרי עדיין לא נזכר אורי א״נ י״ל כדאי׳ בש״ר מהיכן זכה בצלאל לכל החכמה הזאת בזכות מרים שנאמר ויעש להם בתים יוכבד נטלה כהונה וכו׳ ומרים נטלה חכמה שהעמידה בצלאל וכו׳ ע״כ והיינו דק״מל קרא באמרו בן חור וז״ש רש״י א״ה מהיכן זכה לחכמה גדולה כזו בנה של מרים היה:
פסוק לד:אהליאב משבט דן וכו׳ דק״ל בשלמא בצלאל הוציאו הכתוב מכלל כל החכמים לרוב חכמתו והוא היה האומן הגדול והשל׳ הממונה על כלם אבל אהליאב מ״ש שהזכירו הכתוב טפי בפרטות ולא כייליה בהדי כל שאר חכמי לב ומשני דפרט זה שהוא מן הירודין שבשבטים ללמדנו זה דלא ניכר שוע לפני דל:
