פסוק א:ויקהל משה. למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש:
פסוק ב:ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:
פסוק ג:לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת:
פסוק ד:זה הדבר אשר צוה ה'. לי לאמר לכם:
פסוק ה:נדיב לבו. על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צואתן:
פסוק יא:את המשכן. יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן:
פסוק יא:את אהלו. הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג:
פסוק יא:ואת מכסהו. מכסה עורות האילים והתחשים:
פסוק יב:ואת פרכת המסך. פרוכת המחצה כל דבר המגין, בין מלמעלה בין מכנגד, קרוי מסך וסכך, וכן (איוב א י) שכת בעדו, (הושע ב ח) הנני שך את דרכך:
פסוק יג:לחם הפנים. כבר פרשתי (שמות כה כח) על שם שהיו לו פנים לכאן ולכאן, שהוא עשוי כמין תבה פרוצה:
פסוק יד:ואת כליה. מלקחים ומחתות:
פסוק יד:נרתיה. לוציי"ש בלעז בזכים שהשמן והפתילות נתונין בהן:
פסוק יד:ואת שמן המאור. אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משנה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (דף פו א) מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך:
פסוק טו:מסך הפתח. וילון שלפני המזרח שלא היו שם לא קרשים ולא יריעות:
פסוק יז:את עמודיו ואת אדניה. הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה:
פסוק יז:ואת מסך שער החצר. וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות של רוחב החצר, שהיה חמשים רחב, וסתומין המנו לצד צפון חמש עשרה אמה וכן לדרום, שנאמר (שמות כז יד) וחמש עשרה אמה קלעים לכתף:
פסוק יח:יתדת. לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח:
פסוק יח:מיתריהם. חבלים לקשור:
פסוק יט:בגדי השרד. לכסות הארון והשלחן, והמנורה והמזבחות בשעת סלוק מסעות:
פסוק כב:על הנשים. עם הנשים וסמוכין אליהם:
פסוק כב:חח. הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע, והוא הצמיד:
פסוק כב:וכומז. כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה ורבותינו פרשו שם כומז כאן מקום זמה:
פסוק כג:וכל איש אשר נמצא אתו. תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים כלם הביאו:
פסוק כו:טוו את העזים. היא היתה אמנות יתרה, שמעל גבי העזים טווין אותן:
פסוק כז:והנשאם הביאו. אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב:
פסוק ל:חור. בנה של מרים היה:
פסוק לד:ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל: