לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. נחלקו רז"ל בהבערה י"א ללאו יצאת פי' שאין בה איסור מיתה וחיוב אלא איסור לאו בעלמא וי"א לחלק יצאת פי' מה ההבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפ"ע שאם עשה ב' אבות מלאכות או ג' בהדי הדדי בהעלם אחת חייב על כל א' וא' בשוגג חטאת:
פסוק כא:
נשאו לבו על ענין החכמה לא אמר נדבו אלא נשאו שהיתה גדולה וגבהות לב שיאמר אני חכם שאוכל לעשות מלאכה כזאת וכזאת הרמב"ן ז"ל:
פסוק כב:
תנופת זהב. מתוך חשיבות הזהב מראין אותו לעם ושוקלין אותו ביד לכבוד המתנדב והוא כענין תנופה:
פסוק כב:
ויבואו האנשים. כלו' לשלול תכשיטין שהיו על הנשים שהיו לוקחין תכשיטיהן כדכתי' חח ונזם ואעפ"ך היו הנשים שמחות וזהירות במלאכת שמים כדכתי' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה לפיכך זכו הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח לפי שבמעשה העגל לוקח מהם תכשיטיהן בע"כ כדכתיב ויתפרקו נזמי הזהב דמשמע בע"כ ובמעשה המשכן שמחו בנתינה לפיכך נתן להם בר"ח כיו"ט. ונ"ל דזהו ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן נתנו להם ליו"ט ואגב אותו ר"ח משמרות כל ראש חדשי השנה:
פסוק כז:
והנשיאים הביאו. איתא ביומא נשיאים עננים ממש כשהיה המן יורד לישראל יורד עמו אבנים טובות ומרגליות וזש"ה והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר זה המן שכתוב בו בבוקר בבוקר ועוד א"ר יוחנן לב' בקרים הביאו כל נדבת המשכן והותירו:
פסוק כז:
את אבני השוהם הביאו כולם כל אחד אבן לכתוב כל א' וא' שמו על אבן שלו ושני אבני השוהם הביאו כולם וכן שמן המשחה:
פסוק ל:
ראו קרא. מהו ראו לפי שכשאמר משה לישראל בצלאל יעשה את המשכן היו ישראל מרננין אחרי משה ואומרים כל הגדולה הוא נוטל לו ולמשפחתו א"ל משה לא מדעתי עשיתי זאת אלא מפי הגבורה ואף משה עצמו כשאמר לו הקב"ה על מלאכת המשכן היה סבור לעשות הכל הוא א"ל הקב"ה לא כמו שעולה על לבך אלא אותו צדיק שנהרג על העגל דהיינו חור יבוא בן בנו ויעשנו לכפר המשכן על אותו מעשה וז"ש לו הקב"ה ראה קראתי בשם וכשנברא העולם נברא בחכמה ותבונה ובדעת בחכמה שנאמר בחכמה יסד ארץ ובתבונה שנאמר כונן שמים בתבונה בדעת שנא' בדעתו תהומות נבקעו וכן בנין שלמה בג' דברים היה בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת וכן בנין העתיד דכתיב בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו:
פסוק לא:
וימלא אותו רוח אלהים בחכמה. שכבר היתה בו חכמה ללמדך שאין הקב"ה ממלא חכמה אלא למי שהיה בו כבר: