פסוק א:רש"י ד"ה ויקהל משה, למחרת יום הכפורים וכו'. לפי זה נצטווה משה רבנו ע"ה על עשיית המשכן וכליו בשעת מתן תורה, והציווי על הקמתו אינו "תגובה" על חטא העגל (ראה מש"כ למעלה כה, ב). ודברי רשב"ם על אתר, שהתקהלות זו באה בשביל לקחת מכל אחד מחצית השקל ולהזהירם על מלאכת המשכן, קשים: (א) למה הוא מעדיף ליתן סיבה שאינה כתובה, על הכתובה במפורש, והרי הציווי על שמירת שבת מפורש, ואילו גביית מחצית השקל ברוב עם אינו כן? (ב) מניסוחו "וגם להזהירם על מלאכת המשכן" משמע כאילו זו היא טפלה למצוות מחצית השקל, ואינה עיקרן של למעלה מארבע פרשות בתורה. (ג) מה ענין יש לגבות מחצית השקל ברוב עם? מה גם שאין הדבר מתיישב עם דברי הכתוב למעלה (ל, יג) "כל העבר על הפקדים" (מעבירין את הנמנין זה אחר זה - רש"י שם). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ו)
פסוק א:"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל... וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" וגו'. "אור החיים" הק' (על פסוק א) בד"ה אלה הדברים מביא דברי ילקוט שמעוני (רמז תח), שכתב: רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל" אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת וכו'. משהתקהלה המשפחה לכבוד שבת החתן של אביעד שי' ובקשו ממני לומר דברי תורה, השארתי לגדולים ממני לדרוש בהלכות שבת ובחרתי לעסוק בתפילת "רבון כל העולמים", אותה נוהגים אנו לומר מדי ליל שבת כמנהג החסידים. פתחתי בדברי התודה הפותחים תפילה נפלאה זו: "רבון כל העולמים, אדון כל הנשמות אדון השלום... מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי ועם כל בריותיך בני בריתי. וברוכים הם מלאכיך הקדושים והטהורים שעושים רצונך. אדון השלום, מלך שהשלום שלו, ברכני בשלום ותפקוד אותי ואת כל בני ביתי וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". לאחר מכן נדרשתי לעצם המנהג, וכך העליתי מתוך סדורי תפילה שונים שברשותי:
פסוק א:ר' יעקב עמדין לא אמרה (גם לא "שלום עליכם"), וכך הוא כותב בסידורו (אות י): לא ראיתי לאבי מורי הגאון ז"ל שאמר שום תחינה בבואו לביתו אחר תפילת ערבית. גם לא נמצא זכר מכל אלו התחינות שנדפסו בתקוני שבת להתפלל ולהתחנן נגד הנרות בשום קונטרס מכתבי האר"י ז"ל. וכן הם שלא כדין ושלא כהלכה להאריך לשון בבקשה ביום שבת קודש, שקצרו חכמינו ז"ל אפילו בתפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ואסרו לאדם לשאול צרכיו, ואפילו לחולה שאין בו סכנת נפש. ואיך יתכן להתחנן בשבת בסליחת עוונות והצלה מן העוני והחולי וכדומה לזה, ובהרחבת הלשון ושפת יתר על כל השמונה עשרה וכו'.
פסוק א:הצדיק ר' יוסף מראשקוב (ראה שם בסידור יעב"ץ): אמרה בבית הכנסת אחרי תפילת מנחה, שכן כך נראה מנוסח ה"רבון" - "ואעיד אשר בראת בששה ימים כל היצור, ואשנה ואשלש עוד להעיד על כוסי בתוך שמחתי" - הכוונה לאמירת "ויכולו". פעם בתפילת עמידה, פעם שניה - לאחר העמידה ופעם שלישית - בקדוש של ליל שבת.
פסוק א:סידור הגר"א: הגאון התנגד לאמירתה כיון שיש בה דברי תחינה ואין אומרים תחינה בשבת.
פסוק א:הסברה היא לכאורה: משום שמזכירים דברים שחסרים לנו, איזכור מעציב. והנה יש תחינות לאורך כל תפילת שבת: בברכות השחר, בברכות קריאת שמע, בתפילה בלחש ("שים שלום"), "יקום פורקן", ברכת החודש, "רצה" שבברכת המזון ועוד. קשה אם כן מדוע דווקא כאן נזהרים.
פסוק א:ואין מקום להבחין בין תפילה שבציבור לתפלת יחיד - ראה "רצה" שבברכת המזון. (פ' ויקהל תשס"ג, שבת חתן של אביעד שי') וראה "אור זרוע" ח"א (הלכות תפילה סימן צה) שמה שאסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת - הכוונה שלא יעשה תפילה או תחינה מעצמו ויתפלל, אבל כשכך הוא נוסח התפילה - מותר. כך משמע מדברי הירושלמי (מסכת שבת, פרק אלו קשרים): אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא שאיל לרבי חייא בר אבא: מהו למימר "רעינו פרנסינו"? אמר ליה: טופס ברכות כך הוא.
פסוק ב:רש"י ד"ה ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת וכו'. וקצת קשה שהרי זוהי המכילתא שרש"י כבר הביא למעלה (לא, יג). (פ' כי תשא תשנ"ט)
פסוק ז:"...וערת תחשים" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (כה, ה). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג)
פסוק ח:ושמן למאור וגו'. למעלה (כז, כ) מפרט רש"י את טיבו של שמן זה. והנה מניסוח הדרישה לחומרים השונים להקמת המשכן שבכאן, משתמע כאילו חומרים אלה היו מצויים בידי יחידים באורח מקרי, והרי זה קשה להניח לגבי שמן מן הסוג הזה. ומעין זה יש לכאורה לשאול גם בפסוק הקודם ביחס ל"ערת תחשים" (השווה רש"י למעלה כה, ה ד"ה תחשים, לפיו מדובר בעורה של חיה, שלא היתה אלא לשעה) וביחס ל"עצי שטים" (השווה רש"י שם ד"ה ועצי שטים, לפיו ציוה יעקב אבינו לבניו שיקחו עמהם עצי שטים כשיצאו ממצרים). (ויקהל־פקודי תשנ"ט)
פסוק ח:וראה מה שכתבתי להלן (פסוקים יד וכח). (פ' ויקהל תש"ס)
פסוק יא:את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו'. ראה דברי רמב"ן בפתיחה לפרשת תרומה שכתב: ...אבל משה הקדים בפרשת ויקהל "את המשכן את אהלו ואת מכסהו", וכן עשה בצלאל (לו, ח) לפי שהוא הראוי לקדם במעשה (השווה רש"י להלן לח, כב וראה מה שכתבתי שם). ע"כ. וכך אמרו חז"ל במסכת ברכות (נה ע"א): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבנו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת! ומבוארים הדברים ב"גור אריה" להלן (לח, כב), וכה דבריו: ואם תאמר, ומשה למה לא ציווה לעשות המשכן קודם, יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים, דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן, כמו שמוכיח שהכלים משא בני קהת (במדבר ד, טו), והמשכן במשא בני מררי (שם שם לא-לב), ובני קהת היו חשובים מן בני מררי, ויש להתחיל בעיקר. אבל בעניין המעשה, יש להקדים את המשכן, מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים. ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה, בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם. אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד, והיה יודע ציור המשכן, וזהו הלימוד איך יצווה, התחיל בכלים תחילה, אבל עניין העשייה מה יקדים במעשה נשכח הימנו, עד כי בצלאל, המיוחד לעשייה, הזכיר אותו. על זה אמר לו משה "שמא בצל אל היית", כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה, ובצלאל לעשייה. כלל הדבר, למשה בא הידיעה בעניין התלמוד, לפי שהוא מיוחד אל הלימוד, ויש להתחיל בלימוד בדברים שהם עיקרים. ולבצלאל המיוחד על המעשה, בא אליו הידיעה איך יעשם, ולכך היה יודע בצלאל עשייתם. ע"כ. ובספר "אהל יהושע" (דרוש א' עמ' י) מבאר רבי יהושע הלר, שהשינוי בסדר העשיה נובע מירידת המדרגה של עם ישראל בחטא העגל, וכה דבריו: גלוי וידוע ומבואר כי משה רבנו ע"ה נצטווה על מלאכת המשכן כשהיה בהר בארבעים יום הראשונים, ועשו העגל בסוף יום הארבעים לעלייתו בהר סיני. אילו לא חטאו בעגל היה נגמר אז תיקון העולם כולו, וישראל היו נשארים במדרגה עליונה ודבוקים בו יתברך באהבה בבחינת נשואין, והיה משה רבנו ע"ה בעצמו עושה כל מלאכת המשכן לשכון כבוד ה' במעשי ידי משה באופן נעלה. אולם משחטאו בעגל, נפלו ממדרגתם ובטל הנשואין ונשארו מקושרים עמו יתברך בבחינת אירוסין. וזה גרם גם כן שיעשה משה רבנו ע"ה בעצמו את המשכן וכליו... השינוי הגדול והנורא הזה - כמו שהרעיש והחריד והוריד את מצב האומה ודבקותה בה' בכלל, כך גרם שינוי גדול במלאכת המשכן וסידורו... קודם חטא העגל, שהיו אז ישראל במדרגה גבוהה בקדושתם ותשוקתם ואהבתם לפקודי השם יתברך, וחשקם הגדול פרץ על כל גדותי אבריהם החיצונים למלאות רצון קונם וחפץ נפשם הנקיה והטהורה. אז גם פקודי המשכן הלכו על הדרך הלזו, ומשה רבנו ע"ה צווה אז על-ידי ה' להקדים מלאכת הכלים הפנימיים, הקדושים והטהורים, למלאכת האהל והדפנות של המשכן אהלו, מכסהו, קרשיו ואדניו. אולם בפרשה הקטנה של "ראה קראתי בשם בצלאל" וגו', שאז הוחל העם לקרוא בשם ה' ועשו עגל, וכן בעשיית בצלאל המשכן וכליו, שירד ישראל ממדרגתו ואיבד חשקו וטהרתו, נהפך גם כן סדר העבודה להתחיל מהאיברים החיצוניים והיא תהיה סיבה להתלהטות הפנימית... ולא עוד אלא שגם דבר אחר גרם להפוך הסדר: שקודם חטא העגל היו מעותדים להיות כנשואה בבית בעלה וחמיה שיכולה להגלות ואינה צריכה אז לצניעות... אולם אחר החטא ושבירת הלוחות, ירדו למדרגת ארוסה, ככלה בבית אביה, שמחוייב לה הצניעות, ונאמר אז "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" (במדבר ד, כ). ולכן גם במלאכת המשכן הנה האוהל והדפנות הוא מן הדברים הגלויים, והכלים הפנימיים הם מהדברים המוצנעים ונסתרים. לכן קודם חטא העגל היו יכולים הכלים לעמוד באיתגליא-בפומבי, נראים לעיני כל ישראל, והיו יכולים להיעשות קודם המשכן, שהרי ישראל היו אז בבחינת נשואה. אולם כשחטאו ועמדו בבחינת ארוסה, שוב לא יתכן לעשות הכלים ולהניחם כך מגולים. ע"כ. וראה עוד מה שכתב שם בביאור השינויים הנוספים שבין פרשות הציווי לפרשות העשיה. (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק יא:רש"י ד"ה ואת מכסהו, מכסה עורות אילים והתחשים. ע"כ. ראה דברי רש"י למעלה (כו, יד ד"ה מכסה לאהל), המביא מחלוקת תנאים: לפי חכמים: היו מעל גבי יריעות העזים עוד שני כיסויים - עורות אילים מאדמים ועורות תחשים. ולפי רבי יהודה: מכסה אחד היה, חציו של עורות אילים מאדמים, וחציו של עורות תחשים. ולשון היחיד שכאן "מכסהו" מסייעת לרבי יהודה. (פ' ויקהל תשנ"ב)
פסוק יב:רש"י ד"ה ואת פרכת המסך, ...כל דבר המגין בין מלמעלה וכו'. ושוב מביא רש"י ראיתו מרחוק (איוב והושע), ולא מן הקרוב - למעלה (לג, כב), וכפי שכבר שאלתי למעלה (כו, לו), וראה מה שכתבתי שם. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט)
פסוק יד:...ואת שמן המאור. הרי זה נמנה עם הדברים ש"כל חכם־לב בכם, יבאו ויעשו" וגו', אך למעלה (פסוק ח) הוא שייך לדברים שנדיבי הלב יביאום. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ח)
פסוק יד:רש"י ד"ה ואת שמן המאור, ...והוא כתית וזך. ע"כ. כבר שאלתי שלכאורה יש כאן משום כפל לשון, שהרי הכתיתה באה כדי להבטיח, שהשמן אמנם זך יהיה. (פ' ויקהל תשס"ה) וראה מש"כ למעלה (כז, כ).
פסוק טו:"ואת מזבח הקטרת ואת בדיו" וגו'. בפרשת תצוה (ל, א) תמהתי על מקומו של מזבח זה בציווים, ושמחתי כמוצא שלל רב כשמצאתי ש"אור החיים" הק' נדרש לשאלה זו בריש פ' תרומה (כה, ט בסוף). והנה כאן נמנה מזבח הזהב עם השולחן והמנורה וכו', כלומר עם יתר כלי ההיכל, ולכאורה זה מחליש את דברי "אור החיים" שם. וראה מה שכתבתי למעלה (ל, א). (פ' ויקהל תש"ס)
פסוק יז:רש"י ד"ה את עמדיו ואת אדניה, הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה וכן דברים הרבה. ע"כ. במקום שבו רש"י מאריך בתופעה זו (בראשית לב, ט), אין הוא מביא פסוק זה, אף־על־פי שכאן באות לשון זכר ונקבה כאחת, כלומר זוהי דוגמא בולטת יותר לתופעה. וראה מה שכתבתי שם. (פ' בהר תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק יט:רש"י ד"ה בגדי השרד, לכסות הארון והשלחן והמנורה וכו'. לפי זה קשה הסדר שהכתוב נוקט - תחילה בגדי השרד־הכיסוי ורק אחרי כן בגדי הכהונה. ועוד: דברי רש"י נוגדים את דברי הגמרא (יומא עב ע"ב), שם מובאות שתי דעות, של רבי חמא בר חנינא ורב שמואל בר נחמני שלפיהן צריך לפרש "בגדי השרד" - כותרת, דהיינו הם הם "בגדי הקדש" לאהרן הכהן. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק יט:והנה כבר למעלה (לא, י) וגם להלן (לט, א) מוכיח רש"י יפה ש"בגדי שרד" אינם בגדי הכהונה כי אם בדי הכיסוי־העטיפה של כלי המשכן שהציווי על עשייתם הוא משום מה רק להלן בספר במדבר (ד, ואילך). וראה מה שכתבתי למעלה (לא, י) ולהלן (לט, א). (פ' ויקהל תש"ס)
פסוק כא:"ויבאו כל איש" וגו'. (כא) - זו הכותרת של הביצוע, ואילו "כל איש ואשה אשר נדב לבם אֹתם" הוא הסיכום (כט), וכל אשר ביניהם הוא פירוט הנדבנים השונים - איש, אשה ונשיאים, הכל על־פי טיב הנדבה שהביאו. (פ' ויקהל תשנ"ד)
פסוק כב:רש"י ד"ה על הנשים, עם הנשים וסמוכין עליהן. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ס). ונראה שאכן זהו פשוטו של מקרא. ואונקלוס מתרגם כאילו כתוב: ויבִיאו האנשים על הנשים, כלומר תיבת "על" באה במשמעה המקובל - האנשים הביאו את התכשיטים בעודם על נשותיהם כדי לפרוק אותם לעיני משה, ומסתבר שעשו כן כדי לכפר על נדבת הזהב לעגל, וכדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" כאן. אך ההבחנה שמבחין בין שתי הנדבות קצת קשה - כיצד משמע להם מלשון "ויתפרקו כל העם" (לב, ג) שהבעלים לקחו את התכשיטים בעל כורחן של הנשים ואילו כאן עשו בשמחה. הרי בלא כל קושי אפשר לפרש בדיוק להיפך.
פסוק כב:וראה דברי רבי יהודה בן פזי בשם רבי בירושלמי (שקלים פ"א ה"א) המובאים ב"תורה תמימה" כאן ולמעלה (לב, ג), וזו לשונו: לטובה כתיב "כל נדיב לב" ולרעה כתיב "ויתפרקו כל העם", ובהערה ו שלמעלה באר בעל "תורה תמימה": רצונו לומר כי כשהיו צריכין לנדב למשכן, לא נתנו כל העם, אלא רק נדיבי הלב, וכשהיו צריכין זהב לעגל - ויתפרקו כל העם. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ה, תשמ"ז, תשמ"ח)
פסוק כג:רש"י ד"ה וכל איש אשר נמצא אתו, ...או תחשים, כולם הביאו. ע"כ. משמע שזה התחש דבר מצוי ועשוי להיות בידי כל אחד, ולא כאמור למעלה (כה, ה ד"ה תחשים) שלצורך אותה השעה היתה. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוקים ז ו-ח). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק כד:"...וכל אשר נמצא אתו עצי שטים... הביאו". מכאן משתמע שהיה זה שכיח, ולפחות לא בלתי־רגיל, שיהיו ליחידיהם עצי שטים, ושלא כדברי רש"י־תנחומא (תרומה ט) למעלה (כה, ה), שם משתמע שעניין עצי השטים היה דבר שקשור במסורת מקודשת, ואילו כאן זה כאילו מקרי - מי שיש לו, יביא. וכמו שכתבתי למעלה (פסוק ח). (פ' ויקהל תשנ"ה, ויקהל־פקודי תשנ"ט)
פסוק כה:"וכל אשה... בידיה טוו, ויביאו" וגו'. המעבר מלשון יחיד לרבים בולט כאן ביותר. וראה דברי רשב"ם שכתב: בידיה - כל אחת ואחת. (פ' ויקהל תש"ס)
פסוק כו:רש"י ד"ה טוו את העזים, היא היתה אומנות יתירה וכו'. והוא על־פי שבת צט ע"א. כלומר הנשים טוו את שער העזים לפני תלישתו, בעודו על גוף הבהמה, וראו בזה יתרון כלשהו שאנחנו איננו רואים? אך מאוד קשה לתאר מעשה שכזה. (פ' ויקהל תשנ"ז) וראה ר"ע ספורנו על אתר שכתב: למען יהיה בטווי זוהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם. ו"נחלת יעקב" כתב: והיינו טעמא שהצמר אז נקי ביותר, שלא נתלכלך במישמוש ידיים. וראה מאמרו של הרב דוב מאיר אייזנשטיין "החכמה היתירה בטוויית העזים ליריעות המשכן" בספר הזכרון למרן הגאון רבי יעקב בצלאל ז'ולטי (עמ' שפז). (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק כז:רש"י ד"ה והנשאם הביאו, ...ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב. ע"כ. לכאורה היה צריך לומר: שתי אותיות (שתי יו"דים). ואולי אין רש"י מונה את היו"ד של לשון הרבים, אך זה נראה קצת דחוק. (פ' ויקהל־פקודי תש"ן, תשנ"ו)
פסוק כז:ועוד: אין זה "שמם" כי אם תארם, וקצת קשה מדוע אין רש"י מבחין בין שם ותואר. (פ' ויקהל־פקודי תשס"ד)
פסוק כח:"...ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים". למעלה (כו, טו ד"ה ועשית את הקרשים) מסביר רש"י, מנין היו להם להולכי המדבר קרשים כאלה. וקצת קשה לי, למה אינו שואל, מנין להם שמן כתית שכזה שנעשה מן הטפה הראשונה היוצאת מן הזיתים שבראש העץ, ראה רש"י למעלה (כז, כ ד"ה כתית) ומה שכתבתי שם. כי בשלמא יתר הדברים אשר - אם לא היו להם מביזת מצרים - יכלו לקנותם כאשר באו במגע עם שבטי המדבר, אבל שמן שכזה שאני. (פ' ויקהל תשנ"ב)
פסוק כח:ושלום שי' אמר לי בפשטות שקנו זיתים אצל שבטי המדבר, תושבי נאות המדבר, כשם שקנו עוד דברים, ולא היו אפוא צריכים לסמוך על יושרם של עכו"ם אלה באשר לדרך הכנת שמן כתית. (פ' תרומה תשנ"ה)
פסוק כח:ועדיין קשה, כיצד יכלו להיות בטוחים, שאמנם הזיתים שקנו, הם מראשי העצים דווקא, כדרוש, וכפי שכבר שאלתי. וראה מה שכתבתי למעלה (כה, ו; כז, כ). (פ' ויקהל תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק ל:"...ראו קרא ה'" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (לא, ב). (פ' ויקהל־פקודי תשל"ט)
פסוק ל:רש"י ד"ה חור, בנה של מרים היה. ע"כ. מקורו בגמרא (סוטה יא ע"ב). וראה "שפתי חכמים" (אות ק). ומעניין שאין רש"י מתקשה בעובדה שאם אמנם כן, שבן מרים היה, הרי שהיה בצלאל נין למרים, כלומר צעיר ביותר. וראה מה שכתבתי למעלה (לא, ב). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט)
פסוק לד:רש"י ד"ה ואהליאב, משבט דן, מן הירודין שבשבטים וכו'. וראה הערתו של "לבוש" (הערה 21 בחומש "תורת חיים"): הא דלא פירש רש"י כן לעיל בפרשת כי תשא כשאמר לו השם יתברך "ראה קראתי בשם בצלאל... את אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (לא, ב-ו). נראה שהוצרך משה לומר כן מפני שהיה חושש פן יחשדוהו שבוחר מדעתו בבנה של מרים לגדולה זו, לכך אמר ראו שאני עושה זה בשליחותו של מקום, וחשיבות גדולה יש לבצלאל ואהליאב במינוי זה, דאף־על־פי שהיה אהליאב מן הירודים שבשבטים, זכה למעלה גדולה, וכן בצלאל. ע"כ. (פ' ויקהל תשנ"ב)
פסוק לה:"...ואֹרג". חוזר אל שורת בעלי המלאכה שהופסקה על ידי איזכור החומרים. (פ' ויקהל תשנ"ה)