א הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ כִּי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּֽי־נָ֝עִים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ ב בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלִַ֣ם יְהוָ֑ה נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס׃ ג הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם׃ ד מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא׃ ה גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב־כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ ו מְעוֹדֵ֣ד עֲנָוִ֣ים יְהוָ֑ה מַשְׁפִּ֖יל רְשָׁעִ֣ים עֲדֵי־אָֽרֶץ׃ ז עֱנ֣וּ לַיהוָ֣ה בְּתוֹדָ֑ה זַמְּר֖וּ לֵאלֹהֵ֣ינוּ בְכִנּֽוֹר׃ ח הַֽמְכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀ בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר׃ ט נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ לִבְנֵ֥י עֹ֝רֵ֗ב אֲשֶׁ֣ר יִקְרָֽאוּ׃ י לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה׃ יא רוֹצֶ֣ה יְ֭הוָה אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃ יב שַׁבְּחִ֣י יְ֭רוּשָׁלִַם אֶת־יְהוָ֑ה הַֽלְלִ֖י אֱלֹהַ֣יִךְ צִיּֽוֹן׃ יג כִּֽי־חִ֭זַּק בְּרִיחֵ֣י שְׁעָרָ֑יִךְ בֵּרַ֖ךְ בָּנַ֣יִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ יד הַשָּׂם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ׃ טו הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד־מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ׃ טז הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֗וֹר כָּאֵ֥פֶר יְפַזֵּֽר׃ יז מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַעֲמֹֽד׃ יח יִשְׁלַ֣ח דְּבָר֣וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃ יט מַגִּ֣יד דברו (דְּבָרָ֣יו) לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל׃ כ לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְדָע֗וּם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
כי טוב. כי הוא טוב:
פסוק א:
זמרה אלהינו. זמרה לאלהינו:
פסוק א:
כי נעים וגו׳‎. על כי הוא נעים לזה נאוה לו תהלה:
פסוק ב:
בונה. הוא הבונה לעתיד את ירושלים ואת ישראל הנדחים בקצה הארץ יכנס אליה:
פסוק ג:
הרופא. הוא הרופא למי שלבו נשבר מרוב התוגה:
פסוק ג:
ומחבש. עושה תחבושת לעצבותם ר״‎ל מעביר העצבון:
פסוק ד:
מונה וגו׳‎. ר״‎ל יודע הוא מספרם וקורא להם שמות לכ״‎א שם הנאה לו:
פסוק ה:
לתבונתו. לדברים שיש בהם תבונה הנמצאים אצלו אין מספר להם כי רבו מאד:
פסוק ז:
ענו. הרימו קול לה׳‎ בהודא׳‎ על הטוב׳‎:
פסוק ח:
הרים. לפי שא״‎א לחרוש ולזרוע שם בעבור הגובה לזה מצמיח שם חציר למאכל בהמה:
פסוק ט:
לחמה. חציר ההרים:
פסוק ט:
לבני עורב וגו׳‎. נותן מזון לבני עורב הקטנים אשר יצעקו בעבור חסרון המזון וזו על כי המה לבנים בקטנותם חושבים אבותיהם שאינם בניהם בעבור שינוי מראות הנוצות ואינם חוששים לזונם והקב״‎ה מזמין להם יתושים מתוך צואתם ואוכלים אותם:
פסוק י:
לא בגבורת. אינו חפץ במי שתולה בטחונו בגבורת הסוס לרוץ ולרדוף במלחמה:
פסוק י:
לא בשוקי. לא ירצה במי שבוטח בחוזק שוקיו לרוץ רגלי:
פסוק יא:
רוצה. רק רוצה ה׳‎ ביריאיו וחוזר ומפרש שהם המיחלים לחסדו ואינם בוטחים בעצמם בחוזק השוק או בגבורת הסוס כי הבוטח באלו מסיר יראת ה׳‎ מעל פניו:
פסוק יב:
שבחי ירושלים. יושבי ירושלים:
פסוק יב:
ציון. אתם יושבי ציון הללו את אלהיך:
פסוק יג:
כי חזק. ולא יוכל האויב לכבשה מעתה:
פסוק יג:
ברך. הוא ברך את הבנים אשר בקרבך ר״‎ל שיהו הבנים מרובים ויתגברו על האויב:
פסוק יד:
השם גבולך. בגבולך שם שלום כי לא תבוא אליך מלחמה:
פסוק יד:
חלב וגו׳‎. ולא יאכלם האויב:
פסוק טו:
אמרתו. הוא המטר הבא במאמר פיו:
פסוק טו:
עד מהרה. כאשר ישלחנו ירוץ מהרה לעשות שליחותו:
פסוק טז:
כצמר. לבן כצמר ועם שהצמר הוא פחות ממנו בלובן עם כל זה המשילו לצמר על כי אין מה בארץ יותר לבן מצמר להמשיל אליו וכן וקולו כקול מים רבים (יחזקאל מ״ג:ב׳) וכמוהו רבים:
פסוק טז:
כפור. הוא הנופל מן השמים בשחר בזמן הקור המפוזר ע״‎פ האדמה כאפר המפוזר ולפי שאין הכפור לבן כמו השלג לכן דמהו לאפר:
פסוק יז:
משליך קרחו כפתים. ר״‎ל מקריש כל פני המים וכאילו השליך חתיכת קרח לכסות כל רוחב המים וארכו:
פסוק יז:
לפני קרתו. לפני הקור הבא בגבורתו מי יוכל להתקיים אם לא יתחמם מדברים המחממים:
פסוק יח:
ישלח דברו. ר״‎ל ישלח המטר או חום השמש והם ממסים את השלג והכפור והקרח וכשהוא מנשב רוחו ימסו ויזלו מים:
פסוק יט:
מגיד וגו׳‎. מוסב על מלת שבחי שאמר בתחלת הענין לומר שבחי את ה׳‎ על שהוא מגיד דברי תורה ליעקב:
פסוק יט:
חוקיו וכו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:
פסוק כ:
לא עשה כן. ליתן להם דברי התורה ולא הודיע להם את המשפטים כ״‎א לישראל לבדם:
פסוק כ:
הללויה. לזה הללו את יה: