פסוק א:הללויה כי טוב ה׳. כוונת המזמור לנבואת הגאולה ושיודו לפניו על זה וספר אחריו מהמשך המציאות בכחו וברחמיו וספר בהשגחתו ובקצת נפלאותיו שבדברים הטבעיים ואמ׳ על זה הללויה כי טוב זמרה אלהינו וזמרה מקור בתוספת ה״א כלומ׳ כי טוב לזמר את אלהינו וכפל הענין ואמ׳ כי נעים כלומ׳ שהדבר ערב לזמרו וכן כי נאוה תהלה כלומ׳ ואהללו.
פסוק ב:ואמ׳ בונה ירושלם ה׳ רומז על הגאולה כלומ׳ זמרוהו כי הוא יבנה ירושלם לעתיד ויכנס נדחי ישראל
פסוק ג:וכן הרופא לשבורי לב ר״ל לאותם שהם שבורי לב בגלות כלומ׳ ירפאם ממחלת שבירת לבם ומחבש לעצבותם וייחס התחבושת לעצבון כי פי׳ שמחבש מכת עצבותם ודגש הצד״י לתפארת הקריאה.
פסוק ד:מונה מספר לכוכבים כוונת הענין אצלי שאע״פ שהצלחת האומות באה מצד המערכת, לא נתיאש מן הגאולה בכך כי גדול אדוננו ורב כח לשנות את תפקידם כרצונו ולעודד ענוים ולהשפיל גאים ואמ׳ מונה מספר לכוכבים כלומ׳ אע״פ שאין אדם יכול למנותם כאמרו הבט נא השמימה וספור את הכוכבים (ברא׳ טו ה) אע״פ שחכמי התכונה מניחים להם מספר אינו אלא בכוכבים הגדולים המאירים על הארץ אבל יש שם כוכבים אחרים לאלפים ולרבבות שאין לחכמים בהם מספר ואף לאותם שיש להם מספר, בהם יש כוכבים שהם מונים אותם כאחד והם רבים אלא שלפי המרחק יראה להם כאחד. ואמ׳ לכלם שמות יקרא כלומ׳ שלכלם הניח כח מיוחד על איזה דבר עד שהנהגת התחתונים כלה יוצאת מאתם בשפע האל ית׳ כאמרם אין לך כל עשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, ואף לדעת קצת חכמינו שכתבו שאין כונת בריאתם להנהגת השפלים שאין העליון נברא לצורך התחתון מ״מ נבראו לעצמם ולשלימותם והמציא בהם כחות יצאו מאתם ינהיגו השפלים וכמו שהבורא סבה למלאכים ולא שנמצא בשבילם כך המלאכים במצותו ובהשפעתו סבה לגלגלים ולכוכבים והכוכבים סבה לשפלים ולהמשיך טבע המציאות. ויש לפרש מונה מספר לכוכבים כלומ׳ לכחות היוצאים מהם מה שלא נודע לחכמים שהם השיגו מספר עצמם, מספר כחותיהם לא השיגו.
פסוק ה:ואמ׳ גדול אדוננו ורב כח ר״ל לשנות תפקידם על הדרך שביארנו ולתבונתו אין מספר ר״ל לפעולות היוצאות מתבונתו. או יהיה מספר כמו ספור כלומ׳ לא יוכל אדם לספרה.
פסוק ו:ואמ׳ מעודד ענוים כלומ׳ שיכול לשנות המערכה ולגמול ולהעניש כפי פעולותיהם לעודד ענוים ולהגביה שפלים.
פסוק ז:ואמ׳ על זה ענו לה׳ בתודה כלומ׳ שירו לה׳ בתודה ותהלה וזמרו לו בכנור ושאר כלי הניגון להעיר התשוקה על זה.
פסוק ח:ודבר מחסדי האל כי אף לב״ח שאינם משתדלים בהכנת צרכיהם הוא מכין להם צרכם הנאות להם לפי טבעם ומכסה שמים בעבים להכין לארץ מטר להצמיח הרים חציר לצורך הבהמות והב״ח,
פסוק ט:ובזה נותן לבהמה לחמה ר״ל מזונה כי לחם יקרא לפעמים על כלל המזון כמו עבד לחם רב (דני׳ ה א) והזכיר בני עורב אשר יקראו מצד שבעת הולדם הם לבנים ואמותיהם חושבות עליהם שאינם בניהן ומתיאשות מהם והם צווחים לאל ית׳ והוא מזמינם יתושים מצואתם וניזונין מהם, הנה שהוא משגיח אף על ב״ח השגחה טבעית.
פסוק י:וחזר לענין נבואת הגאולה שלא יבהילנו גבורת העמים כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה ר״ל העמים הבוטחים בסוסיהם ובקלות המרוץ
פסוק יא:אבל רוצה ה׳ את יריאיו המיחלים לחסדו ומשגיח עליהם השגחה מיוחדת
פסוק יב:וייעד להיות אז ירושלם בשלוה ואמ׳ שבחי ירושלם את ה׳ וכן הללי אלהיך ציון
פסוק יג:כי חזק בריחי שעריך ר״ל יחזקם כי כן דרכי הנבואות תמיד פי׳ לומר בלשון עבר העתידות. וחזוק הבריחים משל על שבתם לבטח ואין מחריד אין נודד כנף ופוצה פה ומצפצף ויברך בניך בקרבך בכל מיני הצלחה.
פסוק יד:וכפל הענין ואמ׳ השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך.
פסוק טו:וספר נפלאות הדברים הטבעיים שאחת מהם והכוללת שבהם ענין המטר כאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר וסמיך ליה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות (איוב ה). ואמ׳ השולח אמרתו ר״ל רצונו ועד מהרה נראה לי עד שבמהרה ירוץ דברו בהגיע רצונו מיד.
פסוק טז:הנותן שלג כצמר אין לפרש הדמיון לענין הלובן שאין לדמות הנבראים גדול בפחות, ולובן השלג גדול מלובן הצמר ואם יעשה כן בבורא ית׳ כאריה ישאג (הושע יא י) כקול מים רבים (יחזק׳ מג ב) כל זה לשכך את האוזן, אבל בנבראים לא יתכן אלא שהדמיון לרכותו ומפני שהזכיר הכפור והקרח שהם קשים הזכיר שהוא נותן שלג כצמר והוא ממיני התועלת בהשקות את האדמה לפעמים הרבה, והכפור הוא יורד על הרוב בשחר דק דק וצבעו כמו האפר ולכן אמ׳ כפור כאפר יפזר. או שבא הדמיון על הפיזור
פסוק יז:והקרח יורד ברוב פעמים בלילה בעת הקור החזק וטבעו להיות משליך קרחו כפתים ר״ל בצעים וחתיכות והוא קר מאד ולכן אמ׳ לפני קרתו מי יעמוד.
פסוק יח:ומפני שהכפור והקרח קשים ואין הארץ מושקת מהם לשעתה אמ׳ ישלח דברו ר״ל רצונו בחום השמש או סבה אחרת וימסם ר״ל יתיכם וישובו מים וכן לפעמים ישב רוחו יזלו מים במקומות ההם כפי נשיבת הרוח ולכלם עת ידוע׳ לתועלתם כפירות ותבואות. או רומז בקרח להעניש כלומ׳ שהוא מטר ושלג וכפור וקרח וברד, אע״פ שלא נזכר, פעם לגמול פעם לעונש כי הקרח על הרוב לרוב הקור שבו ממית ומיבש הזרעים ופרחי האילנות ואע״פ שכל אלו דברים טבעיים מכל מקום הם מן הדברים הנכבדים והנשגבים שבטבע מן הענינים הרגילים ואמ׳ איוב ורעם גבורותיו מי יתבונן (כו יד).
פסוק יט:ואחר שהזכיר זה רמז על הדברים המקובלים כגמול ועונש והשגחה והמופתים בשנוי הטבעים וכל הענינים המסתבכים לאמונת חידוש העולם ונתינת התורה המגלה כל המסתרים ואמ׳ שהם מיוחדים לעם הנבחר לסגולה והוא אמרו מגיד דבריו ליעקב וגו׳
פסוק כ:ולא עשה כן לכל גוי ר״ל לשאר האומות ומשפטים בל ידעום ר״ל אינם מתנהגים ביושר ולא הכירו מעלת היושר והמשפט ולכן אתם המכירים דרכיו הללו לאל שנתן לכם תורה ומצות נחלה כאמרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו׳ (דברים ד ח).
