א הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ כִּי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּֽי־נָ֝עִים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ ב בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלִַ֣ם יְהוָ֑ה נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס׃ ג הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם׃ ד מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא׃ ה גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב־כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ ו מְעוֹדֵ֣ד עֲנָוִ֣ים יְהוָ֑ה מַשְׁפִּ֖יל רְשָׁעִ֣ים עֲדֵי־אָֽרֶץ׃ ז עֱנ֣וּ לַיהוָ֣ה בְּתוֹדָ֑ה זַמְּר֖וּ לֵאלֹהֵ֣ינוּ בְכִנּֽוֹר׃ ח הַֽמְכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀ בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר׃ ט נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ לִבְנֵ֥י עֹ֝רֵ֗ב אֲשֶׁ֣ר יִקְרָֽאוּ׃ י לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה׃ יא רוֹצֶ֣ה יְ֭הוָה אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃ יב שַׁבְּחִ֣י יְ֭רוּשָׁלִַם אֶת־יְהוָ֑ה הַֽלְלִ֖י אֱלֹהַ֣יִךְ צִיּֽוֹן׃ יג כִּֽי־חִ֭זַּק בְּרִיחֵ֣י שְׁעָרָ֑יִךְ בֵּרַ֖ךְ בָּנַ֣יִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ יד הַשָּׂם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ׃ טו הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד־מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ׃ טז הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֗וֹר כָּאֵ֥פֶר יְפַזֵּֽר׃ יז מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַעֲמֹֽד׃ יח יִשְׁלַ֣ח דְּבָר֣וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃ יט מַגִּ֣יד דברו (דְּבָרָ֣יו) לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל׃ כ לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְדָע֗וּם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
הַלְלוּיָהּ. כִּי טוֹב, לא רק במובן המוסרי, אלא גם נעים וגורם אושר, זַמְּרָה, לזמר לאֱלֹהֵינוּ, כִּי נָעִים לשיר לו, ונָאוָה, נאָה התְהִלָּה שמהללים אותו.
פסוק ב:
כאן מהלל המשורר את גדולת ה' ועזרתו לכול – מיצורים מסוימים הנתונים בצרה ועד לכוחו בבריאה כולה. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִָם ה', נִדְחֵי, הגולים מיִשְׂרָאֵל שרחקו הוא יְכַנֵּס.
פסוק ג:
הָרֹפֵא, המרפא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם, חובש את פצעיהם ומרגיע את עצבוּתם – מטפל גם במכאובי נפשם. כשם שה' יורד ומטפל בקטני הקטנים, הוא גם אדון כל היקום:
פסוק ד:
מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים. כל הכוכבים ברשותו, ולכן הם מנויים אצלו, ולְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. לכל אחד ואחד מהם הוא קורא בשם, כעין קריאה שיתייצב למשמרתו.
פסוק ה:
גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ, לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, אי-אפשר לסכמה בגלל גודלה ועומקה. ושוב לעולם שלנו:
פסוק ו:
מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה', וגם מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ.
פסוק ז:
עֱנוּ, הרימו קול לַה' בְּשירי תוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר על השגחתו וגדולתו –
פסוק ח:
הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, בעננים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, הַמַּצְמִיחַ בהָרִים חָצִיר, עשב למאכל בהמה,
פסוק ט:
נוֹתֵן לִבְהֵמָה את לַחְמָהּ, מאכלה. הוא דואג לכל בריותיו, אפילו לִבְנֵי עֹרֵב, העלובים והמכוערים, כאֲשֶׁר יִקְרָאוּ לעזרה.
פסוק י:
וכל זה הוא מצד חסדיו, ולא כחלק ממערכת של יחסי גומלין, שהרי לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, ולֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ, שהם משענתו, עצמתו וקלות תנועתו, יִרְצֶה.
פסוק יא:
רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, גם אם אין בידם לא גבורה ולא מרוץ, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ.
פסוק יב:
המזמור עובר למישור אחר: שַׁבְּחִי, יְרוּשָׁלִַם, אֶת ה'; הַלְלִי את אֱלֹהַיִךְ, צִיּוֹן, שהרי לה' יש יחס מיוחד אל עירו ואל מקדשו –
פסוק יג:
כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ. הוא מגן על ירושלים מפני כל אויב, בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.
פסוק יד:
הוא הַשָֹּם גְּבוּלֵךְ – גבול הארץ וגבולה של העיר, שיהיה גבול של שָׁלוֹם; את חֵלֶב, המובחר שבחִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ.
פסוק טו:
ושוב הוא חוזר אל העולם הגדול: הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ, פקודתו לאָרֶץ, ועַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, ויתבצע מיד. יָרוּץ דְּבָרוֹ,
פסוק טז:
הוא הַנֹּתֵן שֶׁלֶג שנראה בלובנו כַּערמות צָּמֶר; כְּפוֹר, שכבת קרח כּמשטח של אֵפֶר יְפַזֵּר.
פסוק יז:
מַשְׁלִיךְ את קַרְחוֹ לסוגיו – שלג וברד כְפִתִּים, כמו פתיתים; לִפְנֵי קָרָתוֹ, הקור העז שהוא מביא, מִי יַעֲמֹד?!
פסוק יח:
ולחלופין – יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם – ימס את הקרח והשלג, וכאשר יַשֵּׁב רוּחוֹ, כביכול נושף רוח חמה יותר, ואז הכול יימס ויִזְּלוּ מָיִם.
פסוק יט:
לנוכח כל גדולותיו אלה יש להודות על דבר נוסף: ה' מַגִּיד דְּבָרָו, תורתו ומצוותיו לְיַעֲקֹב, את חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו מסר לְיִשְׂרָאֵל.
פסוק כ:
והוא לֹא עָשָׂה כֵן – לא נתן תורה ומצוות לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים של ה' בַּל יְדָעוּם הגויים, ואף אינם קשורים אליהם, שהרי זוהי המתנה המיוחדת שנתן ה' לעם ישראל לבדו. הַלְלוּיָהּ.