פסוק א:הַלְלוּיָהּ. כִּי טוֹב, לא רק במובן המוסרי, אלא גם נעים וגורם אושר, זַמְּרָה, לזמר לאֱלֹהֵינוּ, כִּי נָעִים לשיר לו, ונָאוָה, נאָה התְהִלָּה שמהללים אותו.
פסוק ב:כאן מהלל המשורר את גדולת ה' ועזרתו לכול – מיצורים מסוימים הנתונים בצרה ועד לכוחו בבריאה כולה. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִָם ה', נִדְחֵי, הגולים מיִשְׂרָאֵל שרחקו הוא יְכַנֵּס.
פסוק ג:הָרֹפֵא, המרפא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם, חובש את פצעיהם ומרגיע את עצבוּתם – מטפל גם במכאובי נפשם. כשם שה' יורד ומטפל בקטני הקטנים, הוא גם אדון כל היקום:
פסוק ד:מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים. כל הכוכבים ברשותו, ולכן הם מנויים אצלו, ולְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא. לכל אחד ואחד מהם הוא קורא בשם, כעין קריאה שיתייצב למשמרתו.
פסוק ה:גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ, לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, אי-אפשר לסכמה בגלל גודלה ועומקה. ושוב לעולם שלנו:
פסוק ו:מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה', וגם מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ.
פסוק ז:עֱנוּ, הרימו קול לַה' בְּשירי תוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר על השגחתו וגדולתו –
פסוק ח:הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, בעננים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, הַמַּצְמִיחַ בהָרִים חָצִיר, עשב למאכל בהמה,
פסוק ט:נוֹתֵן לִבְהֵמָה את לַחְמָהּ, מאכלה. הוא דואג לכל בריותיו, אפילו לִבְנֵי עֹרֵב, העלובים והמכוערים, כאֲשֶׁר יִקְרָאוּ לעזרה.
פסוק י:וכל זה הוא מצד חסדיו, ולא כחלק ממערכת של יחסי גומלין, שהרי לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, ולֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ, שהם משענתו, עצמתו וקלות תנועתו, יִרְצֶה.
פסוק יא:רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, גם אם אין בידם לא גבורה ולא מרוץ, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ.
פסוק יב:המזמור עובר למישור אחר: שַׁבְּחִי, יְרוּשָׁלִַם, אֶת ה'; הַלְלִי את אֱלֹהַיִךְ, צִיּוֹן, שהרי לה' יש יחס מיוחד אל עירו ואל מקדשו –
פסוק יג:כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ. הוא מגן על ירושלים מפני כל אויב, בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.
פסוק יד:הוא הַשָֹּם גְּבוּלֵךְ – גבול הארץ וגבולה של העיר, שיהיה גבול של שָׁלוֹם; את חֵלֶב, המובחר שבחִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ.
פסוק טו:ושוב הוא חוזר אל העולם הגדול: הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ, פקודתו לאָרֶץ, ועַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, ויתבצע מיד. יָרוּץ דְּבָרוֹ,
פסוק טז:הוא הַנֹּתֵן שֶׁלֶג שנראה בלובנו כַּערמות צָּמֶר; כְּפוֹר, שכבת קרח כּמשטח של אֵפֶר יְפַזֵּר.
פסוק יז:מַשְׁלִיךְ את קַרְחוֹ לסוגיו – שלג וברד כְפִתִּים, כמו פתיתים; לִפְנֵי קָרָתוֹ, הקור העז שהוא מביא, מִי יַעֲמֹד?!
פסוק יח:ולחלופין – יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם – ימס את הקרח והשלג, וכאשר יַשֵּׁב רוּחוֹ, כביכול נושף רוח חמה יותר, ואז הכול יימס ויִזְּלוּ מָיִם.
פסוק יט:לנוכח כל גדולותיו אלה יש להודות על דבר נוסף: ה' מַגִּיד דְּבָרָו, תורתו ומצוותיו לְיַעֲקֹב, את חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו מסר לְיִשְׂרָאֵל.
פסוק כ:והוא לֹא עָשָׂה כֵן – לא נתן תורה ומצוות לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים של ה' בַּל יְדָעוּם הגויים, ואף אינם קשורים אליהם, שהרי זוהי המתנה המיוחדת שנתן ה' לעם ישראל לבדו. הַלְלוּיָהּ.