א הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ הַֽ֭לְלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה הַֽ֝לְלוּ עַבְדֵ֥י יְהוָֽה׃ ב שֶׁ֣֭עֹֽמְדִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּ֝חַצְר֗וֹת בֵּ֣ית אֱלֹהֵֽינוּ׃ ג הַֽ֭לְלוּ־יָהּ כִּי־ט֣וֹב יְהוָ֑ה זַמְּר֥וּ לִ֝שְׁמ֗וֹ כִּ֣י נָעִֽים׃ ד כִּֽי־יַעֲקֹ֗ב בָּחַ֣ר ל֣וֹ יָ֑הּ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל לִסְגֻלָּתֽוֹ׃ ה כִּ֤י אֲנִ֣י יָ֭דַעְתִּי כִּי־גָד֣וֹל יְהוָ֑ה וַ֝אֲדֹנֵ֗ינוּ מִכָּל־אֱלֹהִֽים׃ ו כֹּ֤ל אֲשֶׁר־חָפֵ֥ץ יְהוָ֗ה עָ֫שָׂ֥ה בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָ֑רֶץ בַּ֝יַּמִּ֗ים וְכָל־תְּהוֹמֽוֹת׃ ז מַֽעֲלֶ֣ה נְשִׂאִים֮ מִקְצֵ֪ה הָ֫אָ֥רֶץ בְּרָקִ֣ים לַמָּטָ֣ר עָשָׂ֑ה מֽוֹצֵא־ר֝וּחַ מֵאֽוֹצְרוֹתָֽיו׃ ח שֶֽׁ֭הִכָּה בְּכוֹרֵ֣י מִצְרָ֑יִם מֵ֝אָדָ֗ם עַד־בְּהֵמָֽה׃ ט שָׁלַ֤ח ׀ אֹת֣וֹת וּ֭מֹפְתִים בְּתוֹכֵ֣כִי מִצְרָ֑יִם בְּ֝פַרְעֹ֗ה וּבְכָל־עֲבָדָֽיו׃ י שֶֽׁ֭הִכָּה גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְ֝הָרַ֗ג מְלָכִ֥ים עֲצוּמִֽים׃ יא לְסִיח֤וֹן ׀ מֶ֤לֶךְ הָאֱמֹרִ֗י וּ֭לְעוֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וּ֝לְכֹ֗ל מַמְלְכ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ יב וְנָתַ֣ן אַרְצָ֣ם נַחֲלָ֑ה נַ֝חֲלָ֗ה לְיִשְׂרָאֵ֥ל עַמּֽוֹ׃ יג יְ֭הוָה שִׁמְךָ֣ לְעוֹלָ֑ם יְ֝הוָ֗ה זִכְרְךָ֥ לְדֹר־וָדֹֽר׃ יד כִּֽי־יָדִ֣ין יְהוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְעַל־עֲ֝בָדָ֗יו יִתְנֶחָֽם׃ טו עֲצַבֵּ֣י הַ֭גּוֹיִם כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם׃ טז פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ׃ יז אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יַאֲזִ֑ינוּ אַ֝֗ף אֵין־יֶשׁ־ר֥וּחַ בְּפִיהֶֽם׃ יח כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם׃ יט בֵּ֣ית יִ֭שְׂרָאֵל בָּרֲכ֣וּ אֶת־יְהוָ֑ה בֵּ֥ית אַ֝הֲרֹ֗ן בָּרֲכ֥וּ אֶת־יְהוָֽה׃ כ בֵּ֣ית הַ֭לֵּוִי בָּרֲכ֣וּ אֶת־יְהוָ֑ה יִֽרְאֵ֥י יְ֝הוָ֗ה בָּרֲכ֥וּ אֶת־יְהוָֽה׃ כא בָּ֘ר֤וּךְ יְהוָ֨ה ׀ מִצִּיּ֗וֹן שֹׁ֘כֵ֤ן יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
הללויה הללו וגו׳‎. סרס המקרא כאילו אמר הללויה ומי יהלל ואמר הללו עבדי ה׳‎ אתם הללו את שם ה׳‎ אבל להרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי:
פסוק ב:
שעומדים וגו׳‎. להתפלל בה לה׳‎:
פסוק ד:
בחר לו יה. ה׳‎ בחר לעצמו את יעקב:
פסוק ד:
לסגולתו. להיות לו כאוצר נחמד:
פסוק ה:
כי אני ידעתי וגו׳‎. לכן אני מעורר לבות בני אדם להללו:
פסוק ה:
ואדונינו. מוסב על מלת גדול לומר ואדונינו גדול מכל אלהים מלאכי מעלה:
פסוק ז:
מקצה הארץ. ר״‎ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם ברום הרקיע אל המקום אשר ירצה להמטיר שמה:
פסוק ז:
ברקים. לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:
פסוק ז:
מוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:
פסוק ח:
שהכה. הוא האל אשר הכה בכורי מצרים והבחין בין טפה של בכור וגומר:
פסוק ט:
בתוככי מצרים. ולא חלו המכות על ישראל שהיו בארצם:
פסוק י:
גוים רבים. הם שבעת העמים עובדי גלולים בכנען:
פסוק יא:
לסיחון. הרג לסיחון וגו׳‎ והזכירם בפרט לרוב חזקם ואח״‎כ כלל כל מלכי כנען יחד:
פסוק יב:
ארצם. של המלכים ההם נתן נחלה וחזר ופירש שנתן נחלה לישראל עמו:
פסוק יג:
ה׳‎ שמך לעולם. ר״‎ל כאשר כחו מאז כן כחו עד העולם:
פסוק יג:
זכרך. היא היא כי בשמו יזכר וכפל הדבר לחזוק:
פסוק יד:
כי ידין. כי עוד יבוא זמן אשר ידין ה׳‎ דין עמו:
פסוק יד:
יתנחם. יחשוב מחשבה אחרת להיטיב להם:
פסוק טו:
עצבי הגוים. אבל הגלולים אשר העובדי גלולים עובדים להם הלא המה מכסף ומזהב והמה מעשה ידי אדם ואין ממש בהם:
פסוק טז:
פה להם. ר״‎ל אם אמנם עשו להם פה מה בכך הלא לא ידברו בו:
פסוק יז:
אף אין יש רוח. אפילו רוח החיוני כבהמה אין בפיהם:
פסוק יח:
כמוהם. בקללה אמר שהאומנים העושים את הגלולים יהיו כמו הגלולים לבל ידברו וכו׳‎ וכן יהיו כל הבוטח בהם:
פסוק יט:
ברכו. על שהבדיל אתכם מן העובדי גלולים התועים:
פסוק יט:
בית אהרן וגו׳‎. ר״‎ל כל אחד ברכו לפי כח ההשגה:
פסוק כ:
יראי ה׳‎. אלו חסידי או״‎ה:
פסוק כא:
מציון. המשפיע אור שכינתו מציון השוכן בירושלים:
פסוק כא:
הללויה. הללו את יה בזה ההלול לומר ברוך ה׳‎ מציון וכו׳‎: