פסוק א:הַלְלוּיָהּ. מצד אחד זו מלת קריאה המורכבת משתי מלים: הללו את ה'! ומצד אחר היא משמשת כמלה אחת שפירושה שיר תהילה לה', כעין הרחבה של המלה 'הלל', דוגמת מאפליה ומרחביה. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', הַלְלוּ, עַבְדֵי ה'
פסוק ב:שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. ייתכן שאלו הם הלויים המשוררים בבית ה', ששרו את המזמורים הללו, אך אפשר שבשירה השתתפו גם אנשים אחרים, יראי ה'.
פסוק ג:הַלְלוּיָהּ, כִּי טוֹב ה', זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים ה'.
פסוק ד:כִּי את יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, את יִשְׂרָאֵל הוא בחר לִסְגֻלָּתוֹ, להיות עמו המיוחד, היקר לו.
פסוק ה:כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה', וַאֲדֹנֵינוּ גדול יותר מִכָּל אֱלֹהִים.
פסוק ו:את גדולת ה' אפשר לראות בטבע: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה, ממשלתו בכל העולם – בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, בַּיַּמִּים וְכָל תְּהֹמוֹת שמתחת לארץ.
פסוק ז:מַעֲלֶה נְשִׂאִים, עננים מִקְצֵה הָאָרֶץ, בְּרָקִים, הקודמים לירידת המָּטָר עָשָׂה, מוֹצֵא, מוציא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. כביכול אצורה הרוח במקום מסוים, ואלוקים משחרר אותה משם כרצונו.
פסוק ח:ומכאן לגדולתו של ה' המתבטאת בהיסטוריה: שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, כמסופר בתורה על המכה האחרונה, הגדולה והמכרעת במכות מצרים.
פסוק ט:מכה זו באה לאחר שה' שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים רבים בְּתוֹכֵכִי, בתוך מִצְרָיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו.
פסוק י:הללו את ה' העושה כל אשר חפץ – שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים במלחמות ישראל בבואם לארץ:
פסוק יא:לְסִיחוֹן, את סיחון מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וּלְעוֹג, ואת עוג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שהיו מלכים גדולים ששלטו בטריטוריות רחבות יותר ממלכי כנען, וּלְכֹל, ואת כל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן.
פסוק יב:וְנָתַן אַרְצָם של כל המלכים האלה נַחֲלָה, נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.
פסוק יג:דברי שבח ותודה: ה', שִׁמְךָ קיים לְעוֹלָם, ה', זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר.
פסוק יד:כִּי יָדִין, ידוּן ה' את עַמּוֹ, וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, הוא יחזור בו ממחשבתו להעניש את ישראל.
פסוק טו:כשיעמיד את עבדי ה' מישראל מול הגויים, תבלוט קרבתם של ישראל אליו: עֲצַבֵּי, אלילי הַגּוֹיִם הם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, ואין בהם חיים:
פסוק טז:פֶּה לָהֶם – וְלֹא יְדַבֵּרוּ; עֵינַיִם לָהֶם – וְלֹא יִרְאוּ;
פסוק יז:אָזְנַיִם לָהֶם – וְלֹא יַאֲזִינוּ; אַף אֵין יֶשׁ, אין רוּחַ בְּפִיהֶם. אין הם אלא בובות נטולות חיים. המשורר בז לעובדיהם ואולי אף מקלל אותם:
פסוק יח:כְּמוֹהֶם – כמו האלילים, נטולי רוח חיים יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, ואף כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
פסוק יט:ולעומתם – בֵּית יִשְׂרָאֵל, בָּרְכוּ אֶת ה'; בֵּית אַהֲרֹן – הכהנים, בָּרְכוּ אֶת ה';
פסוק כ:בֵּית הַלֵּוִי, בָּרְכוּ אֶת ה'; יִרְאֵי ה', עובדי ה' שאינם נמנים דווקא על 'בית' אחד ושאין להם תפקיד מסוים ומוגדר, בָּרְכוּ אֶת ה'.
פסוק כא:וכולם יחד אומרים: בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן, שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם, הַלְלוּיָהּ.