בין הלל המצרי להלל הגדול

בפרקנו נזכרת הודאה על מפלתם של השונאים:

שֶֽׁ֭הִכָּה גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְ֝הָרַ֗ג מְלָכִ֥ים עֲצוּמִֽים׃
(תהילים קלה י)

וכן בפרק הבא:

לְ֭מַכֵּה מְלָכִ֣ים גְּדֹלִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
וַֽ֭יַּהֲרֹג מְלָכִ֣ים אַדִּירִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
(תהילים קלו יז-יח)

ויש לעיין, שהרי פרקי 'הלל המצרי' (תהילים קיג-קיח) עוסקים רק בהילול על הטובות שנעשו לישראל, ללא הילול על מפלת הרשעים ושונאי ישראל. זאת למרות שרבים ממאורעות הנס המרכזיים שעליהם בא ההלל התבטאו בעיקר במפלת השונאים, שעל ידי כך הגיעה גאולה לישראל, כגון המכות במצרים וטביעת המצרים בים סוף. ואף על פי כן 'הלל המצרי' מציין רק את החלק החיובי של הצלת עם ישראל והרמתו על מרומי קרת.

במיוחד בלט הדבר באזכור קריעת ים סוף בפרק קי"ד, בו מתואר רק הצד של בקיעת הים "הים ראה וינוס", היא הצלת עם ישראל, ואין נזכר מאומה ממפלת המצרים.

טעם הדבר שלא נזכרת מפלת השונאים ב'הלל המצרי', נראה שהוא בבחינת מה שאמרו חז"ל: "אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים"(מגילה י:). עוד שם: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". כלומר, שאף שאנו שמחים על מפלת הרשעים, אולם בשעה שבאים להלל את ה' אין מהללים על דבר זה, כי בשירה והילול על גדולת מעשי ה' ונפלאותיו ראוי לעסוק רק בחסדי המקום טובותיו עם ברואיו, "כי גבר עלינו חסדו", ולא על ענייני נקמה ומפלה באויבים.

אם כן מדוע בפרקנו ובפרק הבא כן נזכרת הודאה על מפלת השונאים?

נראה שיש הבדל מהותי בין 'הלל המצרי' ל'הלל הגדול'.

לכל נס יש שתי משמעויות. ראשית, מה שמתגדל שם ה' בעולם על עוצם נפלאותיו, ורוב טובו וחסדו, אשר הפליא לעשות. בנוסף לכך יש בנס את הישועה וההצלה לעם ישראל, שגאלנו ופדאנו מצרותינו. 

ב'על הניסים' של חנוכה אנו מבטאים את שני העניינים: (א) "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך". (ב) "ולעמך עשית תשועה גדולה".

הלל המצרי כל תוכנו ועניינו הוא על "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שנתגדל שמו על ידי מעשיו הנפלאים, וכמו שפותח ההלל: "הַ֥לְלוּ יָ֨-הּ ׀ הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְ-הוָ֑ה הַֽ֝לְלוּ אֶת־שֵׁ֥ם יְ-הוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְ-הוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃"(תהילים קיג א-ב). ואף מזכירים את ניסיו של הקב"ה, שנעשו בעת שבא להנהיג מלכותו על ישראל. אולם אין נאמר 'הלל המצרי' מצד הטובות שהטיב לנו, אלא מצד גדולתו ושבחו. הכותרת של הלל זה היא "הַ֥לְלוּ", כלומר שאין המטרה לשורר ולהכיר תודה על הטובות שהיטיב לנו, אלא להלל אותו יתברך על עוצם גדלו וגבורתו, ולהגדיל שמו בעולם. רק עושים זאת באופן של אזכור הפעולות שעשה עמנו ובהן בא לידי ביטוי גילוי גבורתו.

דברים אלו בולטים ביותר בפרק קי"ד, העוסק בקריעת ים סוף. לא זו בלבד שאין מזכירים את מפלת השונאים, אלא שאף אין מזכירים כלל שהנס נעשה עבורנו, שנוכל לעבור בתוכו בחרבה, אלא מציינים במבט מן הצד את הנס המופלא: "הים ראה וינוס". עוסקים רק בגדולת ה' ונפלאותיו. וכמו כן בפרק קי"ג: "מקימי מעפר דל... מושבי עקרת הבית", שהכוונה לאבות ולאמהות שרוממם והושיעם מעקרותם, בכל זאת המשורר מזכיר את המעשים הנפלאים מצד עצמם, ואינו מציין למי נעשו הדברים.

אולם הלל הגדול עוסק בעיקרו בחלק של "ולעמך עשית תשועה גדולה"; הישועה וההצלה שבאה לעם ישראל. וכמו שנאמר בתחילת הפרק: "הַֽ֭לְלוּ־יָהּ כִּי־ט֣וֹב יְ-הוָ֑ה זַמְּר֥וּ לִ֝שְׁמ֗וֹ כִּ֣י נָעִֽים׃ כִּֽי־יַעֲקֹ֗ב בָּחַ֣ר ל֣וֹ יָ֑-הּ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל לִסְגֻלָּתֽוֹ׃"(תהילים קלה ג), ובפרק הבא: "שֶׁ֭בְּשִׁפְלֵנוּ זָ֣כַר לָ֑נוּ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ וַיִּפְרְקֵ֥נוּ מִצָּרֵ֑ינוּ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃"(תהילים קלו כג-כד).

זהו הטעם שבעצירת גשמים אומרים את 'הלל הגדול' (תענית יט.), כי תוכן הלל זה הוא להודות על החסדים שעושה ה' לנו ומטיב עמנו.

ומה שאמרו "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", כל זה הוא רק ביחס לשירת המלאכים, העוסקת בכבוד ה' וקדושתו. אבל עם ישראל, שהם בעצמם ניצולו מהמצרים על ידי טביעתם בים, בוודאי ראוי להם לומר שירה והודאה על מפלת הרשעים, וכפי שאכן אמרו את שירת הים שכולה באה על מפלת פרעה וחילו שטובעו בים סוף.

משום כך, 'הלל המצרי', שתוכנו הוא לשורר ולהלל לה' יתברך מצד גדלו, דומה לשירת המלאכים ואין מקום לעסוק בו במפלת הרשעים. אולם בהלל הגדול, אשר עניינו להודות ולהלל על ההטבה והחסד שמטיב ה' לנו ועל הניסים שעושה עמנו, כאן בוודאי נכון וראוי להודות על כל חלקי הניסים שנעשים לנו. גם על נקמתו בשונאינו והצלתנו מידם.