"בְּשׁוּב ד' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ד' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.
(תהלים קכו א)

היינו כחולמים

בהסברו של הביטוי "היינו כחולמים" מצאנו שלושה פירושים:

1. אבן-עזרא: "בשוב ד' שבותם כן יאמר ישראל, אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". התרחשות הגאולה היא כמו חלום; זוהי חוויה כל כך נפלאה ומיוחדת, שלא ניתן להשוותה כלל למראות שאנו רואים בהקיץ אלא לחלום נפלא.

2. הרד"ק מביא בשם אביו: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". כשתתרחש הגאולה תהיה השמחה כה גדולה, שכל הגלות הנוראה כולה שעברנו תהיה בעינינו כחלום יעוף.

3. לדעת המאירי החלום מכוון לציפיה לגאולה: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כה גדולה השתוקקותנו לגאולה במשך שנות הגלות, עד שאנחנו חולמים עליה כל הזמן, מצפים לה ולא מתייאשים ממנה.

ניתוק מגודל השעה

על רקע המציאות שלנו למדנו פשט חדש ב"היינו כחולמים".

כדי להבין את משמעות הביטוי נתאר לנו מורה הנותן שיעור בכיתה, ורואה לפניו תלמיד היושב ו'חולם': עיניו פקוחות, הוא כלל אינו ישן, אך בכל זאת חולם. אם תשאל אותו מה היה בשיעור הוא לא ידע דבר, שכן לא שמע אף מילה מהשיעור בעת ש'חלם'. הוא היה עסוק או מוטרד מדבר-מה, כך שהתנתק לגמרי מסביבתו ומן הנעשה בשיעור.

בדרך דומה אפשר להבין את "היינו כחולמים". במקום לראות את המציאות באמיתותה, במקום לחוש את ההתרחשויות, אנחנו שקועים בבעיות, בקשיים, ומנותקים מן המציאות בגודלה. איננו רואים את המאורע האדיר שהתרחש עם תקומתה של מדינת ישראל.

אחרי אלפיים שנה של גלות נוראה שכללה גזירות ורדיפות, צרות ויסורים, שחיטות ופוגרומים ונהרי נחלי דם - השיב ד' את שיבת ציון, ואנחנו – היינו כחולמים: שקועים בבעיות שלנו, בקשיים שלנו, בצרות שלנו, בסיבוכים שלנו, ולא שמים לב לגודל האירוע. אנחנו 'מתבשלים במיץ של עצמנו', כפי שנהוג לומר, ומנותקים מן המציאות הגדולה באמיתיותה.

היינו כחולמים. כל השנים חלמנו על שיבת ציון, כפי הסברו של המאירי, בכל הגלות הארוכה לא התייאשנו מן הגאולה, חלמנו עליה. לא התייאשנו ממנה במצבים הקשים ביותר. חלמנו על מדינה יהודית, חלמנו על ממשלה יהודית, חלמנו על צבא יהודי. וכשזכינו והגענו לכל אלה – היינו כחולמים, כאותו תלמיד. שקענו בבעיות הקטנות או הגדולות, שקענו בצרות הפיזיות או הרוחניות, מבלי לראות, מבלי לחוש את המציאות הגדולה.

גאולת השכינה 

נשים לב, כי לא נאמר 'בהשיב ד' את שיבת ציון' אלא "בשוב ד' את שיבת ציון" בדומה לפסוק "וְשָׁב ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ"(דברים ל ג) לגביו מדגיש לנו רבי שמעון בר יוחאי: 

'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מבין הגלויות.
(מגילה כט.)

ובמכילתא אמרו: 

בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה השכינה עמהם, וכשעתידים לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהם, שנאמר "וְשָׁב ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" – אינו אומר 'והשיב', אלא "ושב".
(מכילתא מסכתא דפסחא יד)

כשלא מנותקים, כאשר חשים את כל זה, כשתופסים שהקב"ה שב עמנו, כשתופסים שהשכינה כביכול הייתה בגלות וכשישראל נגאלים השכינה נגאלת, הרי אי אפשר שלא לצאת ממש מן הכלים מרוב שמחה. אבל אנחנו? – היינו כחולמים. לא "היינו כחולמים" מעוצמת הפלא הגדול שהתרחש (במובן של האב"ע) – לראות את החלום שחלמנו עליו כל-כך הרבה שנים ולא התייאשנו ממנו (כפי שהדגיש המאירי), הולך ומתגשם לעינינו. והנה קם הדבר והיה. וכשהוא קם והיה – היינו כחולמים (כאותו תלמיד).

להתעורר מן החלום

יום העצמאות צריך לעורר אותנו מן החלום, לרומם אותנו מעל לשיגרה. יש בו, ביום הזה, כדי להעלות אותנו מעל הבעיות היומיומיות הקשות ולשחרר אותנו מהסיבוכים שאנו נתונים בהם, כדי שנכיר את מה שאירע באמת ונבין את משמעותה האמיתית של תקומת ישראל; כדי שנבחין כי התגשם לעינינו "בשוב ד' את שיבת ציון".

התעוררות זו חשובה במיוחד כיום, כאשר רוב הציבור במדינת ישראל נולד במציאות של מדינה והיא עבורו עובדה קיימת; כאילו אף פעם לא היה אחרת. רוב האנשים החיים כיום במדינה לא חשים בפועל כל שינוי, וחיים באותה מציאות מאז שהם זוכרים את עצמם. מאידך, הם רואים כמו כולנו את הבעיות המרובות, הקשיים הגדולים והסיבוכים. דווקא אנחנו חייבים ביום העצמאות להתרומם מעל לכל הבעיות, כדי שנוכל להיפגש עם האור הגדול שמאיר מעצם תקומתה של מדינת ישראל.

התהליך יושלם!

אסור לשכוח שמדובר בתהליך ושגאולתם של ישראל באה "קמעא קמעא", כדברי רבותינו (ירושלמי ברכות א ח). כל עוד התהליך בעיצומו – אור וחושך משמשים בערבוביה, ואין ספק שהחושך מעיק ומכאיב, אבל צריך לדעת שזה חלק של התהליך, ואין ספק שהתהליך הזה בסופו של דבר יגיע לשלמותו. 

כל עוד לא הושלם התהליך עלולות להיות בו ירידות, עיכובים וסיבוכים – אבל אין ולא יכולה להיות בשום פנים נסיגה מוחלטת ממנו. כשתהליך הגאולה התחיל הוא בוודאי יושלם. אין ספק שהוא יושלם, לכן אסור בשום פנים להיחלש, אסור בשום פנים להירתע גם ממצבים קשים, בין אם הם פיזיים ובין אם הם רוחניים, ובוודאי שאין מקום כלל ליאוש. ללא אמונה אפשר להגיע לכלל יאוש, אבל מי שמאמין שאנחנו חיים בעידן של "בשוב ד' את שיבת ציון", מי שמבין שכל מה שאירע בדורנו איננו מקרה, בטוח ללא כל ספק שהתהליך שהחל במאה השנים האחרונות ובא לידי ביטוי מיוחד עם קום המדינה, ימשך ואף יושלם.

ראיה של נצח

לכולנו יש לומר – יש להפסיק לחלום. יש להביט בעיניים פקוחות, ופירוש הדבר בעיניים של אמונה – "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ד' צִיּוֹן"(ישעיהו נב ח). בעיניים של אמונה רואים, פשוטו כמשמעו, שכל מה שאירע איננו מקרי, שמדובר בתוכנית א-להית שהחלה עם שובנו לארץ, בנייננו אותה, הקמת המדינה, קיבוץ גלויות, שיבת ארץ ישראל לידינו, ועד להתמוטטות מסך הברזל ברוסיה, ולעלייתם של יהודי אתיופיה. כל אלה שייכים לתוכנית הא-להית של גאולת ישראל, שהיעד שלה הוא הגאולה השלמה, המהווה מפתח לגאולת כל האנושות כולה, לגאולת כל הבריאה כולה.

יש הבדל עצום אם אתה מסתכל בראייה אנושית מצומצמת הרואה רק את הרגע, רק את העכשיו, או שאתה מסתכל בראייה אמונית רחבה, ראייה שלמה ומקיפה. 

בראייה מצומצמת, קטנה ועכשווית יכולות להיות "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ"(משלי יט כא), אבל האמת היא כי "וַעֲצַת ד' הִיא תָקוּם" (שם), "עֲצַת ד' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר"(תהלים לג יא). הרגע והעכשיו – חולפים, ומנגד ישנו נצח, ישנה תוכנית א-להית – "כִּי הוּא אָמַר – וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה – וַיַּעֲמֹד"(תהילים לג ט). ישנם דברים שאין ודאי מהם. "כִּי בָחַר ד' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ"(תהילים קלב יג), "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָ-הּ, יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ"(תהילים קלה ד) – זה ודאי שבוודאי, אין שום ספק בכך. מתוך כך אין ספק "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ד' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"(תהילים צד יד). אין מקום לשום יאוש גם כשהמצב קשה, גם שנמצאים במצב שאנחנו זועקים ממעמקי לב "ד' הוֹשִׁיעָה!"(תהילים כ י), אנחנו מקדימים ואומרים "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ד' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"(תהילים צד יד). רק מתוך אמונה איתנה וודאית אנחנו מתפללים: ריבונו של עולם, "ד' הושיעה!".