א שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים׃ ב אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮ וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה אָ֭ז יֹאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל יְ֝הוָ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה׃ ג הִגְדִּ֣יל יְ֭הוָה לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃ ד שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שבותנו (שְׁבִיתֵ֑נוּ) כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃ ה הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃ ו הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּֽ֬א־יָב֥וֹא בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
שיר המעלות בשוב ה׳ והוא ג״כ נאמ׳ על ענין הגלות ואמר בשוב פעל יוצא כמו בהשיב ה׳ וי״מ בו לשון הנחה כמו בשובה ונחת תושעון (ישע׳ ל) וכן יפרשו באמרו ושב ה׳ אלקיך את שבותך (דברים ל ג) וכן שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו). ולי נראה לפרש מלשון שיבה ובודד והמשל כי בהיות ישראל בגלות שמו של הב״ה אינו מתיחד בפי הבריות כראוי וכמו שדרשו רז״ל בפסוק בכל צרתם לו צר (ישע׳ סג ט) וכן הושיעה ימינך (תה׳ ס וקח) וכן עמו אנכי בצרה (שם צא) ולפי זה את כמו עם. ואמ׳ היינו כחולמים ופי׳ אז כשיגיע אותה העת יהיו צרות הגלות בעינינו כחלום ולא נחשבם כלל. וי״מ שהפלא יהיה אז גדול עד שכל אדם ידמה בעיניו כאלו אינו אלא חלום ויש לפרשו על שלא נתיאש מן הישועה אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד ואמ׳ שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים ענין הגאולה כלומ׳ שלבנו ודעתנו עליה עד שמרוב השתקע דמיוננו עליה אנחנו חולמים ענינה.
פסוק ב:
ואמ׳ על עת הגאולה שאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה
פסוק ג:
ואז יאמרו בגוים כעין פלא הגדיל ה׳ לעשות עם אלה [ובאמת כי כן הוא ר״ל כעין פלא והוא אמרו הגדיל ה׳ לעשות עמנו] והיינו שמחים לנפלאותיו. והכל עבר במקום עתיד כדרך לשון הנבואות.
פסוק ד:
ושובה ה׳ את שביתנו ביאור כענין בשוב ה׳ ושבותנו כתו׳ בוא״ו וקרי ביו״ד וכאפיקים בנגב פי׳ חפירות מלאות מים כבירים הנגרים בחוזק ובלעז גרוקש. ובנגב פי׳ מקום נגוב כמו ארץ הנגב נתתני (שופט׳ א טו) וחרבו המים תרגום׳ נגובו מיא (פ׳ נח) או דרום ממש כי הוא לעולם יבש מרוב החום ופי׳ שובה שביתנו כי צמאים אנחנו לתשועתך לרוב עיפותנו בגלות והתעלפנו מרוב תוקף הצרות עד שתשועתך תהיה כאפיקים בנגב.
פסוק ה:
ואמ׳ הזורעים בדמעה כלומ׳ מרוב יראתם על יובש הארץ ומתפללים ובוכים לפני האל שלא תהיה יגיעתם לריק ואחר כן ברנה יקצורו בהכינך להם גשמים הרבה
פסוק ו:
וכן נושא משך הזרע והוא הכלי שהזורע נושא בו הזרע ונקרא כן על שהזרע נזרע במשך השדה ואמ׳ הלוך ילך ובכה ר״ל מרוב פחדו ובסוף יבא במשא אלומותיו והנמשל כי עשיית הטוב הוא הנקרא זריעה כדרך זרעו לכם לצדקה (הושע י יב) והגמול הוא הקצירה כדרך קצרו לכם לפי חסד (שם) ואמ׳ שישראל מקיימים המצות בגלות בדמע ליראתם מפני צרת הגלות ומיחלים לאל ומתפללים לפניו שיתן להם יכולת לסבול ויתנם מחיה מעט בעבודתם ואז בעת הגאולה יקחו חלקם בגמול ובאו ציון ברנה. וראיתי מי שפי׳ על חיי העולם הבא וקרא הטובות שאדם עושה בעולם הזה זריעה והגמול לעולם הנצחי קצירה ברנה כענין יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו (שה״ש ד טז) ופי׳ בנושא אלומותיו שהוא חסר למ״ד כלומ׳ בא יבא ברנה לנושא אלומותיו והוא השכל הפועל אשר ממנו נאצלו הצורות הנדבקות בחומר ואליו ישובו והדברים טובים בעצמם אלא שאין פרטי המקראות נמשכים יפה עליהם.