פסוק א:שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן נדע שקודם לכן, בזמן הגלות, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים, שכן הגלות היא סיוט, ולא מציאות הראויה להתקיים. כשם שכאשר אנחנו שרויים בחלום, למרות עיוותיו אנחנו רואים עצמנו מצויים בתוך הוויה ממשית, מובנת ובעלת משמעות, כך בהיותנו בגלות, אנחנו מדמים לחשוב שאלו הם סדרי עולם. כאשר תבוא הגאולה, יתפוגגו עיוותי המציאות שבגלות, ונבין שהגלות לא הייתה אלא חלום זוועה.
פסוק ב:גם בזמן הגלות יש לנו רגעי צחוק, אך צחוקנו מוגבל, שכן את השמחה מלווה הידיעה שהעולם שסביבנו פגום. רק אָז – בבוא הגאולה יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, נצחק בפה מלא, וּלְשׁוֹנֵנוּ תוכל להביע רִנָּה, שמחה ושירה בשלמות. עם בוא הגאולה, יתברר גם שאין זה רק שינוי-מה פנימי בחיינו. היא תיוודע כהתרחשות חריגה גם לרחוקים ולזרים. לכן אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה". אז גם אנו נוכל לומר:
פסוק ג:הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, ה' עשה לנו למעלה מן הראוי לנו ואף מעל ומעבר לציפיותינו. על כן נוכל גם אנו לומר בפה מלא: הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
פסוק ד:שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. אפיקי הנחלים בנגב יבשים בדרך כלל. כשהם מתמלאים – הרי זה ממי גשמים שירדו במרחק רב מהם, המגיעים בלא כל סימנים מקדימים כגון עננים או רוח. פתאום מתמלא האפיק כולו במים רבים, שוצפים. דימוי זה מדגיש שגם כאשר אין כל רמז במציאות הגלויה שהגאולה עשויה להופיע – היא עשויה לבוא פתאום ובממדים מפתיעים. גם כשהמציאות הגלויה לעינינו אומרת אך ורק גלות, בכל זאת טמונים באדמת המציאות גרעינים סמויים של תקווה –
פסוק ה:הַזֹּרְעִים עושים את מלאכתם בְּדִמְעָה, שכן הזריעה כרוכה ביגיעה, המלווה בדאגה לא מעטה: היצמח הזרע הזה? ואולם בסופו של דבר הם בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. וכאן בא תיאור רחב יותר של הזריעה והקציר:
פסוק ו:הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה בדאגה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, שק הזרעים. הרי אפשר היה להשתמש בגרעינים הללו לאכילה. זריעתם נראית כהשלכתם לאדמה לקראת אבדן וריקבון. אבל בסופו של דבר בֹּא יָבֹא בְרִנָּה הקוצר, שגם הוא נושא משא, אלא שהוא נֹשֵׂא את אֲלֻמֹּתָיו, היבול אשר צמח במשך השנה.
