בשוב. כאשר ישיב ה׳ מן גלות בבל את בני ציון יאמרו אז הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום ר״ל לרוב הטובה שיהיה להם אז ידמה להם שלא היו הצרות באמת כ״א בחלום ראו כאלו מצרים להם:
פסוק ב:
הגדיל ה׳. ר״ל הגדולות האלה הם מה׳ ולא באו במקרה:
פסוק ג:
הגדיל ה׳ לעשות עמנו. כאילו ישיבו ישראל לומר הן אמת שה׳ הגדיל לעשות עמנו ובעבור בטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה:
פסוק ד:
שובה ה׳. עודם בגולה יאמרו השב בני הגולה למקומם ונהיה כאפיקים בנגב ר״ל כמים הנגרים בחוזק במקום נגובה ויבשה:
פסוק ה:
הזורעים. אשר הזורעים במקום הנגוב ההוא הלא זרעו בדמעה בחשבם פן לא תצמח ויפסידו הזרע:
פסוק ה:
ברנה יקצרו. כשבא שם אפיקי המים והצמיחה הנה יקצרו התבואה ברנה:
פסוק ו:
נושא משך הזרע. ר״ל בעת היה נושא משיכת והולכת הזרע אל השדה הלא ילך ויבכה מפחדו פן לא תצמח:
פסוק ו:
בא יבא. אבל יבוא לביתו ברנה בעת ישא האלומות מן השדה אשר ברכו ה׳ והביא בו אפיקי המים והוא כפל ענין במ״ש ור״ל כן נהיה אנחנו עם כי בגולה אנו זורעים מעשה המצות בדמעה על כי חושבים אנחנו שח״ו אבדה תקותינו ובחנם כל מעשי המצות הנה כאשר בא יבוא זמן הגאולה אז נקבל הגמול בשמחה מרובה: