א הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ אוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה בְּכָל־לֵבָ֑ב בְּס֖וֹד יְשָׁרִ֣ים וְעֵדָֽה׃ ב גְּ֭דֹלִים מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה דְּ֝רוּשִׁ֗ים לְכָל־חֶפְצֵיהֶֽם׃ ג הוֹד־וְהָדָ֥ר פָּֽעֳל֑וֹ וְ֝צִדְקָת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃ ד זֵ֣כֶר עָ֭שָׂה לְנִפְלְאֹתָ֑יו חַנּ֖וּן וְרַח֣וּם יְהוָֽה׃ ה טֶ֭רֶף נָתַ֣ן לִֽירֵאָ֑יו יִזְכֹּ֖ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִיתֽוֹ׃ ו כֹּ֣חַ מַ֭עֲשָׂיו הִגִּ֣יד לְעַמּ֑וֹ לָתֵ֥ת לָ֝הֶ֗ם נַחֲלַ֥ת גּוֹיִֽם׃ ז מַעֲשֵׂ֣י יָ֭דָיו אֱמֶ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט נֶ֝אֱמָנִ֗ים כָּל־פִּקּוּדָֽיו׃ ח סְמוּכִ֣ים לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם עֲ֝שׂוּיִ֗ם בֶּאֱמֶ֥ת וְיָשָֽׁר׃ ט פְּד֤וּת ׀ שָׁ֘לַ֤ח לְעַמּ֗וֹ צִוָּֽה־לְעוֹלָ֥ם בְּרִית֑וֹ קָד֖וֹשׁ וְנוֹרָ֣א שְׁמֽוֹ׃ י רֵ֘אשִׁ֤ית חָכְמָ֨ה ׀ יִרְאַ֬ת יְהוָ֗ה שֵׂ֣כֶל ט֭וֹב לְכָל־עֹשֵׂיהֶ֑ם תְּ֝הִלָּת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
הללויה כוונת המזמור לתקוע אמונת האל בלבבות באמונת חדוש העולם ושנוי הטבעים לרצונו ית׳ והשגחתו על עם סגולתו בפרט ושלא נתיאש מן הגאולה לסבת אורך הגלות כי ראשית אוהביו היינו ואת אחרונים אנחנו. ואמ׳ אודה ה׳ בכל לבב רמז אל שתי הלבבות יצר הטוב ויצר הרע שאף הכחות הגופניות אני מכניע לעבודת האל ושלא להשתמש בהם רק כפי צורך ההכרחי להעמיד הכהות הנפשיות בתכונתם הטובה עד שתגיע הנפש לשלימות. וסוד ישרים רומז אל הפנות המושכלות במציאות האל ואחדותו והסתלקות כל גשמיות ממנו וכל רבוי, וסוד עדה רומז אל הדברים הנמסרים הנמצאים דרך קבלה ליחידים כאשר לכל שאר ההמון כחדוש העולם ושנוי הטבעים ואמונת השגתו גמול ועונש.
פסוק ב:
ואמ׳ גדולים מעשי ה׳ כלומ׳ שאין ביד חכמי המחקר להשיגם ומ״מ דרושים הם לכל חפציהם ר״ל נדרשים הם ונתנים לכל החפצים בהם וחפציהם יתואר כמו מזקן זקנים זקניהם והענין שאע״פ שאין מופת באמונתם אין מופת ג״כ בהכחשתם על שיונחו בטבע הנמנעות.
פסוק ג:
והוד והדר פעלו רומז על בריאת הגלגלים וצדקתו בהגלות הארץ והתיבשה להקוות המים וכנגד טבעם במאמר האל ורצונו ועומדת לעד כלומ׳ כשאר הדברים העומדים על טבעם כאמרו גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ (תה׳ קד).
פסוק ד:
ואמ׳ זכר עשה לנפלאותיו כלומ׳ שהפליג בנפלאותיו עד שעשה מהם נזכרות לעולם לרוב גדלם ואמ׳ חנון ורחום ה׳ עד שחנינתו ורחמיו יביאוהו להראות כחו בנפלאות.
פסוק ה:
וטרף נתן ליריאיו רומז על מה שהמציא להם חקם בירידת המן ויזכור לעולם בריתו בקיום האומה כענין אמרו כאשר השמים החדשים כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישע׳ סו כב)
פסוק ו:
וכח מעשיו ונפלאותיו הגיד לעמו ביציאת מצרים ומלחמותיהם במדבר לתת להם נחלת גוים כלומ׳ שעל יד הנפלאות שראו וששמעו נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם.
פסוק ז:
ומעשי ידיו בתת להם נחלת גויים היו אמת ומשפט ברשעת הגויים ההם כי נאמנים כל פקודיו ורמז הנה בפקודיו גזירותיו והם הדברים המקובלים הגנוזים בלב המאמין כענין ההשגחה וגמול ועונש
פסוק ח:
והם סמוכים ר״ל קבועים בלב המאמינים בלא שום התמוטטות והמערה לעד לעולם כי כולם עשויים באמת וישר.
פסוק ט:
ובסוף דבריו רמז על הגאולה שאין להתיאש ממנה ושלח וצוה עבר במקום עתיד כלומ׳ שימשך מזה שהאל יעשה נפלאות עמנו ושולח לנו פדות מכל גלות וצרה כאשר עשה לנו מאז ויצוה לעולם בריתו אתנו בלא הפסק ואז יהיה שמו קדוש ונורא ר״ל בפי הכל כענין והיה ה׳ למלך.
פסוק י:
ולהזהיר על זאת האמונה ושלא ללכת אחד המתנגדים שלא יאמינו רק מה שיחייב המיון וההקש המופתי אמ׳ שתחלת החכמה ועיקרה הוא יראת ה׳ ר״ל שמירת דרכי התורה ומצותיה ופנותיה ויסודותיה וזה יחשב שכל טוב לכל עושיהם ומקיימיהם ואז תעלה נפשו במעלות התשועה הנצחית ותהלתו עומדת לעד. זה ביאור המזמור ולמעלת הדברים הנכללים בו [נעשה] באלפ״א ביתא שתי אותיות בכל פסוק שבו לבד שני הפסוקים האחרונים שבאו בו שלש אותיות בכל אח׳ מהם לאריכותם.