פסוק א:לְכוּ נְרַנְּנָה, נשיר לַה', ואף נָרִיעָה, נרים את קולנו וננגן לְצוּר, סלע יִשְׁעֵנוּ, ישועתנו, לגואלנו החזק.
פסוק ב:נְקַדְּמָה פָנָיו בּאמירת תוֹדָה ובהקרבת קרבן תודה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.
פסוק ג:לו יאה השירה והנגינה כִּי אֵל גָּדוֹל ה', וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים,
פסוק ד:אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי, מעמקי האָרֶץ, וְאף תוֹעֲפֹת, רום ההָרִים שייכות לוֹ.
פסוק ה:אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם, וְהוּא עָשָׂהוּ, וְאת היַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ.
פסוק ו:בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה, נכרע על ברכינו לִפְנֵי ה' אשר הוא עֹשֵׂנוּ.
פסוק ז:כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ, עדרו, העם שהוא רועה ומנהיג אותו, וְהצֹאן המונהג תחת יָדוֹ. נוכל לחסות תחת הגנתו בפועל גם הַיּוֹם, אִם רק בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ ותצייתו לו כצאן לרועהו.
פסוק ח:וכאן מזכיר המשורר בשם ה' את סבלם של מי שהקשו את לבם ולא הלכו אחריו: אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, רמז למי מריבה, ששם רבו ישראל עם ה', כְּיוֹם מַסָּה, ניסיון בַּמִּדְבָּר, כשצמא העם למים. מסה ומריבה הם סמלי הניסיון והעונש של ישראל.
פסוק ט:אֲשֶׁר שם נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, בחנו אותי וגַּם רָאוּ את פָעֳלִי, מעשי: הם ראו שנעניתי לבקשתם, והם ראו גם את העונש שקיבלו בעקבות תלונותיהם.
פסוק י:אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט, אקוץ, אמאס בְּדוֹר. הרחקתי דור שלם, דור יוצאי מצרים, במשך ארבעים שנה. וָאֹמַר: עַם תֹּעֵי לֵבָב, שלבבם אינו במקום הנכון הֵם, וְהֵם – בני אותו דור לֹא יָדְעוּ דְרָכָי.
פסוק יא:עד אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי, בכעסי, אִם יְבֹאוּן, שלא יבואו אנשי אותו דור אֶל מְנוּחָתִי, ארץ ישראל. בצד הטוב שבהישענות על חסותו של ה', מופיע כאן איום חריף: כשם שלבוטחים בה' יש הכול, כך הסרים ממנו נענשים בכל תוקף.