פסוק א:למנצח על הגתית וכו׳. כוונת זה המזמור נבואה על זה הגלות והתאוותנו לבנין בה״מ והודיע בו שעקר הכוונה בתשוקת הארץ ובה״מ הוא לסבת שלימות חכמה עד שידע האדם מכבוד בוראו מה שאיפשר בשכל אנושי להשיגו
פסוק ב:ואמ׳ מה ידידות משכנותיך ר״ל מה הם חביבות ונאהבות אלינו.
פסוק ג:נכספה וכלתה ענין חמדה ותאוה וי״מ כי התאוה הנאמרת בנכספה גדלה ותביאהו לכליון אך אין הכרח בכך כי כל תוספת לשון כפול תאמ׳ עליו מלת גם אף בלא תוספת ענין. ולבי ובשרי רומז במלת לבי אל כוונת הלב ובבשרי על דבור הפה כלומ׳ שאין תפלתי רנת הפה לבד רק רנת הפה בכוונת הלב.
פסוק ד:ואמ׳ דרך קינה גם צפור מצאה בית כלומ׳ שהמקדש חרב ושמם עד שנעשה מעון לחיות ע״ד שועלים הלכו בו (איכה ה יח) ושהוא חרב כל כך עד שהצפור והדרור עומדים לבטח על מזבחותיהם או המשיל פחותי האומות אל הצפור ודרור על כנסת ישר׳ ואפרוחיה על פרחי כהונה. ולדעתי לפי הדרש בא הפסוק עבר במקום עתיד ומפני שאמ׳ בתחלה לשון יחיד נכספה וגם כלתה נפשי וכן שהדבר ידוע שכספו ותשוקתו של דוד היתה מרובה בבנין בה״מ אמ׳ שלא לתועלת עצמו ולשלימות נפשו לבד הוא משתוקק ונכסף אבל לדעת כל הכנסיא ולשלימות האומה שתמצא ותשיג כבוד הבית ותשית אפרוחיה על מזבחותיו וכן מצד שפירשנו שתכלית התשוקה במקום הנבחר ההוא לא היתה רק להיותו מקום לחכמה עם היות הדבר ידוע שדוד היה מכיר חסרונו בחכמה ומשפיל עצמו תמיד ומתנצל על היותו מדבר בענין החכמה שלא אירע לו להתגברות בחסרונו אבל לרוב תשוקתו איפשר אצלי לפרש שגם בזה אחז זה הדרך ור״ל נכספה וגם כלתה נפשי וגו׳ לרוב כספי ותשוקתי בהשלמת נפשי ואע״פ שאני רואה ומכיר בעצמי שאיני ראוי לכך הנה מעלת המקום מכינה כל אדם לכך ומסייעת כי הבא ליטהר מסייעין אותו וגם צפור ודרור והוא משל על הילדים המתחילים בלמוד מצאו די ספוקם להתלמד שם בהדרגה ובסדר עד שיבוא עתם ויגיעו לשלימות וישיתו אפרוחים ר״ל דעותיהם וסברותיהם במזבחות האל ר״ל ביותר עמוק שבחכמות.
פסוק ה:ולרוב מעלת המקום אמ׳ אשרי יושבי ביתך ר״ל אשרי המחכה ויגיע לכך ועוד פי׳ לנצח בלא הפסק גלות עוד.
פסוק ו:ועם כל זה הוא מאשר הטורח בכך כי עם כל מעלת המקום אם יעמוד בשתיקה שם לא ישלימוהו כותלי הבית ועציו ואבניו וע״כ אמר אחר שאשריהו הקובע לו מקום לשם צריך שידעו ג״כ שהאשור הוא למי שיש לו עוז וגבורה להטריח עצמו בלמוד ומלת בך רומזת כי הטורח בלמוד הוא לדעת מציאותו ואחדותו והדומים להם והוא שאמ׳ בך. ואמ׳ מסלות בלבבם ר״ל שלא יהרסו לראות אבל יתנו בלבבם מסלות בלמודם ללכת בהם כסדר מדריגה אחר מדריגה
פסוק ז:וכשיהיה כן עוברי בעמק ר״ל החכמים השלמים העוברים בעמק המבוכות בלא שום עוות להיות לפניהם העקוב למישור והרכסים לבקעה ישלימוהו עד שירמה להם ויגיע למעלתם להשפיע מטובו לזולתו שהיא תכלית החכמה שזהו מעין ישיתוהו. ואמ׳ גם ברכות וגו׳ שעם כל זה צריך שהחכם השלם ישית עינו על המתלמד ללמדו להועיל ור״ל גם ברכות יעטה וילבש המורה והמלמדים להועיל
פסוק ח:ואז כשישלמו כל אלה [ילכו] מחיל אל חיל מחכמה לחכמה לאחרונה שבהם ויראה אל א׳ ר״ל שישיג מכבודו כפי האיפשר בשכל האנושי.
פסוק ט:ואחר שהשלים זה הפליג בתפלתו להשיבנו אל מקום נבחר כזה והוא שאמ׳ שמעה תפלתי וגו׳
פסוק י:ואמ׳ מגננו ראה א׳ ויש מפרשים שהוא הפוך ומשפטו מגיננו אל׳ ראה והבט וגו׳ כלומ׳ אתה מגיננו א׳ ראה והבט פני משיחך. וי״מ מגננו א׳ ר״ל מקדשנו ושהוא מגן לנו כלומ׳ ראה בעין לבך לבנותו וכן והבט פני משיחך כלומ׳ להביאו מהר.
פסוק יא:כי טוב יום אחד בחציריך ושאמות למחר משאחיה אלף שנים בארץ נכריה בחרתי הסתופף ר״ל עמידה תחת הסף לבד בבית אלהי מדור דירה קבועה ובשלוה באהלי רשע בין האומות וקראם אהלי רשע אם מצד שקראם רשעים או מצד ההמיה לעושר ולהצלחות המדומות מלשון ובכל אשר יפנה ירשיע (ש״א יד מז).
פסוק יב:ואמ׳ כי שמש ומגן ה׳ הנה לדעתי כי במקום אע״פ שהשם ברחמיו לנו בגלות שמש להאיר לנו בחשך הגלות ומגן ומחסה מן הצרות אע״פ כן אנו מקוים עוד לישועה האמתית לשכון בארצנו ושיתן לנו בזה חן וכבוד ולא ימנע טוב להולכים בתמים עמו
פסוק יג:ולהודיע שהוא בוטח באל בזה אמ׳ ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך.
