א לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַגִּתִּ֑ית לִבְנֵי־קֹ֥רַח מִזְמֽוֹר׃ ב מַה־יְּדִיד֥וֹת מִשְׁכְּנוֹתֶ֗יךָ יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ג נִכְסְפָ֬ה וְגַם־כָּלְתָ֨ה ׀ נַפְשִׁי֮ לְחַצְר֪וֹת יְה֫וָ֥ה לִבִּ֥י וּבְשָׂרִ֑י יְ֝רַנְּנ֗וּ אֶ֣ל אֵֽל־חָֽי׃ ד גַּם־צִפּ֨וֹר ׀ מָ֪צְאָה בַ֡יִת וּדְר֤וֹר ׀ קֵ֥ן לָהּ֮ אֲשֶׁר־שָׁ֪תָה אֶפְרֹ֫חֶ֥יהָ אֶֽת־מִ֭זְבְּחוֹתֶיךָ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מַ֝לְכִּ֗י וֵאלֹהָֽי׃ ה אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה׃ ו אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם עֽוֹז־ל֥וֹ בָ֑ךְ מְ֝סִלּ֗וֹת בִּלְבָבָֽם׃ ז עֹבְרֵ֤י ׀ בְּעֵ֣מֶק הַ֭בָּכָא מַעְיָ֣ן יְשִׁית֑וּהוּ גַּם־בְּ֝רָכ֗וֹת יַעְטֶ֥ה מוֹרֶֽה׃ ח יֵ֭לְכוּ מֵחַ֣יִל אֶל־חָ֑יִל יֵרָאֶ֖ה אֶל־אֱלֹהִ֣ים בְּצִיּֽוֹן׃ ט יְה֘וָ֤ה אֱלֹהִ֣ים צְ֭בָאוֹת שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י הַאֲזִ֨ינָה אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ י מָ֭גִנֵּנוּ רְאֵ֣ה אֱלֹהִ֑ים וְ֝הַבֵּ֗ט פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ׃ יא כִּ֤י טֽוֹב־י֥וֹם בַּחֲצֵרֶ֗יךָ מֵ֫אָ֥לֶף בָּחַ֗רְתִּי הִ֭סְתּוֹפֵף בְּבֵ֣ית אֱלֹהַ֑י מִ֝דּ֗וּר בְּאָהֳלֵי־רֶֽשַׁע׃ יב כִּ֤י שֶׁ֨מֶשׁ ׀ וּמָגֵן֮ יְהוָ֪ה אֱלֹ֫הִ֥ים חֵ֣ן וְ֭כָבוֹד יִתֵּ֣ן יְהוָ֑ה לֹ֥א יִמְנַע־ט֝֗וֹב לַֽהֹלְכִ֥ים בְּתָמִֽים׃ יג יְהוָ֥ה צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י אָ֝דָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
למנצח, הגתית - פירשתיו.
פסוק ב:
מה ידידות - אהובות, תאר למשכנות.
פסוק ג:
נכספה - התאותה וכמעט כלתה מרוב התאוה. והטעם: שעברה חק התאוה על כן מלת גם.
פסוק ג:
לחצרות ה' - אם זה מבני קרח הוא בבבל, או אם מבני קרח בימי דוד.
פסוק ג:
לחצרות – שהוא סביבות אהל השם, או דרך נבואה.
פסוק ג:
לבי - הוא השכל והדעת שהם בנשמה.
פסוק ג:
ובשרי - הגוף, והשַעַר – הפה. פירוש: שער בשר הגוף המרנן, עם שכל מחשבת הכל - הוא הפה, שהוא פתח הבשר, על כן ירננו.
פסוק ג:
וטעם אל – כנגד כלתה, או שהיה החיה הלב עם הבשר.
פסוק ד:
גם - כמו: גם בשחוק יכאב לב שטעמו כמו עד.
פסוק ד:
ודרור - שם עוף מנגן, אולי נקרא כן בעבור שאין מנהגו לנגן כל זמן שאיננו חפשי וזה העוף ידוע הוא בספרד. אמר רבי משה: כי העוף שתולדתו לברוח מיישוב בני אדם יחוג למקום הכבוד מקום הקרבנות הקרובים לפניו דרך משל והם עושים כן, אולי היו קרבים אל מזבחך, שידעו מקום המזבח על כן שתה שם אפרוחיה. ורבי יהודה בן בלעם לעג לר' משה: כי מה דעת יש בעופות?! רק הפירוש כי נכספה נפשי לחצרות ה' ואל מזבחותיך ואני מתנודד ולא אמצא מה שאחפוץ, והנה הצפור מצאה בית וקן ואני אינני מוצא.
פסוק ה:
אשרי יושבי ביתך - הם הכהנים והלוים.
פסוק ו:
אשרי אדם - החוגגים מישראל והם הצריכים לעוז כי הם הולכים.
פסוק ו:
וטעם מסלות – שאין בלבם חפץ ולא מחשבה, רק המסלות שהולכים שם בית השם.
פסוק ז:
עוברי בעמק הבכא - שם מקום, או עמק שם אילנים הנקראים בכאים.
פסוק ז:
וטעם מעיין ישיתוהו – מרוב החוגגים בעמק שירד שם גשם, בעבור רגלי העוברים נמצאו לעולם שם המים, כאילו שם מעין והנה חסר כ"ף כמעיין ישיתוהו, כמו אש אוכלה הוא.
פסוק ז:
גם ברכות יעטה מורה – הדרך בעבור רוב המים וזה כדרך: משבריך וגליך כאשר פירשתיו. אמר רבי יהודה: כי מורה שם מקום כמו מגבעת המורה. בעמק פסוק הוא בשמואל.
פסוק ח:
פירוש מחיל אל חיל – מסעים שהם הולכים החוגגים מגזרת חיל וחומה. והנכון שחיל צבא אנשים רבים כדרך חבל נביאים עד הגיעם אל מקום הכבוד בציון, והטעם יראה כל אחד מהם, כמו: לראות את פני ה' אלהיך.
פסוק ט:
ה' - כבר פירשתיו, כי הוא דרך קצרה וכן הוא: ה' אלהים אלהי צבאות.
פסוק ט:
וטעם צבאות – המלאכים וכנגדם הזכיר יעקב, שבניו הם צבאותיו בארץ, כמו: כל צבאות ה' וזה המשורר מתפלל להקריב הישועה. והנכון: שהוא דבק עם הכתוב אחריו.
פסוק י:
מגננו - הוא המלך שיגן ביד העם, כמו: כי לה' מגיננו והטעם שיושיע השם מלכנו, כי בימיו ילכו חוגגים אל בית השם בלי פחד אויב.
פסוק יא:
כי - דבק עם תחלת המזמור נכספה.
פסוק יא:
מאלף - יום אל מקום אחר והסתופף לשבת בסף השער.
פסוק יא:
מדור - כמו לגור בלשון ארמית.
פסוק יא:
ומלת רשע – מגזרת ובכל אשר יפנה ירשיע.
פסוק יב:
כי - בעבור שהזכיר מגיננו ראה אלהים, כי המגן באמת הוא השם לבדו.
פסוק יב:
וטעם שמש – כי החוגגים צריכים לשמש בעבור הליכתם. וטעם אחר: בעבור כי השמש תכה יומם, אמר כנגדה ומגן.
פסוק יב:
וטעם חן וכבוד יתן ה' – להולכים בדרך תמים הם החוגגים, והשם יתן להם חן וכבוד בכל מקום שיעברו בו, כי השם לא ימנע מהמקבלים אותו.
פסוק יג:
ה' - זה הפסוק קשור בעליון הבוטח בשם, לא יחסר טוב.