נִכְסְפָה וְגַם־כָּלְתָה

פרקנו מבטא את השתוקקות המשורר מבני קרח לבית ה', והטוב לו זוכה המסתופף בו. שיאו של הפרק מתבטא בפסוק המוכר לנו בשל היותו מולחן במספר מנגינות: "נִכְסְפָ֬ה וְגַם־כָּלְתָ֨ה ׀ נַפְשִׁי֮ לְחַצְר֪וֹת יְ-ה֫וָ֥ה לִבִּ֥י וּבְשָׂרִ֑י יְ֝רַנְּנ֗וּ אֶ֣ל אֵֽל־חָֽי׃". לעתים דווקא היותו של פסוק שגור על לשוננו מונעת מאתנו להעמיק בכוונות אותן הוא מסתיר בחובו.

מה מקורה של המילה "נִכְסְפָ֬ה", ומה חסר בה שהמשורר מוסיף עליה "וְגַם־כָּלְתָ֨ה"? מה היחס בין הנפש הנכספת ללב ולבשר? מדוע הפעלים בראשו של הפסוק בלשון עבר ובסופו בעתיד? מה משמעות הביטוי "א-ל חי" ובניגוד לאיזה אלוהים מתים? האם מדובר במי שהיה בחצרות ה' ועתה הוא גולה ורחוק מהם או שמדובר במי שעוד לא פגשם והוא משתוקק להיות בהם? 

נִכְסְפָ֬ה

השורש כ.ס.פ מוכר יותר מהשימוש בו למתכת כסף, ולשימושנו היום-יומי בהגדרה למטבע העובר לסוחר. מה בינו ובין הכיסופים והערגה לא-ל חי? האם הכסף הוא השורש שמתוכו נולדה המילה כיסופים או שמהמילה כיסופים גזרו את המושג כסף?

מעיון ברש"י אפשר אולי למצוא פתרון לכך. רש"י, בעקבות תרגום אונקלוס, מציין במופע הראשון של שורש זה במובן של כיסופים בבראשית: "נכספתה – חמדת, והרבה יש במקרא"(בראשית לא ל). למילה יש חמישה מופעים בלבד בכל התנ"ך (בראשית לא ל; צפניה ב א; תהילים פד ג; איוב יד יד). האם זה הרבה? 

אם נדקדק ברש"י נוכל לומר שרש"י מוצא במשמעות של כיסופים את מקור המילה השימושית כסף. הכיסופים הם החמדה, ואת תשוקת החמדה שלו, מספק האדם בעזרת האמצעי, הכסף, אליו הוא כוסף. אכן אזכורים לכסף לא חסרים במקרא.

פירוש קדום נוסף המצוי בידינו הם דברי המדרש בספר שמות: "ואין 'תכסוף' אלא תאווה שנאמר... 'נִכְסְפָ֬ה וְגַם־כָּלְתָ֨ה ׀ נַפְשִׁי֮' "(שמות רבה לו ד). נראה שניתן להבחין בין שני הפירושים (וכפי ההבחנה בדברי רש"י להלן): החמדה היא תחושת האדם בעת רצונו להשיג את מה שאין לו (כמשמעות הביטוי לא תחמוד), והתאווה היא הרצון לספק את החשק או את היצר הקיים באדם.

יש מפרשים שנטו למשמעות הארמית של השורש כ.ס.פ, והיא הכספת הפנים, חיוורון הקורה לכל אדם הנמצא בהתרגשות רבה, כלשון חז"ל בהקשר להגדרת חמץ: "כאדם שהכסיפו פניו שעמדו שערותיו"(משנה פסחים ג ה), ופירש ברטנורא: "מפני הפחד". זה הביטוי החיצוני המתגלה בפניו של האדם ומבטא את תחושות הלב.

וְגַם־כָּלְתָ֨ה ׀ נַפְשִׁי֮

רש"י מפרש את המילה "כָּלְתָ֨ה" כך: "נתאוותה, כמו: 'וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם' ". ועל כן פירש את המילה "וְגַם" במשמעות של תוספת על גבי הכיסופים: "נחמדה וגם נתאוותה נפשי". אלו הן שתי דרגות של השתוקקות.

אפשר להבין גם אחרת. "כלות הנפש" במובן החיובי הוא ביטוי ייחודי בתהלים, שכן "כליה" בדרך כלל משמשת ללשון גמר, סיום ואובדן בהקשרים שליליים. ואצלנו, הנפש "נגמרת" בהשתוקקותה לחצרות ה'. לפי הסבר זה המילה "וְגַם" לא באה להוסיף אלא היא במשמעות של תוצאה. הנפש נכספה מאוד עד כלותה, כפי שמדייק האבן עזרא: " נִכְסְפָ֬ה - התאוותה, וכמעט כלתה מרוב התאווה, והטעם שעברה חוק התאווה על כן מילת 'גם' ". ביטוי מרגש זה של כיסופים מבטא את תחושת ה'אַין' שבאדם, כאשר הוא מתבטל כל כולו בפני הישות הא-להית.

כאשר אנו קוראים את דברי הפרשנים המפרשים את הכיסופים כחמדה, כתאווה וכהשתוקקות, עולה בנו שאלה, האין אלו מילים נמוכות להגדרת הגעגוע הרוחני? על כך נעמוד כשנעיין בחציו השני של הפסוק.

לְחַצְר֪וֹת יְ-ה֫וָ֥ה

בפרק מופיע המקדש בשמות שונים ומתחלפים: "משכנותיך", "מזבחותיך", "ביתך", וכאן, חצרות, החלק המקיף את בית ה', החלק שאינו בנוי ומקורה. נראה שטמונה פה כוונה פנימית עמוקה. המשורר, שהיה לוי מבני קרח, משתוקק בעיקר לעבודתו כלוי בחצר, שכן אין הוא ככהן המשמש בתוך ההיכל, כפי שהוא גם מתאר בסוף המזמור: "כִּ֤י טֽוֹב־י֥וֹם בַּחֲצֵרֶ֗יךָ מֵ֫אָ֥לֶף בָּחַ֗רְתִּי הִ֭סְתּוֹפֵף בְּבֵ֣ית אֱ-לֹהַ֑י מִ֝דּ֗וּר בְּאָהֳלֵי־רֶֽשַׁע׃". טֽוֹב לי י֥וֹם אחד בחצר המקדש מאלף ימים או שנות חיים במקום אחר, ועדיפה לי ישיבה בחוץ על הסף, "הִ֭סְתּוֹפֵף", מאשר המגורים בתוך אָהֳלֵי־רֶשַׁע. כאן אולי רומזים בני קרח את השלמתם עם עובדת היותם לוויים, ללא שאיפות כהונה כאביהם.

לִבִּ֥י וּבְשָׂרִ֑י יְ֝רַנְּנ֗וּ

בני קרח שהיו מן המשוררים מתגעגעים לעבודתם. שם בְּחַצְרוֹת יְ-ה֫וָ֥ה הם ירננו וישירו בכל כוחות גופם. הלב מבטא את החכמה ואת התבונה, והבשר מבטא את איברי הגוף בתפקודיהם השונים. כאן הפה הוא "פתח הבשר" (אבן עזרא) המוציא לעולם את רחשי הלב בשירה.

אֶ֣ל אֵֽל־חָֽי׃

בשונה מאלוהי העמים מסביב, שכולם אמנם מוחשיים מאוד וגלויים אך הם פסלים דוממים, המשורר משתוקק לעבודת המקדש בה יוכל לעבוד ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו את ה', הא-להים החיים. 

סגירת מעגל

כעת נוכל להבין את שני חלקי הפסוק. הראשון מתייחס למציאות ההווה, הנוכחית, והשני מבטא את התקווה לשינוי המציאות בעתיד. המשורר אומר: נפשי משתוקקת עד כלות לחצרות ה'. שם אוכל לעבוד את ה' בגופי, בשירה. גדלותו של המזמור ועצמתו של הפסוק בכך שהוא נותן דימויים מוחשיים מאוד מחיי הבשר שלנו לעולם התשוקות הרוחני. 

הפער המודגש בפסוק זה הוא בין העבודה הרוחנית והנפשית שהתעצמה מאוד בגלות, כי לא הייתה חלופה אחרת, ובין העבודה הממשית בתוך מציאות החיים בארץ ישראל בבית המקדש. עבודת ה' בארץ ישראל היא לא רק געגועי נפש אלא עבודת חיים, בה הפה הגשמי מבטא את רחשי הלב. עם חזרתנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות עלינו לחדש את עבודת ה' שבגוף, ובמעשינו ברמ"ח איברינו ושס"ה גידינו לבטא את השתוקקותנו וכיסופינו. 

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"