פסוק א:מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱלֹהִים נִצָּב, נוכח תמיד בַּעֲדַת אֵל, המועצה השופטת. בְּקֶרֶב, בתוך אֱלֹהִים, דיינים הוא יִשְׁפֹּט. המשורר מעורר את מודעותם של השופטים לכך שאלוקים נמצא אתם ומשגיח על הכרעותיהם ומעשיהם.
פסוק ב:ומכאן דברי התוכחה: עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל, וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ, תעדיפו את הרשעים במשפט?! איך אינכם יראים להטות משפט שאלוקים מעורב בו?! סֶלָה.
פסוק ג:תחת זאת עליכם להגן על חסרי הישע – שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ במאבקו בדין מול עושקיו, גם אם הם תקיפים ועשירים.
פסוק ד:פַּלְּטוּ, הצילו דַל וְאֶבְיוֹן, מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.
פסוק ה:אך השופטים הללו נוהגים לפי האינטרסים שלהם, כי הם לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ. אין הם רואים את אור האמת – בין שהם פועלים כך במסתרים או בגלוי. בעיוורונם ובעיוותיהם הם גורמים לכך שיִמּוֹטוּ, יתמוטטו כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ, יסודות העולם, שהרי אחד הדברים המחזיקים את קיומה של חברה, הוא משפט צדק.
פסוק ו:אֲנִי אָמַרְתִּי מתחילה: אֱלֹהִים אַתֶּם, הדיינים. כאן מודגש כפל המשמעות של מלה זו, שהרי הדיינים נקראים 'אלוהים' משום שהם אמורים לייצג את ה' במשפט; ואני, אומר המשורר, חשבתי שאכן אתם כמלאכים, שבְּנֵי עֶלְיוֹן, כינוי למלאכים. כֻּלְּכֶם, שאינכם סרים מעם ה'.
פסוק ז:אבל אין הדבר נכון – אָכֵן, אדרבא, כְּבני אָדָם תְּמוּתוּן ולא כבני עליון, וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ. אין אתם אלא אנשים תקיפים, פוליטיקאים, ואינכם מייצגים כוח עליון. על כן גדולתכם לא תחזיק זמן רב.
פסוק ח:ומכאן נובעת הבקשה: קוּמָה, התגלה, אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ, היֵה אתה הדיין השופט את העולם, כִּי אַתָּה תִנְחַל, תבטא את בעלותך בְּכָל הַגּוֹיִם.
