אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל – שכינה בעשרה
הפרק פותח:
אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל.
(תהילים פב א)
עשרה מישראל שעוסקים בתורה או בתפילה – שכינה שורה עמהם. ואמנם גם כשאחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש מדרגות בזה, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה בעולם (עיין ברכות ו.). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג:).
וכיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים, שעל ידם השכינה שורה. ואם אינו יכול להגיע בין העשרה הראשונים לתפילת שחרית, ישתדל להיות בין העשרה הראשונים לתפילת מנחה או מעריב (שו"ע או"ח צ יד; בא"ח מקץ א).
[המבי"ט (בית א-להים שער היסודות פל"ט), ביאר שמזמן משה רבנו עד החורבן הייתה השכינה נגלית במקום הקרבן, והיתה הנבואה בישראל, וגם תפילת היחיד הייתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה במניין, כדי שתשרה ביניהם השכינה ומתוך כך תתקבל תפילתם. ועיין ביבי"א ח"ו י ה.]
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – תפילה'