א לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־ידיתון (יְדוּת֗וּן) לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר׃ ב קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי׃ ג בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י ׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃ ד אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה ׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃ ה אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר׃ ו חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים׃ ז אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם־לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי׃ ח הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח ׀ אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא־יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד׃ ט הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ י הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם־קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה׃ יא וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן׃ יב אזכיר (אֶזְכּ֥וֹר) מַֽעַלְלֵי־יָ֑הּ כִּֽי־אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ׃ יג וְהָגִ֥יתִי בְכָל־פָּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃ יד אֱ֭לֹהִים בַּקֹּ֣דֶשׁ דַּרְכֶּ֑ךָ מִי־אֵ֥ל גָּ֝ד֗וֹל כֵּֽאלֹהִֽים׃ טו אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ׃ טז גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי־יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה׃ יז רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם ׀ אֱ‍ֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת׃ יח זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם ׀ עָב֗וֹת ק֭וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף־חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ׃ יט ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ ׀ בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ׃ כ בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ ושביליך (וּֽ֭שְׁבִֽילְךָ) בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ׃ כא נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
על ידותון. בעבור הדתות והדינין שעברו על ישראל או הוא שם כלי נגון:
פסוק ב:
קולי. ארים קולי אל אלהים ואצעק אליו וכאשר ארים קולי יאזין באזניו לשמוע אלי:
פסוק ג:
ביום צרתי. בעת בוא הצרה דרשתי את ה׳‎:
פסוק ג:
ידי. ר״‎ל מכתי תזל עלי כל הלילה ואינה נחלשת ולכן ממאנת נפשי לקבל תנחומין:
פסוק ד:
אזכרה. כשאני זוכר בכובד החורבן לבי הומה:
פסוק ד:
אשיחה. אספר תלאותי ורוחי כפופה ומעונה זה זמן רב:
פסוק ה:
אחזת. מגודל התוגה לא אוכל לישן כאלו אחזת מכסי העין השומרים אותם מן האבק ולא אוכל א״‎כ לסגרם כדרך הישן:
פסוק ה:
נפעמתי. אני נשבר ומוכה עד שלא אוכל לדבר:
פסוק ו:
חשבתי. אני חושב בימי הטובים שהיו לי מימי קדם:
פסוק ו:
שנות עולמים. כפל הדבר במ״‎ש:
פסוק ז:
בלילה. היא העת שמחשבות האדם פנויים ואז אזכור מה שהייתי מנגן בבה״‎מ ואני מדבר עם לבבי ורוחי יחפש לדעת מה יהיה סוף הדבר:
פסוק ח:
הלעולמים. וכי עד עולם יעזוב ה׳‎ אותי וכי לא יוסיף להיות עוד מרוצה לי כאשר היה בימי קדם:
פסוק ט:
האפס. וכי כלה חסדו עד עולם וכי השלים אמרי הנחמות דור דורים ר״‎ל וכי עד עולם יהיו כלים הנחמות לבל יתקיימו:
פסוק י:
השכח. וכי שכח ה׳‎ לחנן אותנו וכי בעבור האף שחרה בנו סגר את רחמיו עד עולם בתמיה:
פסוק יא:
ואומר. אשיב אמרי אלי אין זה כי אם להביא עלי חיל ורעד לשוב מחטאתי ובעבור זה היתה השתנות בימין עליון ממה שהיתה לשעבר נאדרי בכח רועצת האויב:
פסוק יב:
אזכור. כי אזכור מעשה ה׳‎ אשר לא קצרה ידו:
פסוק יב:
מקדם פלאך. הפלאות שעשית לי מימי קדם:
פסוק יג:
והגיתי. אני מחשב בכל פעליך ובהם אדבר והמה לי למשיב נפש:
פסוק יד:
אלהים. אתה אלהים הן ידעתי כי דרכך לקדש שמך לעשות דין ברשעים אף ידעתי שאין אל גדול כאלהים שיהיה הכח בידו למחות מלנקום נקם:
פסוק טו:
אתה האל. ולא אחר:
פסוק טו:
הודעת. פרסמת עוזך בין העמים:
פסוק טז:
בזרוע. בכח זרועך גאלת את עמך ממצרים:
פסוק טז:
בני יעקב ויוסף. כי יעקב ילדם ויוסף כלכלם ברעב לזה נקראים ע״‎ש שניהם:
פסוק טז:
סלה. ר״‎ל גאולה שלימה עד עולם ולא חזרו להשתעבד בהם:
פסוק יז:
ראוך מים. כאשר ראוך מי הים חלו ורעדו ונסו במקומם:
פסוק יז:
תהומות. עומק המים רגזו ופחדו וכפל הדבר במ״‎ש:
פסוק יח:
זורמו מים עבות. העננים נטפו מים כזרם בעת עברם בים להומם את מצרים:
פסוק יח:
קול. זה קול הרעם:
פסוק יח:
חצציך. הם הברקים שהם חציו של מקום:
פסוק יט:
בגלגל. קול רעם בא בגלגלי מרכבות פרעה כמ״‎ש ויסר את אופן מרכבותיו (שמות י״ד:כ״ה):
פסוק יט:
האירו. הברקים היו גדולים עד שהאירו בכל העולם וכל הארץ רגזה ורעשה:
פסוק כ:
בים דרכך. עשית דרכך בים:
פסוק כ:
ושבילך. כפל הדבר במ״‎ש:
פסוק כ:
לא נודעו. לא היה ניכר מדרך עקבות הרגל כי מיד חזר הים לאיתנו לכסות על מצרים:
פסוק כא:
נחית כצאן. כמו הרועה מנהיג הצאן כן נהגת עמך ע״‎י משה ואהרן (וחוזר לתחלת הענין לומר כשאזכור כל אלה אדע כי לא מקוצר יד לא גאלתנו כ״‎א לעורר לבנו לתשובה):