לפרק ע"ז

בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲ-דֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי:
(תהילים עז ג)

"יָדִ֤י לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה" - הציור הוא זה: בלַיְלָה ראשו מונח בין זרועותיו והוא בוכה ומעיניו זולגות דמעות הנושרות על הידים ומשם נגרות לארץ.

אֶזְכְּרָ֣ה אֱ-לֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה: אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר: חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים: אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם-לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי:
(תהילים עז ד-ז)

הפסוקים קשורים יחד ומלאים יופי טרגי, וכוונתם: בזְכְּרָ֣ה אֱ-לֹהִ֣ים במחשבתי, וְאֶֽהֱמָיָ֑ה בקול, אפס אך אָשִׂ֓יחָה וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י... נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר, כלומר, קולו נחבא מעוצר רעה ויגון ובעל כרחו עליו לשוב לעולם מחשבותיו ולשיחה שאינה בדיבור אלא בהלך מחשבה עם לבבו.

בליל חושך זה, כשאסון האומה דיכא בקרבו גם את כח הדיבור שלו, צף ומחלחל בזכרונו כארס זֵכֶר-לילי-קדם בעוד המקדש על מכונו וזכר נגינתו אז בתוך המון חוגג ועליז בליל התקדש חג. ["ובלילה שִׁירֹה עמי"(תהילים מב ט), "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל כט)].

וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן:
(תהילים עז יא)

"חַלּ֣וֹתִי" - בקשתי, מלשון "ויחל משה"(שמות לב יא).

"שְׁ֝נ֗וֹת" - חזור, מלשון "ולא שנה לו" (שמואל ב כ י).

כוונת הפסוק: בקשתי היא שהעֶלְיֽוֹן יוסיף שנית ימינו להראותנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים [על דרך סגנון ישעיהו: "והיה ביום ההיא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו... כאשר הייתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים"(ישעיה יא יא)].