א לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־ידיתון (יְדוּת֗וּן) לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר׃ ב קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי׃ ג בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י ׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃ ד אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה ׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃ ה אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר׃ ו חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים׃ ז אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם־לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי׃ ח הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח ׀ אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא־יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד׃ ט הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ י הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם־קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה׃ יא וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן׃ יב אזכיר (אֶזְכּ֥וֹר) מַֽעַלְלֵי־יָ֑הּ כִּֽי־אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ׃ יג וְהָגִ֥יתִי בְכָל־פָּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃ יד אֱ֭לֹהִים בַּקֹּ֣דֶשׁ דַּרְכֶּ֑ךָ מִי־אֵ֥ל גָּ֝ד֗וֹל כֵּֽאלֹהִֽים׃ טו אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ׃ טז גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי־יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה׃ יז רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם ׀ אֱ‍ֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת׃ יח זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם ׀ עָב֗וֹת ק֭וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף־חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ׃ יט ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ ׀ בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ׃ כ בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ ושביליך (וּֽ֭שְׁבִֽילְךָ) בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ׃ כא נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ עַל ניגון יְדוּתוּן, אחד מראשי המשוררים והמנגנים במקדש; כלי נגינה; או: כלי שירה המיוחסים לאותו משורר, לְאָסָף מִזְמוֹר.
פסוק ב:
קוֹלִי ארים אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה, קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין, והוא יאזין אֵלָי.
פסוק ג:
בְּיוֹם צָרָתִי את אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי. יָדִי, כוחי, מקומי או מכתי בלַיְלָה נִגְּרָה, נשפכת וְלֹא תָפוּג, אינה מפסיקה כי צרותי גדולות. מֵאֲנָה להִנָּחֵם נַפְשִׁי.
פסוק ד:
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה. כשאני נזכר בה', אני מדבר; שר; נאנח ובוכה; או: משתוקק; אָשִׂיחָה, אתנה את צרותי, ומתפילתי תִתְעַטֵּף, מתעלפת רוּחִי. סֶלָה.
פסוק ה:
אָחַזְתָּ את שְׁמֻרוֹת עֵינָי, עפעפי, ואינך מניח לי להירדם. אפילו לבכות ולהתפלל בלי הרף אינני יכול – נִפְעַמְתִּי, אני מתרגש, מוכה תדהמה וְלֹא אֲדַבֵּר.
פסוק ו:
אל מול צרות ההווה המכבידות עלי, חִשַּׁבְתִּי, אני מהרהר על יָמִים מִקֶּדֶם, על שְׁנוֹת עוֹלָמִים, שנים רחוקות.
פסוק ז:
אֶזְכְּרָה את נְגִינָתִי, שירת ההודיה ששרתי לאלוקים בעבר על חסדיו, בַּלָּיְלָה, ועדיין עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, אני מהרהר ומתחבט בעצמי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי תשובות ופתרונות.
פסוק ח:
מצד אחד אני תוהה: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי, וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד בנו?!
פסוק ט:
האם אָפֵס, נגמר לָנֶצַח חַסְדּוֹ?! האם גָּמַר אֹמֶר, תמה הבטחתו לְדֹר וָדֹר?!
פסוק י:
הֲשָׁכַח חַנּוֹת, לרחם אֵל?! האִם קָפַץ בְּאַף, חסם מתוך כעס את רַחֲמָיו?! סֶלָה.
פסוק יא:
וָאֹמַר, אני שב ואומר ללבי: חַלּוֹתִי, בַּקשתי הִיא לעמוד ולהתבונן אל מול שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, השנים שבהן פעלה יד ימינו של ה', שנות השפעת חסדו עלינו.
פסוק יב:
אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי, מעשי יָהּ, כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ, את הפלאות שחוללת בימי קדם.
פסוק יג:
וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ, וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ שבעבר אָשִׂיחָה, אספר.
פסוק יד:
אֱלֹהִים, בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ. התגלותך בעולם קדושה ונשגבה. מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים?!
פסוק טו:
אַתָּה הָאֵל שעֹשֵׂה פֶלֶא, הוֹדַעְתָּ בעבר בָעַמִּים את עֻזֶּךָ, כוחך.
פסוק טז:
גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ, בכוח את עַמֶּךָ, את בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף. סֶלָה.
פסוק יז:
עתה מתוארות צורות התגלות אחדות: רָאוּךָ מַּיִם, אֱלֹהִים; רָאוּךָ מַּיִם, יָחִילוּ, פחדו ונסוגו, אַף יִרְגְּזוּ, רעדו תְהֹמוֹת בקריעת ים סוף.
פסוק יח:
זֹרְמוּ, קלחו מַיִם עָבוֹת, עבים, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, השמים, אַף חֲצָצֶיךָ, חציך, ברקיך יִתְהַלָּכוּ.
פסוק יט:
קוֹל רַעַמְךָ נשמע בַּגַּלְגַּל, ברקיע; מסביב לעולם; או: בסופה המתגלגלת. הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל, את העולם, רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ, רעדה הָאָרֶץ.
פסוק כ:
בַּיָּם דַּרְכֶּךָ, שכן בקעת לנו דרך בים סוף, וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים, וְאחרי שעברת אתנו בים, עִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ. העולם חזר לקדמותו, ולא נשאר כל סימן.
פסוק כא:
ומאז נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. כאשר אני נזכר בדברים אלה, מתעוררת בי תקווה למרות צרותי בהווה.