א מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ׃ ב זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨ ׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה ׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ׃ ג הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל־הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ׃ ד שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת׃ ה יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסֲבָךְ־עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת׃ ו ועת (וְ֭עַתָּה) פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן׃ ז שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן־שְׁמֶֽךָ׃ ח אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל־מוֹעֲדֵי־אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ׃ ט אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה׃ י עַד־מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח׃ יא לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִֽימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב חוקך (חֵֽיקְךָ֣) כַלֵּֽה׃ יב וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ׃ יג אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם׃ יד אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים׃ טו אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן׃ טז לְךָ֣ י֭וֹם אַף־לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ׃ יז אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כָּל־גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּם׃ יח זְכָר־זֹ֗את א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף ׀ יְהוָ֑ה וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִֽאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ׃ יט אַל־תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח׃ כ הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי־אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס׃ כא אַל־יָשֹׁ֣ב דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שְׁמֶֽךָ׃ כב קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִיבָ֣ה רִיבֶ֑ךָ זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל כָּל־הַיּֽוֹם׃ כג אַל־תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
זנחת לנצח. למה עזבת את ישראל זה זמן רב עד שנראה כאלו כן יהיה לעולם יעשן. למה יעשן אפך בישראל שהמה הצאן שאתה רועם:
פסוק ב:
קנית קדם. אשר קנית לך לעם מזמן קדום מאז גאלתם ממצרים והבאתם אל הר ציון ששכנת בו והוא מקרא קצר:
פסוק ג:
הרימה פעמיך. הרם רגליך ללכת להחשיך עד נצח את כל האויב העושה הרעה בבהמ״‎ק והוא הפוך כמו כל אויב הרע בקדש וכן כל תשא עון (הושע י״ד:ג׳) ומשפטו כל עון תשא:
פסוק ד:
בקרב מועדך. בתוך בה ״‎מ מקום שהיו נועדים שם כל ישראל והשכינה עמהם:
פסוק ד:
שמו אותותם אותות. אמרו שהאות שלהם הוא אות אמת כי עד לא הלך נ״‎נ על ירושלים עשה אותות לדעת אם יצלח כמ״‎ש שאל בתרפים ראה בכבד (יחזקאל כ״א:כ״ו) ובא לו האות ללכת ואחר שכבשה אמר שיש ממשות באלה האותות:
פסוק ה:
יודע וכו׳‎. כל מי שהביא קרדומו בסבך עצי הלבנון לחטוב ארזים להביאם לבנין בה״‎מ היה נודע לו כאלו מביא למעלה לפני כסא הכבוד כי למצוה רבה היה נחשב בעיניו:
פסוק ו:
ועתה. בעת החורבן כל פתוחי הזהב שעל הקירות היו הצרים הולמים ומשברים בכשיל וכילפות:
פסוק ז:
שלחו באש מקדשך. כמו שלחו אש במקדשך:
פסוק ז:
לארץ. מקום שכינת שמך חללו והשפילו עד לארץ:
פסוק ח:
נינם יחד. כל שריהם בעצה אחת:
פסוק ח:
כל מועדי אל. כל המקומות המיועדות לה׳‎ בהכ״‎נ ובהמ״‎ד:
פסוק ט:
אותותינו. עדיין לא ראינו אותות הגאולה ואין עוד נביא לגלות הזמן:
פסוק ט:
ולא אתנו. אין מי מאתנו יודע עד מתי יתאחר:
פסוק י:
יחרף צר. באומרו מבלי יכולת ה׳‎ הניחם ביד האויב:
פסוק י:
ינאץ. וכי ינאץ האויב את שמך לנצח בתמיה:
פסוק יא:
תשיב ידך. לאחור לבל הכות בו את האויב:
פסוק יא:
כלה. ימינך כלה מקרב חיקך והוציאה משם והכה תכה בו את אויביך:
פסוק יב:
מקדם. מעולם הוא מלכי והוא פועל הישועה:
פסוק יג:
בעזך. בכחך פוררת הים לי״‎ב גזרים לכל שבט שביל לעצמו כן ארז״‎ל:
פסוק יג:
על המים. כי נתקשו מי הים כסלעים והיו המצרים נזרקים עליהם ונשבר ראשם:
פסוק יד:
ראשי לויתן. שריו ושלישיו של פרעה הנקרא לויתן:
פסוק יד:
תתננו מאכל. נתת עושרם לבזה לעם ישראל שהלכו במדבר מקום ציה ושממה:
פסוק טו:
אתה בקעת. את הסלע והוצאת להם מעין ונחל:
פסוק טו:
נהרות איתן. זה הים והירדן ר״‎ל עשית להם נסים מחולפים במקום היובש השפעת מים ומקום המים הובשת:
פסוק טז:
לך יום. ר״‎ל אתה בראתם:
פסוק טז:
אתה הכינות. להיות על כנם ולא ישנו את תפקידם:
פסוק טז:
מאור. הוא הירח הנקרא מאור הקטן (בראשית א):
פסוק יז:
כל גבולות ארץ. להיות כל מחוז במקום הראוי לו:
פסוק יח:
זכר. ר״‎ל אם אמנם הכל בידך ותשגיח על הכל זכר גם זאת מה שהאויב היה מחרף את ה׳‎:
פסוק יח:
ועם נבל. כפל הדבר במ״‎ש:
פסוק יט:
לחית. לעדת העובדי כוכבים אל תמסור נפש ישראל:
פסוק יט:
חית ענייך. עדת ישראל שהמה עניים ומוכנעים:
פסוק כ:
הבט. ראה הברית אשר כרת לאבותינו לגאול בניהם:
פסוק כ:
מחשכי ארץ. המקומות שישבו בהם בחשכת החורבן נתמלאו מדורי חמס:
פסוק כא:
דך. המדוכה אל ישוב נכלם בעת תפלתו רק קבלם ברצון ואז העני והאביון יהללו את שמך בעבור זה:
פסוק כב:
ריבך. כי למולך קמו לגדף:
פסוק כב:
כל היום. מה שחרף בכל עת:
פסוק כג:
עלה תמיד. אשר הוא עולה תמיד לחרף כלפי מעלה: