א מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ׃ ב זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨ ׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה ׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ׃ ג הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל־הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ׃ ד שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת׃ ה יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסֲבָךְ־עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת׃ ו ועת (וְ֭עַתָּה) פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן׃ ז שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן־שְׁמֶֽךָ׃ ח אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל־מוֹעֲדֵי־אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ׃ ט אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה׃ י עַד־מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח׃ יא לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִֽימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב חוקך (חֵֽיקְךָ֣) כַלֵּֽה׃ יב וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ׃ יג אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם׃ יד אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים׃ טו אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן׃ טז לְךָ֣ י֭וֹם אַף־לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ׃ יז אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כָּל־גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּם׃ יח זְכָר־זֹ֗את א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף ׀ יְהוָ֑ה וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִֽאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ׃ יט אַל־תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח׃ כ הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי־אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס׃ כא אַל־יָשֹׁ֣ב דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שְׁמֶֽךָ׃ כב קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִיבָ֣ה רִיבֶ֑ךָ זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל כָּל־הַיּֽוֹם׃ כג אַל־תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
משכיל לאסף למה אלהים זנחת - מלת משכיל תחלת פיוט והנה זה המזמור על אותו הטעם.
פסוק א:
למה - פעול.
פסוק א:
זנחת - הצאן, בעבור שידמה הכעס לאש, על כן נקרא אפך.
פסוק ב:
זכור - טעם קנית שהיו כמו נמכרים במצרים, יתכן להיות שבט נחלתך - שבט שהוא נחלתך, כמו: והם עמך ונחלתך, או נחלתך כמו בהר נחלתך ויהיה שבט סמוך והעד הר ציון.
פסוק ג:
הרימה - הטעם, כדרך: קומה ה'. אמר רבי משה הכהן: כי למשואות שם תחת שם הפועל, כאילו כתוב להשאות כל הרע אויב בקדש, כל אויב שהרע בקדש כי הוא הפוך כמו כל תשא עון וקח טוב, שהטעם: כל עון תשא. ולפי דעתי: כי למד למשואות כמו בעבור כלמ"ד פן יאמרו לי והנה הוא הרימה פעמיך, בעבור נחלתך הנזכרת למעלה, שהוא משואות נצח כל אשר הרע אויב בקדש. וכן כל תשא עון - כל שתשא עונינו תקח הטוב שיש בידינו והוא הודית לשונינו ששפתינו טובות מפרים להביא, וזה הוי"ו שהוא וקח טוב לא יוכל אדם להבינה איך תשמש, רק כלשון ישמעאל שכמוהו פ"א רפה, וככה: טוב ויחיל ודומם, ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ויעזב את עבדיו.
פסוק ד:
שאגו - נקראו המקדשים מועדים, בעבור התחברות שם ישראל במועדים. וכמוהו: שרפו כל מועדי אל בארץ.
פסוק ד:
ואותותם - כפי מחשבתם, כדרך: והאנשים רדפו אחריהם.
פסוק ה:
יודע - אמר רבי משה: כי זה קשור עם הפסוק שהוא אחריו והוא מספר כי עת בנות שלמה את בית ה' וחצוב החוצבים את האבנים היה חושב המביא בתי הידים בגרזן לחצוב את האבן, כי הגיע מעלה למעלה וככה הוא יודע למעלה, כהביא המביא בסבך עץ קרדומות. ולפי דעתי: כי בעת שיובאו הקרדומות בסבך עץ, לכרות העץ שהיה לבניין הבית היה לו שאון למעלה.
פסוק ו:
ועתה, בכשיל וכילפות - כלי ברזל להשחית. ויש אומרים: כי כשיל מגזרת כשלון וכלפות בהתחלף הכ"ף בקו"ף, שהיו מקלפים כמו כובע וקובע.
פסוק ז:
שלחו - הלמ"ד קל ואף על פי שהוא מהבנין הכבד, כמו: בקשו נפשי. אמר בן בלעם: כי זה הפוך שהנכון: שלחו אש במקדשך. ויתכן שהטעם שהיה האש סביב וכאילו המקדש משולח.
פסוק ח:
אמרו, נינם - חסר וי"ו ולא הזכיר מי אמרו. ורבי מרינוס אמר: כי נינם מגזרת לא תונו אף על פי שמלת לא תונו מהבנין הכבד ונינם מהבנין הקל כדרך ונירם. ולפי דעתי: שזה נכון והנה העד: חרב היונה.
פסוק ט:
אותותינו - הפך שמו אותותם אותות.
פסוק ט:
וטעם אותותינו – כפי פירושינו דברי הנביאים.
פסוק י:
עד מתי - פעול.
פסוק י:
יחרף - הוא את שמך, כדרך למה אלהים זנחת לנצח.
פסוק יא:
למה תשיב - כדרך תשיב אחור ימינו, ידך השמאלית כאילו הזכיר שתי ידיך דרך משל. והאמת שתכלה מקרב השוכן שם, שהוא אויביך.
פסוק יב:
ואלהים - כדרך: ינאץ אויב שמך לנצח, שהוא מלך ישראל.
פסוק יב:
פועל ישועות - ידועות בעבורנו בקרב הארץ.
פסוק יג:
אתה פוררת - כפול מעלומי העי"ן, כדרך פור התפוררה או כדרך ויפרפרני הפך שלו. והטעם: כי ממשלתך מושלת בארץ כאשר הזכיר בקרב הארץ, בים - והתנינים אשר בו. ויש אומרים: כי זה רמז לבקיעת ים סוף.
פסוק יג:
וטעם שברת – בשובו לחרבה. ויש אומרים: כי התנינים פרעה ושלישיו.
פסוק יד:
אתה - אמר רבי משה: כי כל שוחה בים וגופו גדול, יקרא לויתן והאות שהזכיר ראשי ולא ראש אחר. ולפי דעתי: שלויתן דג גדול ותחסר מלת כל, כמו ראשי כל לויתן והנה השם נתנו מאכל לעם לציים שהם שוכנים בציים כנגד הים, וידוע כי יש מקומות שיאכלוהו מעת לעת בזמן ידוע. ורבי משה אמר: כי לעם לציים כמו לעבדך ליעקב. וטעם לציים - לאנשי הספינות.
פסוק טו:
אתה בקעת - ביבשה, כמו: יבקע צורים במדבר.
פסוק טו:
איתן - שם, כמו: וישב הים לפנות בקר לאיתנו.
פסוק טז:
לך - הטעם שאתה עושה אלה הנפלאות בכל זמן ביום ובלילה, כי המושלים בהם אתה הכינותם.
פסוק טז:
מאור – הוא הירח והזכירו לפני השמש בעבור שהשלים במלת לילה, כי כן דרך המקרא: ואתן לעשו.
פסוק יז:
אתה - הטעם שהזכיר הדבר והפכו בקעת והובשת וכולם בארץ, והזכיר כי השבעה גבולות הם נצבים לעולם ולא יתחלף היישוב.
פסוק יז:
וטעם קיץ וחורף – בעבור היות רוב היישוב בפאת שמאל וקצתו בפאת דרום, וטעם להזכיר זה עם גבולות ארץ, כי בהיות במקום אחד קיץ הוא במקום אחר חורף.
פסוק יח:
זכר - ואני אומר לאויב זכור זאת.
פסוק יח:
ועם נבל - אשר נאצו שמך, כמו: עם לבבכם שלם.
פסוק יט:
אל, לחית - פתח כי הוא סמוך והנסמך אליו חסר, כמו: שפעת אני רואה. והטעם: חית השדה.
פסוק יט:
ותורך - כמו: שתי תורים. ויש אומרים: לחית כמו גער חית קנה, חית פלשתים.
פסוק כ:
הבט לברית - בפתחות הלמ"ד שהיא ידועה ומלת הבט תשמש בעבור אחרת והבט מלאו.
פסוק כ:
וטעם מחשכי ארץ – כנגד הבט טעמו המקומות הנסתרים שם.
פסוק כ:
נאות - כמו: נאות רועים.
פסוק כא:
אל - שם לא ישוב הדך נכלם לעולם יהללוך כל עני ואביון.
פסוק כב:
קומה - טעם ריבך שהאויב חרף שמך, ויו"ד מני נוסף, כמו: מני אפרים.
פסוק כג:
אל - טעם קול צורריך – הוא שהזכיר: שאגו צורריך בקרב מועדיך.
פסוק כג:
שאון קמיך - יהי עולה תמיד - עד הגיעו אליך אל השמים וזה דרך משל.