א לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד׃ ב הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם עַד־נָֽפֶשׁ׃ ג טָבַ֤עְתִּי ׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מָעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝֗יִם וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי׃ ד יָגַ֣עְתִּי בְקָרְאִי֮ נִחַ֪ר גְּר֫וֹנִ֥י כָּל֥וּ עֵינַ֑י מְ֝יַחֵ֗ל לֵאלֹהָֽי׃ ה רַבּ֤וּ ׀ מִשַּׂעֲר֣וֹת רֹאשִׁי֮ שֹׂנְאַ֪י חִ֫נָּ֥ם עָצְמ֣וּ מַ֭צְמִיתַי אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר אֲשֶׁ֥ר לֹא־גָ֝זַ֗לְתִּי אָ֣ז אָשִֽׁיב׃ ו אֱ‍ֽלֹהִ֗ים אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ לְאִוַּלְתִּ֑י וְ֝אַשְׁמוֹתַ֗י מִמְּךָ֥ לֹא־נִכְחָֽדוּ׃ ז אַל־יֵ֘בֹ֤שׁוּ בִ֨י ׀ קֹוֶיךָ֮ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֗ה צְבָ֫א֥וֹת אַל־יִכָּ֣לְמוּ בִ֣י מְבַקְשֶׁ֑יךָ אֱ֝לֹהֵ֗י יִשְׂרָאֵֽל׃ ח כִּֽי־עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה כְלִמָּ֣ה פָנָֽי׃ ט מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נָכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי׃ י כִּֽי־קִנְאַ֣ת בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי׃ יא וָאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַחֲרָפ֣וֹת לִֽי׃ יב וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל׃ יג יָשִׂ֣יחוּ בִ֭י יֹ֣שְׁבֵי שָׁ֑עַר וּ֝נְגִינ֗וֹת שׁוֹתֵ֥י שֵׁכָֽר׃ יד וַאֲנִ֤י תְפִלָּתִֽי־לְךָ֨ ׀ יְהוָ֡ה עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֝נֵ֗נִי בֶּאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ׃ טו הַצִּילֵ֣נִי מִ֭טִּיט וְאַל־אֶטְבָּ֑עָה אִנָּצְלָ֥ה מִ֝שֹּֽׂנְאַ֗י וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם׃ טז אַל־תִּשְׁטְפֵ֤נִי ׀ שִׁבֹּ֣לֶת מַ֭יִם וְאַל־תִּבְלָעֵ֣נִי מְצוּלָ֑ה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַ֖י בְּאֵ֣ר פִּֽיהָ׃ יז עֲנֵ֣נִי יְ֭הוָה כִּי־ט֣וֹב חַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ פְּנֵ֣ה אֵלָֽי׃ יח וְאַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵֽעַבְדֶּ֑ךָ כִּֽי־צַר־לִ֝֗י מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃ יט קָרְבָ֣ה אֶל־נַפְשִׁ֣י גְאָלָ֑הּ לְמַ֖עַן אֹיְבַ֣י פְּדֵֽנִי׃ כ אַתָּ֤ה יָדַ֗עְתָּ חֶרְפָּתִ֣י וּ֭בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִ֑י נֶ֝גְדְּךָ֗ כָּל־צוֹרְרָֽי׃ כא חֶרְפָּ֤ה ׀ שָֽׁבְרָ֥ה לִבִּ֗י וָֽאָ֫נ֥וּשָׁה וָאֲקַוֶּ֣ה לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי׃ כב וַיִּתְּנ֣וּ בְּבָרוּתִ֣י רֹ֑אשׁ וְ֝לִצְמָאִ֗י יַשְׁק֥וּנִי חֹֽמֶץ׃ כג יְהִֽי־שֻׁלְחָנָ֣ם לִפְנֵיהֶ֣ם לְפָ֑ח וְלִשְׁלוֹמִ֥ים לְמוֹקֵֽשׁ׃ כד תֶּחְשַׁ֣כְנָה עֵ֭ינֵיהֶם מֵרְא֑וֹת וּ֝מָתְנֵ֗יהֶם תָּמִ֥יד הַמְעַֽד׃ כה שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶ֥ם זַעְמֶ֑ךָ וַחֲר֥וֹן אַ֝פְּךָ֗ יַשִּׂיגֵֽם׃ כו תְּהִי־טִֽירָתָ֥ם נְשַׁמָּ֑ה בְּ֝אָהֳלֵיהֶ֗ם אַל־יְהִ֥י יֹשֵֽׁב׃ כז כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲשֶׁר־הִכִּ֣יתָ רָדָ֑פוּ וְאֶל־מַכְא֖וֹב חֲלָלֶ֣יךָ יְסַפֵּֽרוּ׃ כח תְּֽנָה־עָ֭וֺן עַל־עֲוֺנָ֑ם וְאַל־יָ֝בֹ֗אוּ בְּצִדְקָתֶֽךָ׃ כט יִ֭מָּחֽוּ מִסֵּ֣פֶר חַיִּ֑ים וְעִ֥ם צַ֝דִּיקִ֗ים אַל־יִכָּתֵֽבוּ׃ ל וַ֭אֲנִי עָנִ֣י וְכוֹאֵ֑ב יְשׁוּעָתְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים תְּשַׂגְּבֵֽנִי׃ לא אֲהַֽלְלָ֣ה שֵׁם־אֱלֹהִ֣ים בְּשִׁ֑יר וַאֲגַדְּלֶ֥נּוּ בְתוֹדָֽה׃ לב וְתִיטַ֣ב לַֽ֭יהוָה מִשּׁ֥וֹר פָּ֗ר מַקְרִ֥ן מַפְרִֽיס׃ לג רָא֣וּ עֲנָוִ֣ים יִשְׂמָ֑חוּ דֹּרְשֵׁ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים וִיחִ֥י לְבַבְכֶֽם׃ לד כִּֽי־שֹׁמֵ֣עַ אֶל־אֶבְיוֹנִ֣ים יְהוָ֑ה וְאֶת־אֲ֝סִירָ֗יו לֹ֣א בָזָֽה׃ לה יְֽ֭הַלְלוּהוּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ יַ֝מִּ֗ים וְֽכָל־רֹמֵ֥שׂ בָּֽם׃ לו כִּ֤י אֱלֹהִ֨ים ׀ י֘וֹשִׁ֤יעַ צִיּ֗וֹן וְ֭יִבְנֶה עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְיָ֥שְׁבוּ שָׁ֝֗ם וִירֵשֽׁוּהָ׃ לז וְזֶ֣רַע עֲ֭בָדָיו יִנְחָל֑וּהָ וְאֹהֲבֵ֥י שְׁ֝מ֗וֹ יִשְׁכְּנוּ־בָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
למנצח. המזמור הזה נאמר על לשון הגלות והוא מדבר לשון יחיד דרך כלל. או כל אחד מבני הגלות מתפלל ובוכה על צרותיו ואומר:
פסוק ב:
עד נפש. עד עת יציאת הנפש כלומר קרוב למיתה, ודימה צרת הגלות למים כשהאדם בהם עד צוווארו שהוא קרוב למות:
פסוק ג:
טבעתי. בצרה תוך צרה לפיכך ואין מעמד, פירוש המצולה היא ממעמקי הים ויטבע אדם בהם עד צווארו במים, וכן יטבע ביון אעפ"י שאין מצולה. ומעמד פועל מבנין הפעיל, ופירושו ואין אחד מאברי שהוא מעמד:
פסוק ג:
באתי במעמקי מים. יטבע אדם בהם ולא ישטף:
פסוק ג:
ושבולת. הנהר אעפ"י שאינו מעמקים ישטף האדם, וכל זה רמז לצרות החזקות:
פסוק ד:
יגעתי. הטובע צועק לעזרה ואני יגעתי בקראי עד שנחר גרוני, ונחר נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים שהוא מקום היובש:
פסוק ד:
כלו עיני מיחל לאלהי. כי הטובע ישא עיניו למעלה ומיחל אם יבוא אדם ויושיעהו ואני מיחל לאלהי עד שכלו עיני מהביט למעלה וזה רמז לאורך הגלות:
פסוק ה:
רבו. במספר:
פסוק ה:
עצמו בכח:
פסוק ה:
שקר. כמו חנם והוא כולו סגול באתנח:
פסוק ה:
אשר לא גזלתי. אומרים גזלתי ומתחייבים אותי בטענות הבל להשיב כאילו גזלתי:
פסוק ו:
לאולתי, בדברים שאני סכל בהם:
פסוק ו:
ואשמותי. שאני אשם בשגגה:
פסוק ו:
ממך לא נכחדו. ואתה ידעת שהם מאשמים אותי בחנם:
פסוק ז:
אל יבושו. אני מקוה בגלות ואע"פ שארך ואם תאבד תקותי תאבד תקות כל המקוים אליך ויבושו כי יאמרו אלה היו מקוים בגלותם ואין מושיע:
פסוק ז:
אל יכלמו. הוא כפל ענין במלות שונות כמנהג: וזכר צבאות. כי הוא אדון צבאות שמים שהגזירות יוצאות משם ברצונו והוא אדון צבאות ישראל והוא נתנם בגלות והוא יוציאם משם. ובקריאה הוא אלהים צבאות והוא כמו אלהי צבאות ויבא במ"ם בסמיכות, ובכתיבה הוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א והוא שם תואר והתואר נסמך אבל שם העצם אינו נסמך, כי יש בזה השם שם העצם ושם התואר:
פסוק ח:
כי. בעבורך אני סובל החרפה בגלות כי אילו הייתי רוצה לצאת מדתך לשוב לדתם הייתי גדול כאחד מהם:
פסוק ט:
מוזר. מופעל מן זר רוצה לומר כי הם יחשבו אותי זר:
פסוק ט:
לאחי. הם בני ישמעאל:
פסוק ט:
לבני אמי. הם בני עשו:
פסוק י:
כי קנאת ביתך. שהם מושלים בני ואני בחוץ:
פסוק י:
חורפיך. חורפי הם חורפיך כי אומרם אין לי תקוה ולא נצא לעולם מהגלות ואתה אמרת להוציאנו ולגאלינו בקרוב או ברחוק:
פסוק יא:
ואבכה בצום נפשי. חסר וי"ו כאילו אמר ואבכה ובצום נפי כלומר אני בוכה ומתענה תמיד:
פסוק יא:
ותהי לחרפות לי. אתה לי לחרפות שיחרפוני עליך:
פסוק יב:
ואהי להם למשל. כי על כל דבר גרוע יזכירוני:
פסוק יג:
ישיחו. כשיאספו לשבת בשער או לשתות כי היא שיחתם ללעג וקלון:
פסוק יד:
ואני. הם משיחים בי ומלעיגים לי ואני אין לי אלא תפלתי לך שתושיעני מידם:
פסוק יד:
עת רצון. כלומר אני תפלתי לך תמיד אולי יהיה באחת עת רצון שתקבלנה להוציאני מן הגלות:
פסוק יד:
ענני באמת ישעך. ברוב חסדך ואמתך ענני שתאמת הבטחתך לי, והמענה הוא ישעך שתתן לנו, והאמת הוא הישועה והחסד להחיש הישועה, לפיכך אמר ברב כי רב חסד צריך להחיש הגאולה ולא יפנה למעשינו הרעים:
פסוק טו:
הצילני. וזאת היא תפלתי. אל אטבעה וכו'. ומה שאמר למעלה טבעתי שטפתני הוא על דרך הצרה הגדולה הקרובה למות כי הקרוב למות יאמרו עליו מת. ומה שאמר עתה אמר על המיתה הגמורה שלא אהיה בגלות כל ימי עולם:
פסוק טו:
משונאי וממעמקי מים. זכר המשל והנמשל. וי"ו וממעמקי וי"ו ההשואה, כלומר אנצלה משונאי, כמו אם אנצלה ממעמקי מים:
פסוק טז:
תאטר. תסגור, ואם יסגור פי הבאר אין לי מוציא ממנו והבאר הוא הגלות:
פסוק יז:
חסדך. טוב לי ואעפ"י שאני חוטא פנה אלי כרוב רחמיך, לא כמעשי:
פסוק יח:
ואל תסתר. הוא על דרך משל שמי שאינו חפץ באדם מסתיר פניו ממנו, ולפי שצר לי מאוד צריך שתענני במהרה:
פסוק יט:
קרבה. כאילו הוא רחוק ממנה בעודה בגלות:
פסוק יט:
גאלה. גאל אותה:
פסוק יט:
למען אויבי. שלא יאמרו כי אין היכולת בידך לפדותה:
פסוק כ:
אתה. זכר החרפה בשלש לשונות כלומר בכל מיני חרפה:
פסוק כ:
נגדך. כי אין נסתר ממך: ופי' כל צוררי. שאתה רואה אותם כנגדך והם חושבים שלא תראה:
פסוק כא:
ואנושה. משפטו ואנושה והאל"ף פ"א הפועל נעלמת ואל"ף אית"ן הוא מענין כאב והשור"ק הוא במקום חול"ם:
פסוק כא:
ואקוה לנוד ואין. קויתי שיהיה אחד מהם מי שירחם עלי ויבא לנוד לי ולנחמני על שברי ואין. ואקוה הוי"ו קמוצה ועניינו עבר:
פסוק כא:
ולמנחמים. הלמ"ד פתוחה מורה על הידיעה ר"ל לאותם שהיו נראים לי כאוהבים:
פסוק כב:
ויתנו בברותי. במאכלי ר"ל אפילו בעת הגלות שארצה לשמוח הם ממרים לי בריבם עמדי כמו מי שיהיה רעב וירצה לאכול ויתנו ראש ולענה במאכלו או כמו מי שהוא צמא וישקוהו חומץ:
פסוק כג:
יהי וגו'. כנגד בברותי:
פסוק כג:
ולשלומים למוקש. ומה שיקוו הם לשלומים יהי להם למוקש:
פסוק כד:
המעד. צווי מבנין הפעיל ובא בפת"ח בהפסק, כאשר לא יראו ימעדו רגליהם ויפלו, רוצה לומר שיפלו ממעלתם ומגאותם. וזכר המעדה במתנים כי עיקר היות כח האדם בקומה ובכח הוא המתנים:
פסוק כה:
ישיגם. שלא יכלו להמלט מזעמך ומחרון אפך:
פסוק כו:
תהי טירתם. ארמנותם:
פסוק כז:
כי אתה. רוצה לומר כי אתה עשיתה כל זה הרע שהם עושים כי אם היית חפץ לא הי' בם כח להרע לי אלא מה ש'הכית אתה רדפי הם:
פסוק כז:
ואל מכאוב חלליך. כמו ועל מכאוב ופירושו להכאיב חלליך יספרו זה לזה חללו אל הם נכה אותם. וחלליך אינו רוצה לומר שמת לגמרי שלא יכאיב אדם המת אלא קרוב למיתה:
פסוק כח:
תנה. להם עונש של עונם שעוו בנו:
פסוק כח:
ואל יבואו בצדקתיך. בצדקה ובטובה שאתה עושה עם כל ישראל. או פירושו לאחר מיתה לעולם הבא, והפסוק הבא אחריו מפרש זה:
פסוק כט:
ימחו. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ור"ל שלא יכתבו בספר החיים שהוא חיי העולם הבא:
פסוק ל:
ואני. להם לא תתן ישועתך אבל לי תתן שאני עני וכאוב בגלות:
פסוק ל:
תשגבני. מהשפלות שאני בו:
פסוק לא:
אהללה. כשתוציאני מן הגלות:
פסוק לא:
בתודה. שאודה חסדו ואקריב לפניו קרבן תודה:
פסוק לב:
ותיטב. התהילה שאהללנו בשיר תיטב לו משור פר. ופירוש משור פר. משור ומפר ומ"ם במקום שנים עומדת, והשור הוא הגדול והפר קטן ממנו:
פסוק לב:
מקרין מפריס. טעמו על הפר שהוא בעל קרנים ופרסותיו חזקות כי קודם שיהיו לו קרנים פרסותיו רכות, ואמר זה לפי שפחות מזה לא יכשר לקרבן, ופר הנזכר לקרבן בתורה הוא בן ג' שנים:
פסוק לג:
ראו. יראו ענוים הישועה וישמחו לה, כי הענוים דוקא יראו כי אותם שלא ישובו אל ה' בעת הגאולה יכלו ויאבדו:
פסוק לג:
דורשי אלהים. הם הענוים והוא כפל דבר במלות שונות: ואמר לבבכם. כמנהג המקרא לדבר פעם לנוכח ופעם לנסתר ופי' ויחי. כמו וישמח שהאדם הדואג והכואב לבו כמו מת, ובבוא השמחה יחיה הלב:
פסוק לד:
אביונים. הם בני הגלות והם אסיריו אע"פ שהם אסירי הגלות, שכאשר ירצה הוא לא יהיו אסורים, ויאמרו אז הגוים כי ה' שומע אל האביונים ולא בזה אותם בגלותם:
פסוק לה:
יהללוהו שמים וארץ. על דרך משל שתרבה השמחה והתהלה בעולם:
פסוק לו:
כי אלהים וגו'. זכר ציון וערי יהודה כי הם העיקר והוא הדין לשאר ערי ישראל:
פסוק לו:
וישבו שם. אסיריו שזכר:
פסוק לו:
וירשוה. בציר"י מגזרת פועל יורש כמו כי חפץ בבת יעקב וכנוי וירשוה על ציון או על ארץ ישראל כולה, אעפ"י שלא זכרה הנה זכר ציון שהיא ראש הממלוכה, כלומר הם ובניהם ינחלוה: