א לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד׃ ב הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם עַד־נָֽפֶשׁ׃ ג טָבַ֤עְתִּי ׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מָעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝֗יִם וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי׃ ד יָגַ֣עְתִּי בְקָרְאִי֮ נִחַ֪ר גְּר֫וֹנִ֥י כָּל֥וּ עֵינַ֑י מְ֝יַחֵ֗ל לֵאלֹהָֽי׃ ה רַבּ֤וּ ׀ מִשַּׂעֲר֣וֹת רֹאשִׁי֮ שֹׂנְאַ֪י חִ֫נָּ֥ם עָצְמ֣וּ מַ֭צְמִיתַי אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר אֲשֶׁ֥ר לֹא־גָ֝זַ֗לְתִּי אָ֣ז אָשִֽׁיב׃ ו אֱ‍ֽלֹהִ֗ים אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ לְאִוַּלְתִּ֑י וְ֝אַשְׁמוֹתַ֗י מִמְּךָ֥ לֹא־נִכְחָֽדוּ׃ ז אַל־יֵ֘בֹ֤שׁוּ בִ֨י ׀ קֹוֶיךָ֮ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֗ה צְבָ֫א֥וֹת אַל־יִכָּ֣לְמוּ בִ֣י מְבַקְשֶׁ֑יךָ אֱ֝לֹהֵ֗י יִשְׂרָאֵֽל׃ ח כִּֽי־עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה כְלִמָּ֣ה פָנָֽי׃ ט מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נָכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי׃ י כִּֽי־קִנְאַ֣ת בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי׃ יא וָאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַחֲרָפ֣וֹת לִֽי׃ יב וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל׃ יג יָשִׂ֣יחוּ בִ֭י יֹ֣שְׁבֵי שָׁ֑עַר וּ֝נְגִינ֗וֹת שׁוֹתֵ֥י שֵׁכָֽר׃ יד וַאֲנִ֤י תְפִלָּתִֽי־לְךָ֨ ׀ יְהוָ֡ה עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֝נֵ֗נִי בֶּאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ׃ טו הַצִּילֵ֣נִי מִ֭טִּיט וְאַל־אֶטְבָּ֑עָה אִנָּצְלָ֥ה מִ֝שֹּֽׂנְאַ֗י וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם׃ טז אַל־תִּשְׁטְפֵ֤נִי ׀ שִׁבֹּ֣לֶת מַ֭יִם וְאַל־תִּבְלָעֵ֣נִי מְצוּלָ֑ה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַ֖י בְּאֵ֣ר פִּֽיהָ׃ יז עֲנֵ֣נִי יְ֭הוָה כִּי־ט֣וֹב חַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ פְּנֵ֣ה אֵלָֽי׃ יח וְאַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵֽעַבְדֶּ֑ךָ כִּֽי־צַר־לִ֝֗י מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃ יט קָרְבָ֣ה אֶל־נַפְשִׁ֣י גְאָלָ֑הּ לְמַ֖עַן אֹיְבַ֣י פְּדֵֽנִי׃ כ אַתָּ֤ה יָדַ֗עְתָּ חֶרְפָּתִ֣י וּ֭בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִ֑י נֶ֝גְדְּךָ֗ כָּל־צוֹרְרָֽי׃ כא חֶרְפָּ֤ה ׀ שָֽׁבְרָ֥ה לִבִּ֗י וָֽאָ֫נ֥וּשָׁה וָאֲקַוֶּ֣ה לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי׃ כב וַיִּתְּנ֣וּ בְּבָרוּתִ֣י רֹ֑אשׁ וְ֝לִצְמָאִ֗י יַשְׁק֥וּנִי חֹֽמֶץ׃ כג יְהִֽי־שֻׁלְחָנָ֣ם לִפְנֵיהֶ֣ם לְפָ֑ח וְלִשְׁלוֹמִ֥ים לְמוֹקֵֽשׁ׃ כד תֶּחְשַׁ֣כְנָה עֵ֭ינֵיהֶם מֵרְא֑וֹת וּ֝מָתְנֵ֗יהֶם תָּמִ֥יד הַמְעַֽד׃ כה שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶ֥ם זַעְמֶ֑ךָ וַחֲר֥וֹן אַ֝פְּךָ֗ יַשִּׂיגֵֽם׃ כו תְּהִי־טִֽירָתָ֥ם נְשַׁמָּ֑ה בְּ֝אָהֳלֵיהֶ֗ם אַל־יְהִ֥י יֹשֵֽׁב׃ כז כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲשֶׁר־הִכִּ֣יתָ רָדָ֑פוּ וְאֶל־מַכְא֖וֹב חֲלָלֶ֣יךָ יְסַפֵּֽרוּ׃ כח תְּֽנָה־עָ֭וֺן עַל־עֲוֺנָ֑ם וְאַל־יָ֝בֹ֗אוּ בְּצִדְקָתֶֽךָ׃ כט יִ֭מָּחֽוּ מִסֵּ֣פֶר חַיִּ֑ים וְעִ֥ם צַ֝דִּיקִ֗ים אַל־יִכָּתֵֽבוּ׃ ל וַ֭אֲנִי עָנִ֣י וְכוֹאֵ֑ב יְשׁוּעָתְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים תְּשַׂגְּבֵֽנִי׃ לא אֲהַֽלְלָ֣ה שֵׁם־אֱלֹהִ֣ים בְּשִׁ֑יר וַאֲגַדְּלֶ֥נּוּ בְתוֹדָֽה׃ לב וְתִיטַ֣ב לַֽ֭יהוָה מִשּׁ֥וֹר פָּ֗ר מַקְרִ֥ן מַפְרִֽיס׃ לג רָא֣וּ עֲנָוִ֣ים יִשְׂמָ֑חוּ דֹּרְשֵׁ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים וִיחִ֥י לְבַבְכֶֽם׃ לד כִּֽי־שֹׁמֵ֣עַ אֶל־אֶבְיוֹנִ֣ים יְהוָ֑ה וְאֶת־אֲ֝סִירָ֗יו לֹ֣א בָזָֽה׃ לה יְֽ֭הַלְלוּהוּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ יַ֝מִּ֗ים וְֽכָל־רֹמֵ֥שׂ בָּֽם׃ לו כִּ֤י אֱלֹהִ֨ים ׀ י֘וֹשִׁ֤יעַ צִיּ֗וֹן וְ֭יִבְנֶה עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְיָ֥שְׁבוּ שָׁ֝֗ם וִירֵשֽׁוּהָ׃ לז וְזֶ֣רַע עֲ֭בָדָיו יִנְחָל֑וּהָ וְאֹהֲבֵ֥י שְׁ֝מ֗וֹ יִשְׁכְּנוּ־בָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
למנצח, י"מ אותו על עת שנרדף מפני אבשלום, וי"מ אותו על הגלות, ופירושנו יסבול שני הענינים:
פסוק ב:
הושיעני אלהים כי המים באו עד נפש שהסכנה גדולה מאד:
פסוק ג:
באתי, מצייר את הסכנה בג' ענינים, א. הטיט שתחת רגליו הוא יון מצולה, שוא יון טיט נדבק שקשה להוציא רגליו משם, והטיט עמוק מאד עד שאין מעמד, אין שם תהום שיכול לעמוד עליו ברגליו, ב. באתי במעמקי מים שהמים עמוקים, ג. שהם רודפים כי שבולת שטפתני, והנמשל, מקומו בירושלים נרפש ע"י המרד, והאויבים רבים, והסכנה עצומה, והשבולת שטפו ממקומו לברוח מן הארץ:
פסוק ד:
יגעתי, בהטבעו קורא אל בני אדם לעזרה ויגע בקוראו עד שנחר גרונו ואין שומע, וגם צופה לשמים שיבא עזרו משם וכבר כלו עיני מרוב היחול:
פסוק ה:
רבו וגם האויבים עומדים סביב להטביעני, והוא בג' ענינים, א. השונאים אותו ע"י שאומרים שהוא חוטא ואיש רע מעללים, ועז"א רבו משערות ראשי שונאי חנם, שבאמת שנאתם הוא בחנם כי לא חטאתי, ב. אויבים המבקשים רעתו שחשבו שהוא הרע להם ועז"א רבו מצמיתי והם אויבי שקר כי לא עשיתי להם רע, ג. הבאים לקחת ממונו עז"א אשר לא גזלתי אז, אשיב, ר"ל שבאו עליו בג' ענינים על נפשו ועל גופו ועל ממונו וכנ"ל סי' ל"ה:
פסוק ו:
אלהים, (מתחיל תפלתו), אתה ידעת לאולתי, אולת היא הספיקות שי"ל בעיון שע"י תרופף בידו אמונתו, והגם שאנכי אויל בדבר, אתה ידעת, ואשמותי שהם העבירות שעשיתי בפועל, ג"כ ממך לא נכחדו, שלא לבד שידעת ענינים שכליים ידעת גם ענינים פעליים הנתלים בזמן ובמקום:
פסוק ז:
אל יבושו ר"ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ"ז עליך להושיעני כדי שלא יבושו על ידי קויך ה' צבאות, ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים, והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם, ואל יכלמו בי מבקשיך אותם המבקשים אותך בפועל, שזה נראה לכל ואם לא תבא בקשתם יכלמו גם מאחרים שראו שבקשו בחנם:
פסוק ח:
כי, באר הטעם שיבושו קווי ה' אם לא יושיעהו, כי החרפה שנשאתי הי' עליך ובעבורך כמו שיבאר, וא"כ ראוי שיושיעהו ה' ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה', כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו:
פסוק ט:
(ט-י) כי, מה שהייתי מוזר לאחי היה מצד שקנאת ביתך אכלתני, ר"ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה' עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי, וגם חרפת חורפיך נפלו עלי, שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי:
פסוק יא:
(יא-יב) ואבכה, כשאבכה להתפלל על זאת היא לי לחרפה, וכשאתנה לבושי שק להתאבל ע"ז אהי להם למשל:
פסוק יג:
(יג-יד) ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי, אומר אולם בעת שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר עושים ממני נגינות להתלוצץ, בעת ההיא אני תפלתי לך, כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא עת רצון, ובעת ההיא תפלתי אלהים ברב חסדך ענני, א. שתענני מצד החסד, ב. שתענני באמת ישעך, מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי:
פסוק טו:
הצילני, נגד מ"ש טבעתי ביון מצולה בקש הצילני מטיט ואל אטבעה, ונגד מ"ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש אנצלה משונאי וממעמקי מים, ור"ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה' משניהם:
פסוק טז:
אל תשטפני, ר"ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה, או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם, ע"ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק ענני ה' כי טוב חסדך, ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך, (ר"ל שיוכל להנצל ע"י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת, או ע"י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה), כי טוב, א. מצד החסד, ב. מצד הרחמים שיראה בעניו, עז"א כרוב רחמיך פנה עלי:
פסוק יח:
ואל ולא לבד שתענה אותי ותפנה אלי, כי גם אל תסתר פניך מעבדך, בענין שאראה אותך שאתה עומד להושיעני, ואחר שצר לי מהר ענני מבלי עיכוב:
פסוק יט:
קרבה, הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו, וז"ש קרבה אל נפשי מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה גאלה כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך, ומצד גופי שאינו קרוב שלך למען אויבי פדני, תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתהו:
פסוק כ:
אתה, נגד הגאולה הנפשיית אמר אתה ידעת חרפתי ובשתי שהיא בעבורך, כמ"ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר הלא נגדך כל צוררי, וראית איך צוררים המה לי בנכליהם:
פסוק כא:
חרפה, החרפה כבר שברה את לבי, שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי אנושה שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, ואקוה לנוד מצייר א"ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין מגיד לו ומנחם אותו:
פסוק כב:
ויתנו בברותי ראש בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים להאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ"ש תנו שכר לאובד, ישקוני חומץ:
פסוק כג:
יהי, העוף נצוד בפח ע"י שנותנים אוכל בהפח והוא בא לשם ונצוד, עפ"ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו, והמוקש הוא המזיק אותו, ועז"א ולשלומים דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה לפניהם למוקש:
פסוק כד:
תחשכנה עיניהם מראות שלא יראו את המוקש ויוקשו בו, ומתניהם תמיד המעד כדי שימעדו ויפלו בהפח:
פסוק כה:
שפך עליהם, הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף, והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה', והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז"א שישפוך עליהם זעמו וקללתו, וחרון אפו שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא ישיגם:
פסוק כו:
תהי טירתם שהיא קבועה תהיה נשמה, וגם באהליהם שהם מטולטלים ממקום למקום אל יהיה יושב, כי לא יהיה להם אף אהל עראי:
פסוק כז:
כי, שיעור הכתוב כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו, שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל, בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה', שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקדם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו:
פסוק כח:
תנה עון זה שאומרים שאתה עשית זאת, על עונם, שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם, ואל יבואו בצדקתך, כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק ימחו מספר חיים ואל יכתבו עם צדיקים, כדי שהם רוצים להצדיק מעשיהם שהם צדיקים בזה והם שלוחי ה', וע"י שיענשו יתראה שלא היו צדיקים בדבר זה:
פסוק ל:
ואני, לא כדבריהם שאתה הכית אותי, כי בהפך אני עני וכואב על ידם, וישועתך אלהים תשגבני:
פסוק לא:
אהללה שם אלהים לספר תהלותיו הכוללים, ואגדלנו יותר בתודה שאביא להודות על טובותיו המיוחדים אלי:
פסוק לב:
ותטב, הגם שיביא פר לתודה, מה שיגדל את ה' לשבחו, זה תיטב בעיניו יותר מן השור פר שי"ל קרנים ופרסה:
פסוק לג:
ראו ענוים שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות ישמחו כי ידעו שיש תקוה, דורשי אלהים החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה יחי לבבכם:
פסוק לד:
כי, עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, כי שומע אל אביונים ה', ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי את אסיריו לא בזה:
פסוק לה:
יהללוהו, מלבד זה יהללו שמים וארץ וכל המציאות על תשועת ציון בשוב דוד למלכותו:
פסוק לו:
כי אלהים יושיע ציון, עיר המלוכה, ויבנה ערי יהודה יתר ערי ארץ ישראל, וישבו שם וגם יירשוה בירושה:
פסוק לז:
וזרע עבדיו ינחלוה מוסיף שינחלוה גם בנחלה לבניהם אחריהם עד שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח"כ ממנה כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט: