פסוק א:לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים, אולי זהו שמו של כלי נגינה בעל שישה מיתרים, לְדָוִד.
פסוק ב:הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, עד צוואר; עד מקום הנשימה; או: עד שהנפש איננה יכולה להישאר עוד בגוף. אני עומד לטבוע.
פסוק ג:טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה, טיט עמוק, וְהבוץ עמוק כל כך עד שאֵין לרגלי מָעֳמָד, מקום עמידה, קרקע מוצקה. בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם, אני טובע וְאיני יכול לשחות כי שִׁבֹּלֶת, זרם עז, מערבולת שְׁטָפָתְנִי.
פסוק ד:יָגַעְתִּי בְקָרְאִי להצלה; נִחַר, יבש גְּרוֹנִי מרוב צעקות שאין להן מענה; כָּלוּ עֵינַי בזמן הממושך שאני מְיַחֵל לֵאלֹהָי ומחפש פתח הצלה.
פסוק ה:רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שׂנְאַי חִנָּם. אני מוקף באויבים רבים השונאים אותי בלי סיבה. עָצְמוּ, גברו ורבו מַצְמִיתַי, הרוצים לאבדני, אֹיְבַי שהם אנשי שֶׁקֶר, הטופלים עלי תואנות שווא, ובגללן את אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב, אאלץ 'להשיב'.
פסוק ו:וכאן מתחנן המשורר, המודע לחסרונותיו: אֱלֹהִים, אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי, את חטאי שנבעו מרוח שטות, וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ, נסתרו. איני יכול, ואף איני רוצה, להעלים אותן ממך.
פסוק ז:ובכל זאת, כיוון שאני מסמל בעיני אחרים את עבד ה' – אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ, אֲדֹנָי אלוהים צְבָאוֹת. אַל יִכָּלְמוּ, יתביישו בִי מְבַקְשֶׁיךָ, אלה המחפשים אותך, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
פסוק ח:כִּי אני קשור אליך בכל חיי – עָלֶיךָ, בגללך, כיוון שאני קשור אליך, נָשָׂאתִי חֶרְפָּה, כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי. הדרך שהלכתי בה לא הייתה מקובלת, והיא הפרידה ביני לבין אנשים אחרים –
פסוק ט:מוּזָר הָיִיתִי אפילו לְאֶחָי, וְנחשבתי נָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי. ומכיוון שאפילו בני משפחתי ראו בי זר ומוזר, הייתי בודד לחלוטין.
פסוק י:כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי, קינאתי למקדשך, ובשל כך חֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ, הקללות של מקלליך נָפְלוּ עָלָי. מחמת עיסוקי ודברי נעשיתי מזוהה אתך. וכיוון שכך, כאשר הם יצאו נגדך, הייתי המטרה לקללותיהם –
פסוק יא:וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם, נַפְשִׁי, נפשי בוכה וצמה, או: בכיתי על נפשי. וַתְּהִי בכייתי לַחֲרָפוֹת לִי.
פסוק יב:וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק לאות סיגוף וצער, וָאֱהִי, נעשיתי לָהֶם – לשונאי לְמָשָׁל, דוגמה ללעג.
פסוק יג:יָשִׂיחוּ בִי, עלי יֹשְׁבֵי שָׁעַר, הנכבדים היושבים בשער העיר. ירננו על חריגותי ומוזרותי, והפכתי לנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. גם בפי פשוטי העם אהפוך נושא לבדיחות ולשירים כטוב לבם בשכר.
פסוק יד:וַאֲנִי, תְפִלָּתִי לְךָ, ה', שתהיה זו עֵת רָצוֹן. אֱלֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, במידת נאמנותך להושיע, או: הושיעני בישועתך הקיימת לעד.
פסוק טו:הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה בו, אִנָּצְלָה מִשֹּנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם.
פסוק טז:אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת, זרם עז של מַיִם ותשליכני למרחוק, וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה, וְאַל תֶּאְטַר, תסגור עָלַי בְּאֵר שטבעתי בה את פִּיהָ, עד שלא אוכל להיחלץ ממנה.
פסוק יז:עֲנֵנִי, ה', כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי להצילני.
פסוק יח:וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ, ממני, כִּי צַר לִי, אני סובל. מַהֵר עֲנֵנִי, כי לא אוכל להחזיק מעמד זמן רב.
פסוק יט:קָרְבָה, התקרב נא אֶל נַפְשִׁי וגְאָלָהּ; לְמַעַן, בגלל אֹיְבַי, שאתה יודע שאינם רק אויבי, אלא הם גם אויביך, פְּדֵנִי, הצל אותי מן הצרה.
פסוק כ:אַתָּה יָדַעְתָּ את חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי שאויבי שופכים עלי, שהרי נֶגְדְּךָ, ידועים לך כָּל צוֹרְרָי, שונאי והמעשים שהם מעוללים לי.
פסוק כא:חֶרְפָּה שָׁבְרָה את לִבִּי – וָאָנוּשָׁה, ובעטיה נעשיתי חולה אנוש. וָאֲקַוֶּה לָנוּד, שלפחות יהיה מי שינוד בראשו וישתתף בצערי – וָאַיִן, ואקווה לַמְנַחֲמִים – וְלֹא מָצָאתִי.
פסוק כב:במקום לגלות כלפי חמלה או לנחם אותי – וַיִּתְּנוּ האנשים שסביבי בְּבָרוּתִי, במאכלי רֹאשׁ, עשב מר ורעיל, וְלִצְמָאִי, כשאני צמא יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ, כדי להגביר את תחושת הצימאון שלי.
פסוק כג:במצוקתו וצערו מבקש המשורר לקלל את אויביו: כיוון שהם ביקשו להרעיל אותי באכילתי, יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח, מלכודת. וְלִשְׁלוֹמִים, הדברים שהם עושים לשלום ושלווה; השולחן שהם עורכים לשלום; או: הדברים השלמים שלהם, ייהפכו לְמוֹקֵשׁ, תקלה, מחמת שמחתם לאידי.
פסוק כד:תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת, וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד, ערער כדי שייכשלו ולא יהיה להם מעמד.
פסוק כה:שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ, כעסך יַשִֹּיגֵם ויענישם.
פסוק כו:תְּהִי טִירָתָם, מבצרם נְשַׁמָּה, שממה; בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב.
פסוק כז:שוב הוא מסביר מדוע הוא אומר דברים קשים אלה: כִּי אַתָּה יודע שאת האיש אֲשֶׁר הִכִּיתָ – אותי, המיוסר רָדָפוּ, וְאֶל, על מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ, פגועיך הם יְסַפֵּרוּ כעניין שיש להתענג עליו. אני ומכותי שלך, ועל מעשיך שלך הם לועגים.
פסוק כח:לכן כשאתה שופט אותם תְּנָה, הוסף להם עָוֹן עַל עֲוֹנָם. צרף גם את עוון הנאתם מפגיעתם בי על שאר עוונותיהם, וְאַל יָבֹאוּ, ייכנסו בְּצִדְקָתֶךָ, שהרי אתה מרחם על הכול.
פסוק כט:כאשר אתה כותב את גזר דינם של בני אדם, יִמָּחוּ אויבי מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ, אלא ייכתבו בספרם של רשעים.
פסוק ל:וַאֲנִי, לעומת זאת, עָנִי וְכוֹאֵב כעת. יְשׁוּעָתְךָ, אֱלֹהִים, היא תְּשַׂגְּבֵנִי, תיתן לי כוח והצלחה.
פסוק לא:ואז – אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ, אפאר את שמו בְתוֹדָה.
פסוק לב:וְתִיטַב שירתי, או: מנחתי הדלה לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן, בעל קרניים מַפְרִיס, בעל פרסות גדולות. אף שאני יכול לתת רק מתנה קטנה, היא תיחשב בעיניך יותר משור גדול ומושלם.
פסוק לג:באותה עת רָאוּ עֲנָוִים את ישועתי ויִשְׂמָחוּ, כי אני להם דוגמה ומופת. אף דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים, רְאו וִיחִי לְבַבְכֶם. ישועתי באלוקים מעוררת תקווה ונחמה לכל דורשיו –
פסוק לד:כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים, עניים ה', אף שאין בידם לנדור או להקדיש לו מתנות, וְאֶת אֲסִירָיו, שאפילו חופש אין להם, לֹא בָזָה, והוא גואל ומושיע אותם.
פסוק לה:ולסיום, תהילה של כל הברואים: יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ, המתנועע, כל החי בָּם,
פסוק לו:כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה שנחרבו, וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ,
פסוק לז:וְזֶרַע עֲבָדָיו, ישראל יִנְחָלוּהָ – ינחלו את ציון, וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ הם אלה שיִשְׁכְּנוּ בָהּ.